מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאיר קלמונוביץ מספר על המושבה הרצליה

נועם חזן ומאיר קלמונוביץ ביחד
סבתי, מאיר ורותי
על משפחת חזן, קלמונוביץ, ויינינגר, ואיך זה מתקשר לשורשי משפחתינו

זהו הסיפור של מאיר קלמנוביץ כפי שסופר לנכד של בת דודתו זיוה חזן (מהבית ציגלניצקי) ז"ל.

שמי נועם חזן. סבתא שלי זיוה חזן ז"ל נפטרה כשהייתי בן מספר חודשים. במשך השנים שמעתי מאימא שלי כל מיני סיפורי על סבתא, על אחותה רותי ועל בני הדודים שלה, שכולם גרו ביחד באותו הבית בהרצליה שהייתה אז מושבה קטנה. עבודת השורשים בתכנית מאפשרת לי לראיין את מאיר בן הדוד שלה, שהוא גם בן גילה, ולשמוע ממנו איך הייתה בילדותה ובשנים שלאחר מכן וגם עליו. להכיר טוב יותר את משפחתי ואת העיר הרצליה בה אני גר מיום הולדתי.

שאלתי את מאיר שאלות על דברים ואירועים שרציתי לדעת עליהם והוא ענה לי כך:

"נולדתי בישראל, במושבה הרצליה בתאריך 21.2.1934 ב – ז' באדר. הייתי האמצעי בן שלושה אחים: ניסן – הבן הבכור שהיה גדול ממני בארבע שנים ויוסי האח הצעיר קטן ממני בתשע שנים. היינו בבית אחד שתי משפחות ולכן גרו איתנו גם שתי בנות הדודה שלנו: רותי וזיוה (שהיא סבתא שלך). בהתחלה גרנו בצריף ואחר כך בנו את הבית. הכל אצלנו היה משותף: מטבח אחד לכולנו, שירותים משותפים. סבתא אלטה (האימא של רותי וזיוה – סבתא רבתא שלך) תפקדה כמו אימא בשבילנו כי אימא שלי חנה נפטרה בשנת 1956 אחרי שהייתה חולה תקופה ממושכת.

ההורים שלי: אבי אליהו קלמנוביץ נולד בשנת 1902 בעיירה לידה שבפולין (כמו סבא רבא שלך צבי ציגלניצקי). הוא עלה ארצה במסגרת חלוצית של "קבוצת לידה", שהגיעה לזיכרון יעקב. את אימא שלי חנה לדלסקי (אחותה של סבתא רבתא שלך – אלטה) הוא פגש בבית עולות בחיפה והביא אותה לקבוצה בזיכרון.

אמי, חנה קלמנוביץ (לדלסקי) נולדה בשנת 1907 בפולין בעיירה סטוויסק ועלתה לארץ בשנת 1925. חנה ואליהו נישאו בשנת 1929 בחתונה משותפת עם אלטה וצבי ציגלניצקי ועברו להרצליה. שם רכשו חלקה של 10 דונם במשותף עם אלטה וצבי. על החלקה הזאת נבנה צריף למגורים וניטע פרדס.

האחיות לבית לדלסקי

הילדות 

גדלתי בהרצליה. גרנו ברחוב שאז נקרא רחוב השחר ועשו שמו יגאל אלון. גרנו בצריף עד שנת 1946. התחלנו לבנות את הבית בשנת 1939 אבל מלחמת העולם השנייה פרצה ולא יכולנו לבנות ונשאר רק השלד. כולנו, שתי המשפחות, גרנו בצריף מכוסה בטולט (בד שעשוי מזפת ובד במשולב). בצריף היו שלושה חדרים: חדר של ההורים שלי, חדר של אלטה וצבי ומטבח ביחד עם חדר אוכל. הנוחיות הייתה בחוץ. גם המקלחת. הייתה רצפה מבטון. לבית לא הייתה תקרה רק גג רעפים ובחג הסוכות היינו מורידים את הרעפים בחדר האוכל ושמים סכך וזה היה כמו סוכה. במטבח בישלו על פרימוס או פתילייה ואת מצרכי המזון שמרו בתוך ארגז קרח (ארון שלתוכו הכניסו שליש בלוק קרח כדי לשמור על טריות המזון). בצריף היו מים זורמים אבל לא היה חשמל וכדי להאיר השתמשנו בעששיות ובנרות. רק כשעברנו לבית היה לנו גם שירותים ומקלחת בבית וגם חשמל.

מימין: סבתא זיוה ורותי ציגלניצקי, משמאל: הצריף וכל הנכדים עם סבתא רבתא רבתא שרה לדלסקי

אבא שלי עבד בבנייה, הוא היה ברזלן וסבא רבא שלך גם עבד בבנייה וגם בבניית בורות ספיגה (מה שנקרא ג'ורה) ובחפירת בארות. היה לנו גם פרדס ובית אריזה, אבל כשפרצה המלחמה בשנת 1945 גם לא הייתה כמעט עבודה בבניין כי הפסיקו לבנות בתים וגם הם לא יכלו לשווק את הפירות מהפרדס לחו"ל, אז הם נתנו לפרדס להתייבש ואחר כך עקרו אותו והחכירו את המגרש שלו לעבודות חקלאות. חוץ מזה היו ליד הבית לול עם תרנגולות ואווזים, הייתה עז לחלב ולגבינה וגידלו כל מיני ירקות.

בשנת 1946 אחרי שנסתיימה המלחמה נכנסנו לבית. הבית היה גדול: היו שני חדרים לכל משפחה וגם סלון גדול ועוד חדר לסבתא – ביחד שישה חדרים וגם מטבח אחד ושירותים ומקלחת – אחד משותף לכל המשפחות.

בתקופת הילדות היו כבר בהרצליה כמה מבנים ציבוריים: היה בית כנסת אחד מרכזי במקום שעכשו עומד בית הכנסת הגדול והיה בית הכנסת של היקים (יהודים יוצאי גרמניה) שהיה במקום שעומד עכשו "לב העיר". ברחוב הדר היה בית כנסת שבו נהגנו להתפלל בית הכנסת של שלוזינגר ושם עליתי לתורה בבר מצווה שלי. בית הספר העממי היה במקום שעכשיו יש את בניין העירייה ברחוב הנדיב ולידו היה קולנוע "השרון" ברחוב הנדיב והוא גבל עם בית הספר. בנו אותו קצת יותר מאוחר. היו לו מדרגות ארוכות ורחבות של 10 מטרים והיינו נוסעים עליהן עם אופניים.

תחביבים ומנהגי ילדות

בתור ילד אהבתי לעזור לאבא שלי. אני זוכר שבזמן המלחמה (מלחמת העולם השנייה) היה מחסור במסמרים. אבא שלי עבד בבניין והיה מביא הבייתה מסמרים עקומים ואני הייתי מיישר אותם. אהבתי במיוחד את הספר "מקס ומוריץ", בעברית תרגמו אותן בשם "גד ודן". זהו ספר על שני ילדים שעשו המון תעלולים ובסוף אפו אותם בתנור. זיוה סבתא שלך אהבה מאד לקרוא. היא הייתה תולעת ספרים ובעניין הזה אני זוכר שהייתה לה חברה טובה שבאה אליה הרבה פעמים, אז קראו לה לאה מינשקובסקי וכיום קוראים לה לאה נאור ,היא סופרת. היא למדה איתה בכיתה. בבית היינו משחקים הרבה. ניסן (האח הגדול) היה בונה משחקים. הוא הכין לבד את כל הכרטיסים של ריכוז (מונופול) וכולנו היינו משחקים וגם היינו משחקים הרבה דוק. כמו כן גידלתי ציפורים כמו תוכים (גם עכשיו יש לנו תוכים בחצר) וגם צבים. הייתה לי גינה מאד יפה. גידלתי ירקות בכל השטח בו רני (בן הדוד של טלי) גר עכשיו. בגיל 14 שנים היו לי אופניים והייתי בונה קורקינטים מסבים (גלגל מסתובב על חוט ברזל) של מכוניות.

מאכלים שאהבתי

אהבתי מאד לאכול דג ממולא (גפילטע פיש), את הטשולנט שהייתה מכינה אלטה. מאכל נוסף שמאד אהבתי לאכול היה שומן של תרנגולת שהיו עושים מהצוואר של התרנגולת – גריבן. זה נקרא לחם עם שמאלץ. העור היה יוצא קריספי כמו צ'יפס. היה מטבח קטן שם היינו אוכלים והיה בו שולחן שאליהו אבא שלי בנה אותו.

אירועים וחגים בילדות

בשנת 1935 ממש לפני שפרצה המלחמה בפולין סבתא שרה לדלסקי (סבתא משותפת לנו ולרותי וזיוה) הצליחה לעלות לארץ מפולין וגרה איתנו. האחות הגדולה של אימא שלי ושל אלטה נשארה אז למכור את העסק שהיה להם, לא הספיקה לברוח בזמן ונספתה בשואה. איתה דיברנו ביידיש.

בבית היינו מאד שומרים על נושא הכשרות ואי אכילת חמץ בפסח. אהבתי להוריד את הכלים של פסח מהבוידם. היינו לוקחים את הסירים ליד בית הכנסת הגדול ושמים אותם בתוך סיר גדול כמו דוד עם מים חמים שעומד על פרימוס (שעובד על נפט), שהיה מחמם את המים. זה נקרא הגעלת כלים. אני הייתי עושה את ההגעלה (הופך אותם לכשרים לפסח). מאד אהבתי את פסח.

אירוע חשוב שאני זוכר בתקופת בית הספר שלי קשור לנושא של המעפילים: אני זוכר שפעם הגיעה ספינה של מעפילים לחוף שליד שפיים. חיילים בריטים נסעו לשם לתפוס אותם (זו נחשבה עלייה בלתי לגאלית והאנגלים ששלטו אז בארץ לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ושהם תפסו מעפילים הם שלחו אותם למחנות מעצר באפריקה, או קפריסין). באותו היום הבריטים עברו ליד בית הספר שלנו ואנחנו זרקנו עליהם תפוזים.. אני זוכר שבאירוע הזה בשפיים הם ירו על אנשים והרגו אדם אחד.

אני זוכר אירוע משמח שלבר מצווה שלי קנו לי מצלמה ושעון והמצלמה עובדת עד היום. ובגיל התבגרות – בגיל 15 שנים בערך, קניתי לעצמי לבד אופניים בשם לפויסה עם כנפיים והילוכים.

האירוע הכי עצוב שאני זוכר היה בשנת 1956 שהייתי בסדיר ואימא שלי נפטרה. אימא שלי סבלה מאסטמה הרבה שנים ואחר כך חלתה במחלה קשה והייתה נוסעת לנשום אוויר טוב יותר בגדרה ובחלק מהזמן היינו הילדים נוסעים איתה לגדרה ואבא היה נשאר לעבוד ולגור בהרצליה ובא בסופי שבוע להיות איתנו.

מאיר בצעירותו

לימודים

כשהייתי קטן למדתי בגן טובה, שהיה נמצא ברחוב סוקולוב. עכשיו יש שם עצי אקליפטוס שאנחנו שתלנו אותם בט"ו בשבט כשהיינו בגן. הייתי עם סבתא שלך בגן. בבית הספר סבתא שלך למדה שנה מתחתי (נולדה בדצמבר).

מלחמות ושירות צבאי

במלחמת השחרור הייתי בן 16 שנים והייתי אז בגדנ"ע ולא השתתפתי במלחמה. באותה תקופה הייתי עם אימא שלי שהייתה מאד חולה בגדרה. אני זוכר שהמלחמה הייתה מאד קשה ואח שלי, ניסן, לחם במלחמה במסגרת הפלמ"ח. מסביב לגדרה היו הרבה כפרים ערבים ובזמן מלחמת השחרור הם עזבו אותם ואני נכנסתי לתוכם ולקחתי תרנגולות ערביות שאף אחד לא טיפל בהן. יום אחד נמייה טרפה לי תרנגולת ואימא שלי אמרה שזו תהיה לכפרה על ניסן שנפצע בכתפו מכדור ולא נהרג בזמן שנלחם בחוליקאת (בדרום).

התגייסתי לצבא ושירות סדיר עשיתי בצריפין למשך שנתיים וחצי בסדנא. מאז השתתפתי בכל המלחמות עד שהשתחררתי מהמילואים: במבצע קדש הייתי במילואים ושירתי בחטיבת חיל רגליין ממונע, אחר כך השתתפתי במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה.

הקמת המשפחה

את תמר, אשתי, הכרתי בשנת 1955, עשינו קומזיץ בחוף הים. היינו חמישה בנים וחיפשנו חברות שיהיו איתנו בקומזיץ ונסענו לרעננה להביא משהו ובדרך ראינו את תמר והחברה שלה עדנה. חבר שלי שהכיר אותה שאל אותה אם הן תרצנה להצטרף לקומזיץ והן הסכימו. אז בדרך בחזרה מרעננה אספנו גם אותן וככה נהיינו חברים. התחתנו בשנת 1958, כשהייתי בן 24 שנים. ערכנו את החתונה ברמת השרון בחצר של בית בשדרה ליד הכיכר של קרובי משפחה שלנו. התחתנו ועברנו לגור בהרצליה.

בחתונה של מאיר ותמר, 1958

כל חיי אני גר בהרצליה וכאן גידלנו את המשפחה שלנו. יש לנו שלושה ילדים: ורד – גרה בהרצליה. מוטי ואשתו גרים בעין ורד וחן גר עם משפחתו בכוכב יאיר. אחד החברים הכי טובים שלי שעד היום אנחנו בקשר הוא שוליק (אבשלום) קלישוב. עד היום הם באים אלינו פעם בשבוע.

תפקידים ומקומות עבודה

מקום העבודה הראשון שלי היה במוסך של אופנועים של פרדי (אפריים) בהרצליה שהיה ברחוב סוקולוב פינת השומר ואחרי זה משנת 1954 עבדתי ב"אגד" במוסך כמכונאי. בשנת 1956 הפכתי לחבר "אגד" – קניתי מניה. מנייה של "אגד" הייתה שווה אז הון עתק של 8,000 לירות, שווה ערך למחיר של בית. עבדתי ב"אגד" עד שיצאתי לגמלאות. היינו מתחילים את העבודה בשעה 7:00 ומסיימים ב 16:00 ואז הייתי נפגש עם חברים ולומד בערב בהשתלמויות של מכונאים.

לחו"ל נסעתי פעם ראשונה בשליחות של העבודה להולנד לעיר בשם אנדובל כדי ללמוד על אוטובוסים חדשים שקנינו. אחר כך נסעתי הרבה לחו"ל: להולנד, לבלגיה, לאנגליה, לגרמניה. פעם ניסן ז"ל ארגן טיול ליוון ואחרי השלום עם ירדן יוסי אחי ז"ל, שהיה פרופסור למזרחנות ומומחה לירדן, ארגן טיולים לירדן ונסענו איתו.

הזוית האישית

נועם: אני מקווה שיהיה לך קיץ שמח, מאיר, אתה מאוד נחמד ונראה שמגיע שישמעו את קולך. תודה רבה של התענוג של התיעוד.

מילון

טולט
בד שעשוי מזפת ובד במשולב.

הֶרְצְלִיָּה
עיר חוף בשרון הדרומי, כ-10 קילומטר צפונית לתל אביב-יפו, על מישור החוף. גובהה נע בין 0 ל-66 מטר מעל פני הים. היא נוסדה כמושבה ב-13 בדצמבר 1924 ונקראת על שם בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל. העיר משתרעת מחוף הים מזרחה, גובלת ברמת השרון וברעננה ומכילה פני שטח מגוונים. כבר בשלב תכנונה המוקדם הוקצו בה אזורים מיוחדים לקיט, לחקלאות ולאזור עירוני. הרצליה הוכרזה כעיר בשנת 1960, והיא שייכת למחוז תל אביב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בילדותי גידלתי ציפורים כמו תוכים (גם עכשיו יש לנו תוכים בחצר) וגם צבים. הייתה לי גינה מאד יפה“