מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאיפה הגיעו יהודי תורכיה?

סבתא לילה והנכדה רימון
סבתא לילה בילדותה
היה מאוד מרגש לראות את דגל ישראל מתנופף

אבות אבותיי מזה הרבה דורות חיו באנקרה, שבתורכיה, כילדה אני הבחנתי, שהם מדברים בשפה אחרת מתורכית. כששאלתי באיזו שפה הם מדברים? אמרו לי שזו שפה ספרדית. שאלתי מה הקשר בינינו לבין ספרד ולמה אנחנו מדברים ספרדית?

סיפרו לי, שלפני כמה מאות שנים היהודים התיישבו בספרד. היה להם טוב שם עד, שבסוף המאה ה-15, המלך פרננדו השני  והמלכה איזבלה הראשונה, ששלטו בספרד החליטו שהם לא רוצים יותר את היהודים בארצם והתחילו להטיל עליהם קנסות וגזרות, ואף הכריחו אותם לשנות את דתם.

היהודים נאלצו לבחור להתנצר, או לעזוב את ספרד. ליהודים אשר בחרו להתנצר בכח ולהישאר בספרד, קראו אנוסים, כי אנסו אותם להמיר את דתם. אבל, רובם המשיכו לקיים את המצוות בסתר ובפחד גדול. עד שהמלך פרדיננד והמלכה איזבלה החליטו לגרש את כל היהודים מארצם ומי שלא הספיק לעזוב בזמן נהרג או עבר עינויים קשים (אינקוויזיציה). הם נאלצו לעזוב את ספרד באניות וחלקם נתקעו באמצע הים ללא כיוון.
הדרך שעשו המגורשים מספרד
חלקם הגיעו ליוון לאיטליה, לצרפת, להולנד, ואפילו לרוסיה. היו כאלה ששטו את כל אורך הים התיכון עד לצפון אפריקה, מצרים, וגם לארץ ישראל. לאחר מכן, חלק המשיכו לתורכיה. בשנת 1492 הסולטן העות'מאני ביאזיד השני שמע עליהם וקיבל החלטה להכניס אותם לאימפריה שלו, כי היה ידוע, שליהודים יש כישורים רבים והם היו מקור לתרבות עשירה. במשך כמעט 500 שנה, היהודים המשיכו לחיות בתורכיה – שהיא ההמשך של האימפריה העות'מאנית.
עם קום המדינה חלק גדול מיהדות תורכיה החליטו לעלות לארץ ישראל ולחיות בה. אירוע חשוב נוסף, שקרה באותה שנה, 1492 – כריסטופר קולומבוס יצא למסע ליבשת אמריקה. בעקבות מסע זה, הרבה יהודי ספרד ופורטוגל עזבו את ארצם בדרכם להתיישב באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית. לכן, היום השפה הספרדית מדוברת ביבשות האלה באופן רחב. היהודים שימרו בקנאות את השפה הספרדית בארצות השונות אליהם הגיעו לאחר הגירוש. אל תוך הספרדית מסוף המאה ה-15 השתרבבו מילים מין השפה המקומית במדינה אליה הגיעו היהודים, מילים אשר החליפו את המילים אשר נשכחו בספרדית. שפה זו נקראת היום לדינו.
אמנם אין מה להשוות עם מה שקרה באירופה, אך היהודים בתורכיה תמיד היו בהרגשה שהם לא שייכים למקום. תמיד היו חוקים מיוחדים ליהודים, והם גם לא התקבלו לכל התפקידים כגון: שיטור, קצונה וכולי. בשנת 1940 הטילו עליהם מיסים שלא יכלו לעמוד בהם ומי שלא יכלו לשלם הוכנסו לבית הכלא מיוחד שמאוד דמה למחנה ריכוז בגרמניה, וחלק מהם לא יצאו משם בחיים.  בגלל כל הסיבות האלה היהודים תמיד חיו עם החזון שפעם תהיה להם מדינה משלהם בפלשתינה.
עד שבאמת ב- 1948 זה קרה! אני לא אשכח את היום שההורים שלי שמעו את הידיעה המשמחת הזאת ברדיו ומחאו כפיים. ב-1953 הוקמה שגרירות ישראל באנקרה. היה מאוד מרגש לראות את דגל ישראל מתנופף היינו הולכים עד לשם כדי לראות ולאחר מכן כל הזמן שמעתי תכניות ותכנונים לעלייה לארץ. אט אט חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית עלו לארץ ישראל. למשפחה שלי העלייה לא התאפשרה עד שאני התחתנתי.
בעלי יוסף גם כן גדל באנקרה ואנחנו נפגשנו בפעילות של בני נוער שדאגו לאסוף כסף לקרן קיימת. אף פעם לא הפסקנו לפעול בכיוון זה. אז היה נהוג לקיים טקס ומסיבת אירוסין כשנה לפני החתונה. כל בני המשפחה, בעיקר צעירים, היו מוזמנים לאירוע זה. התחתנו בשנת 1957 בטקס דתי בבית הכנסת כדרכם של יהודי התפוצות.
בשנת 1960 נפגשנו עם אנשי סוכנות בשגרירות ישראל והם עודדו אותנו לאסוף את בני הנוער ולתת להם מודעות על ארץ ישראל. הקמנו קבוצה אחת לבני נוער עד גיל 16 וקבוצה אחת עד גיל 25. אנשים  מהשגרירות באו ללמד אותם עברית, ובאותה הזדמנות גם אני למדתי קצת וזה עזר לי בימים הראשונים שעלינו לארץ. בנוסף, הם לימדו שירים וריקודי הורה ובעיקר ידיעת הארץ. היינו יוצאים לפיקניקים משותפים והרגשנו כמו בארץ. אז כל אחד מאתנו עשה תכנית איך להגשים את החלום לעלות לארץ. זה עזר לבני הנוער והצעירים להיות מאוחדים.
באותה התקופה היהודים היו מרוחקים אחד מהשני ולא הייתה שכונה מיוחדת ליהודים, כמו שהיה בשנים קודמות. הילדים למדו בבתי ספר שונים ועמדו בפני סכנה של התבוללות. ההורים אמנם נלחצו מזה אבל מצד שני גם נלחצו מזה שהילדים יעזבו אותם ויעלו לארץ לבד. אמנם זה גם קרה, היו בני נוער שעלו ארצה והתיישבו בקיבוצים. קראו לזה עליית הנוער.
בשנת 1971 הרגשנו שאנחנו כבר מוכנים לעשות את הצעד הגדול הזה, הילדים כבר היו בכיתה ו' ו-ז' ותינוק אחד בן שנה וחצי. ההורים שלי ושל בעלי עשו את העלייה שנה קודם. אחרי התרוצצויות לא קטנות מכרנו מה שהיה צריך למכור וארזנו מה שאפשר ועלינו לארץ.
הילדים ישר נכנסו לכיתות ו' ו-ז' בארץ ולמדו עברית במהירות רבה. חשוב לציין שכמעט כל בני הנוער שלימדנו באותם הימים, נמצאים היום בארץ וזה מאוד משמח אותי לחשוב על זה. אנחנו אף פעם לא הצטערנו שעשינו את הצעד הזה ולא שמעתי שהילדים התלוננו אי פעם. בשנים האחרונות, כשאני רואה ושומעת על ההידרדרות בתורכיה, אני מבינה כמה זה היה נכון לעשות את הצעד הזה של עליה לארץ ישראל ומגורים בה.
באנקרה כמעט אין משפחות יהודיות כיום, ואין מספיק קהל כדי להפעיל את בית הכנסת המפואר שהיה לנו שם. המשפחות שנשארו באיסטנבול ובאיזמיר למרות, שאין להם ביטחון עדיין ממשיכות לחיות שם, ואני לא מבינה איך. הסיבה שאני מספרת את הסיפור הזה, היא כדי להראות לבני הנוער ולצעירים בארץ, שאין מדינה אחרת בשביל היהודים.
גם אם אפשר להרוויח כסף ולחיות חיים יותר נוחים בארצות אחרות, חשוב מאוד לחיות בארץ משלנו, ואת הדברים הלא טובים שקורים בארץ, צריכים לנסות לתקן יד ביד ולא לחפש דרכים לעבור לארצות אחרות. אני יודעת שהצברים (ילידי הארץ), אף פעם לא ידעו מה זה לחיות בארץ זרה.
העשרה
יהדות טורקיה : "היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון, שני אזורים שטורקיה מהווה חלק מהם. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים באסיה הקטנה ויש על כך עדויות היסטוריות. שרידי בית כנסת מהמאה ה-4 לפנה"ס נמצאו בעיר סרדיס".
 תשע"ה

מילון

אינקויזיציה
בית הדין קתולי שנוסד בימי הביניים בספרד ובפורטוגל כדי לדון ולהעניש אנשים אכזריים ,את הכופרים בנצרות. יהודים רבים הומתו על קידוש השם על-ידי אנשי האינקוויזיציה.

אנוסים
כנוי ליהודים בימי האינקוויזיציה בספרד, שהוכרחו לקבל את הדת הנוצרית.

תפוצות
ארצות הגולה, מקומות שבני אדם גלו ונפוצו שם.

ציטוטים

”אין מדינה אחרת בשביל היהודים, חשוב מאוד לחיות בארץ משלנו! “