מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבלארוס של ילדותי לארץ המובטחת

אני וסבתי בנהריה
סבתי בת שנתיים בבלארוס בעיר אורשה
ילדותי בבלארוס

שמי סופיה קוזינצב ואשמח שתקראו את סיפור חיי.

נולדתי בשנת 1947 באורשה שבבלארוס, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. אבי היה יעקוב קרפיבין שהיה חייט, ואמי דבורה קרפיבין. אלו היו נישואיהם השניים של הוריי. להורים שלי היו ילדים מהנישואים הקודמים שלהם, לפני המלחמה. מצד אמא שלי היו לי שלושה אחים- יפים, ויליי ועוד אח שנהרג במלחמה. מצד אבי הייתה לי אחות בשם אסיה ואח בשם מיכאל. כשהייתי בת שמונה אמי נפטרה מסרטן. לאחר כשנה אבי נישא שוב לאמי החורגת, רבקה, שהייתה בשבילי כאם לכל דבר. לאחר שלוש שנים, בהיותי בת שתים עשרה, אבי נפטר ממחלת לב. מאז נשארנו אני ואמי.

ילדותי הייתה מאוד מאושרת, גדלתי לצד נהר שהיה קרוב לביתי. אני וחבריי נהגנו להשתכשך בו פעמים רבות. בקיץ שיחקנו בהמון משחקי חברה, כגון: תופסת, מחבואים ועוד. ובחורף הקר שיחקנו כל היום בשלג. נהנתי מאוד ללכת לספרייה, ולשקוע עמוק בקריאת ספרים.  עזרתי להוריי לנהל את משק הבית, גידלנו סוגים רבים של ירקות ופירות, ושימרנו אותם, כדי לאחסן אותם במרתף המזון לימי החורף. לדוגמה, גידלנו תפוחי אדמה, והכנו מהם מאכלים שונים וטעימים כגון: לאטקס, "ציפליני" ועוד.

בבית הספר למדנו מקצועות רבים, אך מקצוע אחד תמיד ריתק אותי יותר מכולם, אנגלית. התחלנו ללמוד אנגלית בכיתה א' ותמיד התחברתי למקצוע הזה. המורה שלי לאנגלית היוותה לי תשובה למקצוע שלי בעתיד. בשעות הפנאי שלי הייתי בחוג לכינור, רקדתי ושרתי עם חברותיי.

אהבת נעוריי והחיים לצידו

את בעלי פגשתי לראשונה כבר בכיתה א'. פגשתי אותו לראשונה כתלמיד בכיתה בה למדנו עד לסיום התיכון. למרות זאת היינו חברים בלבד, ולא היה בינינו שום דבר רומנטי בתקופת בית הספר. אחרי שסיימתי את בית הספר כבר ידעתי בוודאות שאני הולכת להיות מורה לאנגלית. הגשתי מועמדות, והתקבלתי לאוניברסיטת השפות הזרות בעיר פסקוב שברוסיה. למדתי שם ארבע שנים, וסיימתי עם תואר ראשון, לשפה וספרות אנגלית. באותן שנים בעלי לעתיד, בוריס קוזינצב שמו, החל ללמוד באוניברסיטה לאלקטרוטכניקה, בסנט פטרסבורג שברוסיה. לאחר שסיימתי את לימודיי נשלחתי בחזרה לבלארוס, לעבוד כמורה לאנגלית בבירת בלארוס, מינסק. באחת מהחופשות שבהן ביליתי בעיר ילדותי אורשה, בוריס ואני נפגשנו שוב כבוגרים והפכנו לזוג. נישאנו לאחר תקופה קצרה, ואני חזרתי לעבודתי במינסק במקביל לבעלי שחזר לאוניברסיטה להשלים את התואר השני שלו, בהנדסת חשמל. בסיום התואר, בעלי החל לעבוד בעיר לידא שבבלארוס, כמהנדס חשמל. ואף קיבל דירה בעיר מטעם המפעל בו עבד. עברתי ללידא לגור איתו בדירה זו. כתשעה חודשים לאחר שנישאנו, בשנת 1971, נולד בננו הבכור, דמיטרי.  לאחר שש שנים נולדה ביתנו, יוליה. בלידא עבדתי כסגנית מנהלת, ומורה מקצועית לאנגלית, בבית הספר למקצועות האנגלית. בבית הספר הזה, למדו גם שני ילדיי שאותם לימדתי אנגלית בעצמי.

העלייה לארץ

בני הבכור החליט לעלות לארץ ישראל בשנת 1994. כשהוא עלה למטוס, בעלי החליט שהמשפחה צריכה להתאחד, ושכולנו צריכים לעלות לארץ ישראל, ולהיות ביחד. בני עלה לישראל שנה לפנינו. לפני העלייה לא היו לי קשיים, ובתקופה מהירה בערך כחודש משפחתי התארגנה לנסיעה. בפרק זמן קצר נלקחו מאתנו האזרחות הבלארוסית והמסמכים המקומיים, ונתנו לנו את אישור העלייה לארץ. כחודש לפני שעלינו למטוס, מכרנו את הבית, התפטרנו מהעבודה, והתחלנו לארוז את הדברים. בתי לא רצתה לעזוב משום שלא רצתה לאבד את חברי נעוריה. ביום העלייה למטוס, הזמנו חברים ואת המשפחה הקרובה, ללוות אותנו למטוס, ולהיפרד מהם.

ב13.3.1996 בעלי, אני ובתי עלינו למטוס בבלארוס, וירדנו ממנו  בישראל. בזמן השהייה במטוס אני חששתי מכיוון שידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות לגמרי, דמיינתי את חיי בארץ. למרות זאת, לא היו לי שום חרטות, מעצם העובדה שידעתי ושמחתי שהמשפחה תתאחד, ואראה שוב את בני.

הזיכרונות המיוחדים שלי מהמסע הם: כאשר ראיתי בחלון המטוס את אורות העיר תל אביב, נדהמתי מיופייה של העיר. בתאריך ה13.3.1996 נחתנו בארץ ישראל. העלייה הייתה נוחה מאוד, ודי מהירה בשבילי. נחתנו בלילה, בשדה התעופה בן גוריון, שבתל אביב. בבוקר עזבנו את שדה התעופה, ונסענו לנהריה, כדי לראות את בני ואת הדוד של בעלי, שהתגורר שם. לאחר מכן חיינו כשבוע אצל הדוד של בעלי, ואז קנינו דירה בבניין ליד. שם אני ובעלי מתגוררים עד היום. בחודשים הראשונים בישראל, אני ובעלי למדנו באולפן. במקביל, בעלי עבד במסעדת פינגווין. ואני עבדתי במלון קרלטון. בתי למדה ועבדה כחצי שנה באולפן בקיבוץ משמר העמק, ולאחר מכן החלה ללמוד באוניברסיטת חיפה.

שנה וחצי אחרי העלייה התחלתי לעבוד בתור מורה לאנגלית, בבית הספר תיכון טכנולוגי "נעמת" נהריה. עבדתי שם עשר שנים עד שיצאתי לפנסיה.

כיום אני ובעלי מתגוררים בנהריה. אנחנו גרים סמוך לבתנו ונכדותינו אני מאוד אוהבת את עירי ונהנית לגור פה. אני מתגוררת פה כבר עשרים וחמש  שנה.

הזווית האישית

סבתי (סופיה): היה לי מאוד מעניין שנכדתי ראיינה אותי, והקשיבה לי כשסיפרתי את כל סיפור חיי.

אני (שלי) : היה לי מאוד מרתק לשמוע את סיפור חייה של סבתי, למדתי הרבה דברים חדשים עליה, אשמח לראיין את סבתי עוד המון פעמים.

מילון

ציפליני
מאכל שהיה נפוץ במזרח אירופה העשוי מתפוחי אדמה. תפוחי האדמה גורדו על פומפייה, מולאו בבשר טחון, טוגנו על מחבת ולאחר מכן בושל בתנור, סוג של לביבות ממולאות בשר.

ציטוטים

”בעלי החל לעבוד בעיר לידא כמהנדס חשמל ואף קיבל דירה מטעם העבודה. עברתי ללידא לגור איתו בדירה זו. “