מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מגולה לעלייה ומשואה לתקומה – סיפורה של משפחה

סבא יקי ואני במסע אופניים
סבא יקי כתלמיד
סבא יקי מגולל את ההיסטוריה ומציג אוסף חפצים עתיקים

שמי יקי גנץ, הוריי נולדו ברומניה בשנות העשרים של המאה הקודמת. אמי, שושנה ז"ל, עלתה לארץ ישראל עם אחיה ואחיותיה בשנת 1935, כשמדינת ישראל הייתה עדיין תחת שילטון המנדט הבריטי. אבי, גרשון ז"ל, ועוד שניים מאחיו שרדו את מאורעות השואה בזכות העובדה שכבר בתחילת המלחמה הם גוייסו למחנות עבודה, שם אבא שלי עבד בעבודות פרך, סבל מרעב, צמא ומלקות. יתר בני משפחתו נרצחו במחנה אושוויץ. בשנת 1946 אבא שלי עלה לארץ ישראל והחל את חייו כסבל בתחנת קמח ואחר כך למד מקצוע: לוטש יהלומים.

הוריי נישאו בצניעות והביאו לעולם שני ילדים: את אחותי הדסי ואותי. ביתנו היה בית מסורתי: המטבח כשר, אמי הקפידה להדליק נרות בכל ערב שבת, אבי נהג לקדש על היין בכל השבתות והחגים. אני זוכר שמאז ילדותי הלכתי עם אבא בכל שבת ובכל חגי ישראל לבית הכנסת. זו הסיבה שאני הייתי זה שרצה ללמוד בבית ספר תיכון דתי. הייתי מאוד פעיל בתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא".

אחותי, הדסי, מבוגרת ממני בארבע שנים. גם היא הייתה חברה בתנועת "בני עקיבא". לאחר שסיימה את התיכון התנדבה לשירות לאומי ושירתה כ"מורה חיילת" בישוב ספר בדרום הארץ במשך שנתיים. לאחר מכן נישאה לדובי ז"ל והצטרפה אליו לחיות בקיבוץ (דתי) "שדה אליהו" שבעמק בית שאן. לאחר מכן הדסי ודובי עלו לסייע לקיבוץ "מעלה הגלבוע". נולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1977 נהרג דובי ז"ל בתאונת אימונים בצה"ל, כשהוא בדרגת רס"ן בגדוד מילואים ביחידת צנחנים, משאיר את הדסי אלמנה עם שלושה יתומים. בתקופה זו הם התגוררו במושבה "מזכרת בתיה" שליד רחובות. הדסי לא נישאה בשנית עד היום וגידלה לבדה את שלושת ילדיה. אני השתדלתי לעזור בכל הקשור לטיפוח ביתה וגידול ילדיה. נהגתי לבקר הרבה בביתה, לשחק עם הילדים ובעיקר לאחר שנולד בני בכורי, רועי, הביקורים היו הרבה יותר שמחים ורועשים כי רועי הירבה לשחק ולהנות בעיקר עם הבן הצעיר של הדסי, ערן ז"ל, שהיה קרוב לגיל של רועי בני. בשנת 1997 נהרג ערן ז"ל כשהוא בדרגת סרן בסיירת הצנחנים , בקרב כנגד החיזבאללה בדרום לבנון.

לאחר שסיימתי את התיכון התגייסתי לצה"ל. התחלתי את השירות הצבאי כחניך בקורס טיס. די מהר הודחתי מהקורס והיה ברור לי שאני מתנדב לשרת ביחידת הצנחנים. מאוד אהבתי את השירות הצבאי שלי, נשארתי בקשר עם הרבה מחברי מהיחידה. מיד לאחר השירות הצבאי התגייסתי למערכת הביטחון האזרחית. בתחילת הדרך שמשתי כקצין ביטחון בשגרירות ישראל באחת ממדינות אפריקה ובאתונה שביוון. כעשרים שנה עסקתי בתחום הביטחון והמודיעין בארץ. בשנת 1988 שירתי כקצין ביטחון בקונסוליה הישראלית ובתחנת אל על שבלוס-אנג'לס. מאז שנת 1999 אני גמלאי. עסקתי הרבה בתחום אבטחת התעופה הישראלית ובהדרכת משלחות של נוער ומבוגרים לפולין.

הוריי

אבא שלי, גרשון ז"ל, נולד ברומניה למשפחה דתית, הוא היה אחד מתוך שבעה ילדים. אביו נפטר כשהוא היה נער. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובתוכה השואה נלקח אבא שלי ועוד שניים מאחיו למחנות עבודה. כל שלושת האחים שרדו את השואה. כל היתר: אימא שלו (סבתא שלי) ויתר האחיות נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ. לאחר המלחמה, בשנת 1946, אבא שלי הגיע לארץ ישראל על אוניית מעפילים. כל המעפילים נלקחו על ידי הבריטים ששלטו אז בארץ למחנה הסגר בעתלית. לאחר ששוחרר מהמחנה גר בתל אביב, עבד כסבל בתחנת קמח ולאחר מכן למד את מקצוע ליטוש היהלומים. ברחובות תל-אביב הכיר את שושנה וכעבור זמן השניים התחתנו ונולדה להם בת, שמה: הדסי. לאחר ארבע שנים אני נולדתי.

אימא שלי, שושנה ז"ל, נולדה ברומניה למשפחה דתית ומאוד מעניין ששם משפחתה המקורי גם היה גנץ וזאת ללא כל קשר למשפחתו של אבי גרשון גנץ. הוריה נפטרו כשהיא הייתה ילדה. בשנת 1935 היא עלתה לארץ ישראל עם אחיה ואחיותיה. כשהגיעה לארץ עבדה בפרדסים. לאחר מכן עברה לגור בתל-אביב ושם הכירה את גרשון – בעלה, אבא שלי.

אבא שלי (גרשון), עבד כלוטש יהלומים. מפעל ליטוש היהלומים היה ממוקם בתל-אביב ולכן אבא שלי היה צריך לצאת מוקדם בבוקר כדי לנסוע מרחובות לתל אביב באוטובוס ובאותה שיטה הוא היה חוזר בערב הביתה. אימא שלי (שושנה) עבדה במכבסה של בית חולים "קפלן" שבעיר.

ילדותי

נולדתי ב"בית יולדות" ברחובות. כשנולדתי לא היה בסביבה בית חולים אלא רק "בית יולדות". הבית שלי היה אז בשכונת חבצלת, שברחובות.

זכרון ילדות שמח שלי קשור לול התרנגולות הביתי. בחצר ביתנו היה לול תרנגולות. חלק מהביצים היו לאכילה וחלק אחר לרבייה. לצורך הרבייה אימא שלי הייתה בוחרת תרנגולת שמנה ומניחה אותה על כ-5 ביצים וכך הייתה התרנגולת דוגרת על הביצים עד לצאתם של חמישה אפרוחים קטנטנים והשמחה שלי הייתה גדולה מאוד. נהניתי ללוות את האפרוחים בהתפתחותם להיות תרנגולות בוגרות

בחצר ביתנו היה לול עם תרנגולות, לול עם תרנגולי הודו ודיר ובו עז אחת לחלב. כמו כן בחצר היה לנו גן ירק. בגן הירק גידלנו עגבניות, תירס, בוטנים ותלתן (ירק לתרנגולות). לצערנו מתחת לפני הקרקע הסתובב לו חולד שהיה שולף את חלקם של הירקות מהקרקע. על העופות, על העז ועל כל החצר שמר כלב שנהג לנוח במלונה המפוארת שהכנו לו.

היה לנו כלב מגזע "רועה גרמני" – מעורב. קיבלנו אותו כגור וגידלנו אותו לכלב שמירה. בימים ההם לא היה מזון מיוחד לכלבים (כמו בונזו) ולכן עיקר מזונו של הכלב היה שאריות של בשר ושאריות של לחם טבול במים וחלב. לכלב קראו: "גיבור" .לצערי הוא הראה את גבורתו כשנשך את זרועי כשהייתי ילד בן עשר. בתור "עונש" מסרנו אותו להיות כלב שמירה ביחידת משמר בצבא.

תקופת הצנע

כשהייתי ילד היה בארץ "משטר צנע". כדי להשיג סוכר, קמח  שמן ומוצרי מזון בסיסיים היה צריך להשתמש בתלושי מזון מיוחדים שכל משפחה קיבלה לפי מספר הנפשות שבבית. בשר, עוף וביצים היה לנו מהלול שבחצר וחלק מהירקות מגן הירק שלנו. היינו עושים "החלפות" עם השכנים: נתנו ביצים וקיבלנו גזר. נתנו כד חלב וקיבלנו בצל ופירות. בחצר ביתנו היו כמה עצי פרי: שסק, גפן, תפוזים, לימונים ושזיפים.

בית הספר

בית הספר היסודי היה מול הבית שלי ולכן רק כשהייתי שומע את הצלצול הייתי יוצא לבית הספר. לפני הכניסה ללימודים כל תלמידי שמונה כיתות בית הספר היו עומדים ל"מסדר בוקר". במסדר היו מקריאים פרק מהתנ"ך, המורה להתעמלות תרגלה את כל התלמידים בתרגילי מתיחה בודדים והמסדר הסתיים בהנפת דגל ישראל.

עם כניסת המורה לכיתה היינו צריכים לעמוד. לא קראנו למורה בשמה הפרטי, אלא "מורתי", "המורה". אחרי הלימודים חזרתי הביתה לארוחת צהרים. הייתי מכין את שיעורי הבית שלי ויוצא לשחק עם החברים. סוגי המשחקים שהיינו משחקים הם: "ג'ולות", "אג'מים" ("גוגואים", שהם חרצני משמש) קפיצה על חבל, מחבואים, תופסת, "אחד שתיים שלוש דג מלוח", אש לילה (אימוני שדה בלילה: לזחול ,למצוא מחבוא מאחורי שיחים ולהגיע חזרה למקום המפגש בלי פנס). לפעמים היינו מגזימים בשובבות: בשעות הערב היינו לוקחים ארנק ריק, קשרנו אליו חוט דק ושקוף, שמנו אותו על המדרכה והתחבאנו מאחורי שיח. כשהיו עוברים אנשים וחושבים שהם מצאו ארנק, אנו היינו מושכים את החוט.

השירות הצבאי

התגייסתי לצה"ל בשנת 1970 ליחידה מובחרת בחטיבת הצנחנים. לאחר הטירונות עשיתי קורס צניחה, בהמשך עשיתי קורס חבלה, קורס חובשים וקורס מ"כים (מפקדי כיתות). היו לי חברים נהדרים ביחידה הצבאית, עם חלק מהם אני בקשר וחברות עד היום. בחצי השני של השירות הייתי מפקד על חיילים צעירים שהגיעו ליחידה. במהלך השירות השתתפתי במספר פעולות כנגד מחבלים מעבר לגבול (לבנון). לאחר השירות שירתי ביחידת מילואים דומה. נטלתי חלק במלחמת יום הכיפורים ובמבצע שלום הגליל.

אבהותי

הבן שלי, רועי, נולד בשנת 1978 כשהוא בעצם בני הבכור. אף על פי שהייתי מאוד עסוק בעבודה, היה לי מאוד חשוב להיות שותף בחינוכו ובהתפתחותו של רועי. נהגתי להגיע לאסיפת הורים, לקחת את רועי אל בני משפחה, נהגנו לצאת להרבה טיולים בארץ וגם בחו"ל. נשאר לי עמוק בזיכרון כשרועי נפל מהאופניים בפעם הראשונה כשאני בתחילת הדרך ללמד אותו לדווש. זיכרון נוסף: אני זה שלימדתי אותו לקרוא את ההפטרה בבר המצווה שלו (הוא קרא נהדר).

הפיכתי לסבא

כשבני רועי הודיע לי מרומא שבאיטליה שנולד לי נכד, מאוד התרגשתי ומאוד שמחתי. ההודעה התקבלה ממש לפני שיצאתי למפגש משפחתי והיה לי מה לספר ולקבל בבת אחת עשרות ברכות של "מזל טוב". בתוך מספר ימים טסתי לרומא עם עוד כמה נפשות מהמשפחה לברית המילה של הנכד החדש. היה לי כבוד גדול להיות הסנדק ולשמוע מקרוב ששמו של הרך הנולד "ייקרא שמו בישראל": עמית.

כיום

לפני עשרים ושתיים שנה עשיתי קורס "מדריכי משלחות נוער לפולין" ומאז יצאתי עשרות רבות של פעמים כמדריך משלחות גם של תלמידים וגם של מבוגרים לפולין. המטרה של המסעות היא מסע אל הזיכרון: לימוד ההיסטוריה של יהדות פולין לפני השואה ובעיקר מה קרה לעם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה. בסיורים אני לוקח את המסיירים לבקר בערים ובעיירות בהם חיו מאות יהודים. המסיירים יכולים להתרשם מבתי כנסת משופצים ומבתי קברות יהודיים עזובים.

אחד משיאי הסיור הוא הביקור במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה. עיקר הסיור הוא בהבנת הרוע של השלטון הגרמני באותה תקופה כדי ללמוד את הלקח של לא לשנוא את האחר ולכבד את השונה. במסגרת הסיורים הרבים שעשיתי בפולין עסקתי גם במבצעי הנצחה ליהודים שנרצחו במקומות שונים על אדמת פולין במהלך השואה. בזמני החופשי אני מטייל הרבה בארץ: אני בקבוצה של מטיילים בג'יפים ובקבוצה של רוכבי אופניים בשטח. מדי פעם אני מוצא זמן לטייל גם ברכב ובעיקר על אופניים עם שני הנכדים שלי.

יש לי תחביבים רבים, כמו: איסוף בולים, אוסף של שטרות כסף ומטבעות, טיולים ברגל וברכב, רכיבה על אופניים וספורט, אך התחביב העתיק והאהוב עלי ביותר הוא איסוף ושמירה של חפצים וכלים ישנים, בעיקר אלה ששימשו אותי ואת משפחתי מאז שהייתי ילד קטן. אני מאוד מעוניין להציג  את חלקם של החפצים/הכלים:

1 . החרמש והמגל : אני זוכר את אבא שלי קוצר ירק עם החרמש ואני כילד עוזר לו עם המגל . עד היום אני שומר  עליהם , הם מוצגים בחזית הבית שלי .

2 . כלי עבודה חשוב הייתה המריצה. עם המריצה אבא שלי היה מביא שקי תערובת לתרנגולות, מוביל עשב וענפים יבשים לריכוז הפסולת ו…..מסיע אותי להנאתי. המריצה הישנה שלנו, עם גלגל המתכת ללא צמיג נמצאת עד היום אצלנו בחצר ואני משתמש בה כעציץ גדול. (עם המריצה החדשה אני נוהג בימים אלה להסיע את הנכדים שלי להנאתם).

3 . עששית: בילדותי, כשלפתע הייתה הפסקת חשמל, אמי הייתה מדליקה את העששית. אני ממשיך ושומר עליה כי היא מזכירה לי את אמי ז"ל:

4 . כדי לבשל על אש קטנה הייתה אימא שלי משתמשת בפתיליה וכדי לחמם באש גבוהה השתמשה אימא בפרימוס. שני אמצעי חימום ובישול אלה שמורים איתי מאז ועד היום:

5. כשרצינו להתפנק בארוחות הערב או הצהריים ולשתות גזוז הייתה אימא שמה בכוס קצת מיץ פטל ממותק והיינו מוסיפים סודה בעזרת הסיפולוקס. חשוב לציין שהסיפולוקס היה חידוש לבקבוק "הסודה-שפריץ" מזכוכית, שנקרא אז: "סיפון". גם שני אלה שמורים מאז ולתמיד.

סרטון תיעוד של סבא יקי: 

הזוית האישית

עמית: אהבתי מאוד לעשות את התכנית עם סבא. היה מעניין לשמוע סיפורים על העבר, במיוחד כיצד סבא חווה את ילדותו בתקופה ההיא. למדתי המון על אורח החיים במשפחה דרך כלים וחפצים שהיו בשימוש בעבר וכיום כבר לא. הפעילות הייתה מהנה, במיוחד המפגשים האחרונים עם סבא – לא הצלחנו להיפגש המון זמן בגלל הקורונה.

סבא יקי: השבועות האחרונים החזירו אותי במנהרת הזמן עשרות שנים אחורה, וזאת בזכות העיסוק המשותף לנכדי, עמית גנץ ולי, בתכנית הקשר הרב דורי. זו הייתה עוד הזדמנות להתחבר אל העבר שלי אך הפעם לא רק עם עצמי – אלא עם דור ההמשך, עם נכדי.

יתרה מכך, לא אני הייתי היוזם: היה לי עונג ונחת כשנכדי שואל אותי שאלות אודות הוריי, עיסוקי, תחביבי ועברי. כמובן שתמיד ידעתי שעברי שלי הוא למעשה גם עברו של נכדי אך הפעם זה לא רק "ידע", זו לא רק "תיאוריה", אלא רק הלכה למעשה, כשאת המעשה היוזם דור ההמשך  – הנכד!

אני חייב להודות שקיבלתי מרץ להמשיך ולספר ולהציג עוד ועוד כלים וחפצים ששמורים עמי מאז הייתי ילד – הם סוג של כלי-עזר לתיאור הימים של פעם ומסייעים לתת לסיפורים סוג של צבע. אני חש שהתכנית מממשת את האמרה החשובה של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". יבואו על הברכה יוזמי הרעיון. תודה לעמית נכדי שבחר בי להיות שותף שלו לביצוע. עשו חיל וראו רק טוב!

מילון

עששית
מנורה ניידית

לוטש יהלומים
לוטש יהלומים הוא כינוי לעובד הייצור המבצע את ליטוש היהלומים. ליטוש יהלומים נעשה בשלבים, כשכל אחד מהשלבים מתבצע ע”י עובד מומחה. העוסקים בעיבוד היהלום נקראים אם כן, על פי שם תחום ההתמחות שלהם: מנקד, מנסר, בוקע, חותך ולוטש. (מתוך אתר מכון היהלומים הישראלי)

ציטוטים

”התחביב האהוב עלי הוא איסוף ושימור של חפצים וכלים ישנים, בעיקר אלה ששימשו אותי ואת משפחתי כשהייתי ילד קטן“