מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מארץ נכר לארץ אבות

תמר ואליסיה במסגרת התכנית
אני ובעלי אמנון ב 1969. את השמלה תפרה לי אמי, עד היום אני שומרת אותה למזכרת
נופי ילדותי

שמי תמר, נולדתי ברוסיה בעיר פינסק בשנת 1948. אמי, סוניה קלומר, נשאה לאבי בשנת 1944. סבא שמעון וסבתא גיטל נימוי, הורי אבי, נספו בשואה. סבא שמעון וסבתא טייבל קלונר, הורי אמי, נספו גם הם בשואה.

בציור זה מופיע אבי יעקב נימוי על סוס פרטיזן בזמן מלחמת העולם השנייה:

קראו לי תמרה על שם סבתי טיבל מצד אמי. לאמי סוניה ולאבי יעקב היו עוד שני ילדים: אחי שמעון ואחותי התאומה גלינה. בגיל שנתיים נלקח אבי כאסיר ציון אל מעבר להרי אורל, נאמר לנו שהמאסר יהיה למשך 25 שנה. לא ראיתי את אבי במשך שבע שנים.

אמי נותרה לבד עם שלושה ילדים קטנים. כל רכושינו הולאם והבית נלקח. אמי נאלצה לפרנס אותנו ועבדה בשלוש עבודות שונות. המצב הכלכלי היה קשה, גרנו בבית אחד של חדר אחד מעץ ללא שירותים, ללא מים זורמים, אמי יצאה בכל יום לשאוב מים מן הבאר למרחק של 200 מטר. התקלחנו במקלחות ציבוריות פעם בשבועיים.

אמי הייתה תופרת בלילות ומהשאריות של הבדים הייתה תופרת לנו שמלות. היינו היהודיות היחידות בכיתה. הייתה לנו תלבושת אחידה: שמלה חומה וסינרים לבנים. אני זוכרת שאמי הייתה תופרת בלילות בחושך מכיוון שהיה אסור להדליק אור בשעות מסוימות בלילה. בימים קרים לא היינו הולכים לבית הספר מכיוון שלא היה לנו בגדים חמים. לא שיחקנו עם ילדים לאחר הלימודים מכיוון שהיה מסוכן להסתובב ברחוב, כי היו שיכורים והילדים היו מציקים לנו במילות גנאי כגון "ז'יד" (יהודי). בימים יפים היינו הולכים עם אימא ליער כדי לקטוף פרחים ופטריות. לשכנים שלנו היו עצי תפוחים ועצי דובדבנים, אחי היה מתגנב עם מקל ומסמר בראשו וגונב מהתפוחים תפוח או אגס. פעם בשנה אמי הייתה קונה אגסים ותפוחים ושולחת אותם לאבי לבית הסוהר.

את הציור הזה ציירתי בשנת 2000, כאן אני מימין ומשמאלי אחותי התאומה גליה, שתינו עם תלבושת בית ספר. על הסינר הספרה 2 – מספר על כך שאנחנו בכיתה ב'. ברקע רואים את בית העץ הקטן מאחורה, רחוק היערות שטיילנו בהם לקטוף פרחים ופטריות. בצד אחד פריחת התפוח ובצד השני פרחת הדובדבן. למטה בציור – הפרחים הכחולים – קראו להם וסילקי, כל אחת מאיתנו מחזיקה זר פרחים ביד "וסילקי" עצים אלה היו פורחים באביב ברחוב בו גרנו. כל המראות האלה זכורים לי מילדות ואני מרבה לצייר פריחות של אביב.

העלייה לארץ ישראל

למרות שגזרו על אבי 25 שנה להיות במאסר, נערכה הגרלה והוא שוחרר לאחר שבע שנים. כאשר אבי חזר, מיד החל בהכנות לעלייה לארץ. נאסר עלינו לגלות על ההכנות לעלייה לשכנינו. באותן השנים העלייה מברית המועצות לארץ הייתה אסורה. הכל נעשה בסודיות מוחלטת. נסענו ברכבות לפולין לעיר וורשה (בירת פולין), שם שהינו כשלושה חודשים במחנה משותף לעוד יהודים רבים אשר רצו לעלות לארץ. התנאים היו קשים, היינו קבוצה גדולה של אנשים בחדר אחד גדול ללא הפרדה בין משפחות. משם נסענו ברכבת לצרפת לעיר מרסיי (עיר נמל), במרסיי היינו שבועיים ומשם הפלגנו באונייה לנמל חיפה בארץ ישראל. הגענו לארץ באפריל בשנת 1957.

בצילום זה אמי ואבי במושב גן השומרון, גידלנו פרחים ליד ביתנו. זיכרון הפרחים מהילדות ברוסיה ובמושב השפיעו רבות על ציורי.

אנשי הסוכנות היהודית העבירו אותנו למושב "גן השומרון", מפסח עד ראש השנה עזבנו את ההורים וגרנו אצל דודתי בפתח תקווה, שם למדנו עברית. במושב היה לנו משק מעורב: פרות, סוסים, תרנגולות, אפרוחים וגם שדות חקלאיים: חיטה, שעורה, תלתן, עגבניות. בקרבת הבית גידלנו תותים ועצי פרי. בשנה הראשונה הלכנו ללמוד בבית ספר ביישוב כרכור. בכיתה ד' העבירו אותנו ללמוד במוסד לעליית הנוער "אלוני יצחק". כל מה שזכור לי מלימודיי הם הנרקיסים והכלניות אשר פרחו בשטח המוסד. אני זוכרת את חג הפורים ואת שיעורי האמנות, זכור לי שהמורה לאמנות היה מספר לנו סיפור ואנחנו התלמידים היינו צריכים לצייר את הסיפור. שיטה זו פיתחה אצלי את האפשרות לדמיין ולצייר. באלוני יצחק למדנו עם תלמידים מהקיבוצים השכנים. הקשרים החברתיים היו מעטים והחברים שהיו לנו – רובם היו עולים מפולין ומעט ותיקים.

בילדותי

בכיתה ה' עברנו לאשקלון, בבית הספר באשקלון רוב הילדים היו עולים, שם היו לנו הרבה חברים. מה שכן, שבאשקלון היה לנו שיעורי ציור ומלאכה. בבית הספר התיכון "תגר" – שם לימדה אותי אמנות אילנה שפיר- היא הייתה אמנית מאוד ידועה ואצלה בשיעורים אלה רכשתי את האהבה שלי לאמנות.

אחרי התיכון למדתי הוראה בסמינר הקיבוצים ברמת אביב. זכור לי שהמורה לאמנות בסמינר המליץ לי ללמוד הוראה באמנות, ואילו אני סיימתי בהוראת מדעים. לימדתי באשדוד בין השנים 1997-1969. תוך כדי ההוראה למדתי תואר בפסיכולוגיה, ולמדתי חוגי פיסול וציור. המורה הראשון שלי לציור היה הצייר האשדודי קארלוס מונטנייז. המורה השני היה הצייר האשדודי סולי לוי.

עבודה של תמר גרינפלד מתוך התערוכה "על פרשת דרכים", תערוכה קבוצתית בעקבות הקורונה, יוני 2020

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם אגודת האמנים. התכנית נערכה בבית הספר היובל באשדוד, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה טלי רביבו.

תמר ואביגיל במסגרת התכנית 

מילון

הרי אוּרַל
הרי אוּרַל (ברוסית: Уральские горы) הם רכס הרים שכיוונו הכללי צפון-דרום, המחלק את רוסיה למזרח ומערב. רכס הרי אורל נמשך לאורך כ-2,500 ק"מ מן הערבות שבגבולה הצפוני של קזחסטן ועד לחופי האוקיינוס הארקטי. סחף טבעי חשף עושר של מרבצי מינרלים בהרי אורל, ובהם גם אבני חן כטופז וברקת. היערות הבתוליים בקומי בצפון הרי אורל הוכרו כאתר מורשת עולמית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”למרות שגזרו על אבי 25 שנה להיות במאסר, נערכה הגרלה והוא שוחרר לאחר שבע שנים“

”כל מה שזכור לי מלימודיי הם הנרקיסים והכלניות אשר פרחו בשטח המוסד“