מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מברלין של טרום מלחה"ע השניה ועד לכפר סבא של 2021

רביב וגדעון, אפריל 2021
גדעון בצעירותו
סיפורו של גדעון ארגון ששזור בסיפורה של הארץ

(1922-1938) הילדות בברלין וההבנה כי ליהודים אין כבר מה לחפש בעיר

שמי גדעון, נולדתי בגרמניה בעיר הבירה ברלין בשנת 1922 להוריי וילי ומרגרט זוסמן. היה לי אח אחד, ורנר, שהיה מבוגר ממני בעשר שנים. בשנת 1929 התחלתי ללמוד, הייתי ארבע שנים בבית ספר עממי עד שבשנת 1933 עברתי לגימנסיה ה"צרפתית". בגימנסיה הזו למדתי חודש ואז, אבי קיבל מכתב שבו נאמר שבגלל שהוא לא שירת ביחידה קרבית למרות שהיה ארבע שנים בצבא, "אין לי מה לחפש בבית הספר". בדיעבד זה היה הסימן הראשון למה שעמד לקרות בגרמניה באותן שנים. התחלנו לחפש בית ספר ומצאנו את "תיאודור הרצל", בו למדתי עד סוף המחזור שלי בשנת 1938. מאחר שהוריי כבר תכננו לשלוח אותי לארץ ישראל הלכתי ללמוד בהכשרה מקצועית מסגרות מכנית. הקורס שהועבר על ידי מנהל עבודה גרמני, יועד עקרונית למבוגרים כדי להכין אותם למקצוע. שם למדתי עד שעליתי ארצה בשנת 1938.

(1938-1940) כל הדרך אל הארץ המובטחת

הצטרפתי לקבוצה שעתידה ללמוד בבית ספר מקצועי בחיפה. נסענו ברכבת מברלין לעיר טריאסטה, עיר נמל באיטליה ומשם באונייה לישראל. כך, בראשון בנובמבר 1938, דרכתי על אדמת ארץ ישראל לראשונה, מספר ימים לפני יום הולדתי ה-16. היינו קבוצה של 20 נערים שהגיעו לפה בלי שום ידיעה על מה שהולך לקרות. כל מה שידענו זה שאנחנו הולכים להיות שלוש שנים בבית הספר 'בסמ"ת', בית ספר מקצועי ליד הטכניון. ההורים שילמו על כל שלוש השנים האלה מראש, לימודים וחיים בפנימייה. דבר אחד היה ברור – חשוב להצליח בלמידת השפה וגם במקצוע בכדי שבסוף הלימודים נוכל לעבוד ולהתחיל להתפרנס. בשנת 1940 סיימתי את הלימודים.

(1940-1945) מסביב לעולם בשירות הצבא הבריטי

אחי הגדול ורנר עבד בחברה בברלין. בתחילת 1933 התחילו לאיים על חיינו אז הוריי שלחו את אחי לצרפת. במשך השנים הוא הבין שגם שם לא בטוח להישאר והוא היגר לדרום אפריקה, ואז הצטרף לצבא הדרום אפריקאי. המהלך הזה העניק לו אוטומטית אזרחות. בזמן השירות הצבאי הוא נשלח למצרים, ובדרך לא דרך הוא בא לבקר אותי, זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו אחרי חמש שנים! מאז, נפגשתי איתו פעם נוספת, בשנת 1967 עם בנו הבכור (וילי פול), כאשר בא לבקר אותי בישראל לפני שנפטר בתאריך 25.4.1992.

לאחר הביקור של אחי בישראל והתקדמות גרמניה לעבר מצרים הבנתי שהגיע הזמן עבורי להתגייס לצבא, ועד שהתגייסתי עבדתי בבתי זיקוק בחיפה. בשנת 1942 התגייסתי לצבא הבריטי ונשלחתי לעבוד בבתי מלאכה של הצבא, שם עבדו לא רק חיילים בריטים, אלא גם אזרחים. השילוב הזה יצר מריבה גדולה בין ועד העובדים והחיילים הישראליים והגעתי למסקנה שזה הזמן לבקש העברה ליחידה המשרתת מחוץ לפלסטין. חודש עבר, ונשלחתי למצרים. הייתי שם קרוב לשנה ואז שלחו את היחידה שלי לטריפולי, בירת לוב. אחרי שבוע של הפלגה, הגענו לטריפולי ושם החלפנו יחידה בריטית שהייתה מתוכננת לחזור באותה האונייה שבה באנו למצרים, אבל הם מעולם לא הגיעו. באמצע ההפלגה פגע טיל באונייה, וכל היחידה טבעה, כאן הבנתי שניצלו חיי בפעם השנייה, כשהיציאה מגרמניה בדיעבד הייתה הפעם הראשונה. בהמשך השירות עברתי קורס סמלים ראשונים, הייתי כבר מוכן לקבל את הדרגה אבל לפני שהספקתי להיכנס ליחידה חדשה, הגיעה פקודת שחרור, מה שנקרא 'הרסו לי את התוכניות!'.

(1945-1950) סיפור על אהבה נצחית בנערה שפגשתי ליד המונית

בסיום השירות בצבא הבריטי, עבדתי בחברת מוניות. שם פגשתי את שושנה בך שלימים הפכה לרעייתי ואם שני ילדי. יום אחד, שושנה, שהייתה אז תלמידה בשנתה האחרונה בביה"ס, עברה ליד תחנת המוניות ומסרה לי ד"ש מחברה, מאז היינו יחד. בשנת 1947 גוייסתי אל 'ההגנה', לחטיבת כרמלי. שלחו אותי לקורס מ"כים (מפקדי כיתת טירונים), ובסיומו הדרכתי כיתת טירונים שהפכה ליחידה לליווי שיירות מהקריות עד נהריה. במרץ, פוצצה שיירה של ערבים ליד קריית מוצקין. כתגובה, התקיפו את השיירה שלנו קצת לפני נהריה. שם נפצעתי ברגל, זה מה שנקרא מחלה בריאה, הכל היה בסדר רק לא יכולתי ללכת. בזכות הפציעה לא ליוויתי את השיירה המפורסמת ליחיעם, ניצלתי מהאסון הודות לפציעה ברגל, כאן חיי ניצלו בפעם השלישית. הצטרפתי לחיל החימוש. אחרי חודשיים התחילו השיירות לירושלים ומאחר והייתי חדש בחיל, שלחו אותי ללוות את "התותח האמיתי הראשון" לירושלים. נסעתי עם יחידת תותחנים ברכב שגרר את התותח. בדרך, על יד בילו, ראינו שהרכב נוסע קדימה אבל התותח נוסע אחורה… עצרנו, סידרנו את מה שהיה צריך לסדר והיינו מוכנים להצטרף ליחידה בירושלים. הייתי חייב לחזור ליחידה במרכז הארץ, אבל מי שנכנס לירושלים לא יצא ממנה. אז פעם נוספת, הגורל הציל אותי. בשנת 1950 היחידה הועברה לבית מלאכה ליד טירת הכרמל ובדיוק אל המקום שבו שירתי בתור חייל בריטי, חזרתי בתור חייל ישראלי. ביום העברת היחידה לבית המלאכה קרה דבר נוסף, אפילו חשוב יותר, התחתנתי עם שושנה! החתונה הייתה על גג של בית מלון בכרמל. אחרי החתונה, עברנו לגור בשכירות בקריית חיים.

שושנה ואני

(1950 – 1958) הסיפור על משפחה קטנה שאליה הצטרפו אלי ודני

כשהגעתי לדרגת סרן נשלחתי לקורס חיל רגלים. בסיום הקורס, פיקדתי על בית מלאכה לתותחים, עד שבצה"ל החליטו לסגור את בית המלאכה שעבדתי בו ולהעביר הכל לבית מלאכה ראשי בתל אביב. ביוני שנת 1952 נולד בננו הבכור, אלי. שלוש שנים לאחר מכן במרץ 1955 נולד בננו השני, דני. בשנת 1956 נשלחתי לאנגליה לקורס ניהול תעשייתי מתקדם. אבל היה תנאי, הייתי חייב לשנות את שמי מ- Gunter Sussmann לשם ישראלי. אז חשבתי עם שושנה מה עושים, השם "זוסמן" היה בסוף הרשימה (א-ת) אז החלטנו לבחור בשם שיהיה בתחילת הרשימה ושיהיה קל לבטא גם באנגלית. החלטנו לבחור בשם 'ארגון'. השם הפרטי שלי השתנה באופן טבעי כשעליתי לארץ, לאנשים פה היה קשה לבטא "גונטר" אז התחילו לקרוא לי גדעון. כך הפכתי לגדעון ארגון.

משפחתנו

(1958 – 1971) מקריירה צבאית לעבודה במפעל סולתם

בשנים המאוחרות של עבודתי בבית המלאכה ביקשתי לעבור ליחידת חימוש בשדה, אז שלחו אותי להיות מג"ד (מפקד גדוד) בבאר שבע. אחרי שהצטרפתי לגדוד החלטתי שאני לא מוכן כל פעם שאני עובר מקום בצבא לנסוע מקריית חיים, אז בהחלטה משותפת עם רעייתי שושנה נקבע שנעבור למרכז ואיפה שאני אהיה אני כבר אסתדר. וכך, בשנת 1957 עזבנו את קריית חיים ועברנו לבית בצהלה. בשנים הבאות מילאתי שני תפקידי מג"ד ביחידות חימוש: ראש מדור נשק כבד במפקדת קצין חימוש ראשי וראש ענף נשק בדרגת סא"ל. עבדתי עם חברת "סולתם" (שייצרה נשק), ובמהלך השירות אחד המנהלים בסולתם הציע לי לעבור לעבוד שם. אני הייתי מספיק שנים בצבא, אז החלטתי שעכשיו ניתנה לי האופציה לא להיות בצבא אבל עדיין לעבוד באותו נושא. עברתי לסולתם וסיימתי את השירות הצבאי שלי בשנת 1971 בדרגת סגן אלוף.

(1971 – 2001) ההיסטוריה של סולתם: תותחים לצד סירים

לפני שסולתם התחילה בייצור מרגמות 120 מ"מ והרבה לפני ייצור תותחי 155 מ"מ היו בצה"ל רק תותחים תוצרת חו"ל. שהיו מוגבלים בטוח שלהם ל-25 ק"מ. שיתוף פעולה בין צה"ל וסולתם איפשר להגדיל את הטווחים באופן משמעותי: ל-40 קילומטר.

(תאריך לא ידוע) הורי היקרים נשארו בגרמניה ולא ידעתי מה עלה בגורלם

בשנים הראשונות בישראל הצלחתי להתכתב עם ההורים. לאחר שפרצה המלחמה המכתבים הועברו על ידי 'הצלב האדום'. כשהמכתבים הפסיקו להגיע, ניחשתי מה קרה להם. לאורך השנים והיום, אני כבר יודע מה קרה להם. אני נזכר שגרנו בדירה גדולה ויפה ברחוב 'קייזר פרידריך שטראסה'. אבא שלי עבד בבורסה של התבואה, ופתאום הוא לא יכול היה לעבוד, והם היו צריכים לעבור דירה. בשנת 1942 הם נלקחו לטרזין. היום יש אבני הנצחה עם שמותיהם על המדרכה בברלין, בסמוך לבניין בו גרו ברחוב "קייזר פרידריך".

אבני ההנצחה עם שמות הוריי

תרגום – שם, שנת לידה, נלקחו לטרזין ב-28.10.1942 וילי נרצח ב-4.8.1943 ומרגרט בתאריך לא ידוע.

בשנת 1989 עזבו גדעון ושושנה את ביתם בצהלה ועברו להתגורר בדיור מוגן – מגדלי הים התיכון בכפר סבא. גדעון ושושנה היו נשואים כמעט 70 שנה. יש להם שני בנים (אלי ודני), ארבעה נכדים (מאיה, איל, עינת ועודד) וחמישה נינים (רביב, נמרוד, עופרי, עומר ותום) ועוד שני נינים בדרך. שושנה נפטרה ב-17 ביולי 2020 והיא קבורה בבית העלמין מנוחה נכונה בכפר סבא. גדעון עדיין מתגורר בדירתם במגדלי הים התיכון ובגיל 98 ממשיך לשחות מדי בוקר בבריכה.

אילן היוחסין שלנו

הזוית האישית

רביב: מאוד נהנתי ללמוד על סיפור החיים המרתק של סבא רבא שלי ולהתקרב אליו דרך התיעוד.

גדעון: שמחתי לספר את הסיפור שלי ושאלותיו של רביב נכדי היו לעניין.

מילון

גימנסיה
בֵּית סֵפֶר תִּיכוֹן בִּמְגַמָּה הוּמָנִיסְטִית בְּעִקָּר; בֵּית סֵפֶר הַמַּקְנֶה לְתַלְמִידָיו הַשְׂכָּלָה תִּיכוֹנִית עִיּוּנִית כַּהֲכָנָה לַלִּמּוּדִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה.

ציטוטים

”על שאלות גורליות צריך לחשוב פעמיים לפני שנותנים תשובה“