מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאז ועד היום – דליה חוזה

אני ונכדי
אני בצעירותי
ילדות בעירק, עלייה לארץ, החיים בארץ והנקמת המשפחה

שמי דליה חוזה, נולדתי בשנת 1942 בבגדד שבעיראק. אני הבת השישית מתוך שמונה ילדים, אך הצעירה מבין בנות המשפחה. שמותיהם של אחיי ואחיותיי: ברטה, דוד, ג'נט, קלרה, שרה, צבי ואבנר.

הוריי צלחה ויוסף קצב

הוריי, יוסף וצלחה קצב, נולדו בעיראק. אבי נולד בשנת 1898, ואמי נולדה בשנת 1916. אבי היה סוחר יהלומים ידוע ומצליח, וכך פרנס את המשפחה, ואמי הייתה עקרת בית, אשר טיפלה בשמונה ילדים קטנים, בישלה ודאגה לנו. המצב הכלכלי שלנו בעיראק היה טוב מאוד, אבא היה אדם מפורסם ואהוב שעבד שעות רבות מחוץ לבית, ולאימא בבית הייתה עזרה רבה. היו לה מטפלת ומנקה קבועים. גרנו בבית גדול ומפואר, בעל ארבע קומות, ואני זוכרת שחדר השינה שלי היה בקומה השלישית. אבא שלי היה נוהג מדי יום חמישי לערוך מסיבה גדולה עם נגנים, רקדניות וזמרת מפורסמת, ואני זוכרת שהמסיבות האלו היו עד אור הבוקר. בעקבות המסיבות בימי חמישי, היינו צריכים כל הילדים ללכת לישון בסלון או בחדר השינה של ההורים, מפני שאבי היה משתמש בחדר שלנו כחדר אירוח לאנשים שהגיעו מרחוק. אמי הייתה מבשלת המון בכדי לכבד את האורחים, והאירועים האלו זכורים לי מאוד לחיוב.

גרנו בשכונת מגורים ערבית בבגדאד, כשאנחנו היינו המשפחה היהודית היחידה בסביבה. הערבים נהגו להתנכל ליהודים בתקופה הזו, וגם הייתה תקופה של פרעות ביהודים, אבל מכיוון שאבי היה מפורסם ואהוב, שכנינו הערבים הגנו עלינו ואף היו מספרים שאנחנו לא יהודים. הם ממש הסתירו את זהותנו על מנת לשמור על שלומנו.

אני זוכרת שני סיפורים שהיו מספרים לי בצעירותי, שהמחישו עד כמה המציאות של היהודים בעיראק בשנים האלו הייתה קשה, ועד כמה אבי היה אדם אמיץ ומוערך בקרב השכנים הערבים. בתחילת שנות הארבעים (1941), היו פרעות קשים ביהודי עיראק. הממשל בעיראק תמך במשטר הנאצי, והשגריר הגרמני בעיראק דאז (ד"ר פריץ גרובה) עודד פעילות כנגד היהודים במדינה. ביוני 1941 פרצו הפרעות כנגד היהודים, שנקראו "פרהוד" (שפירושו הפחדה). בפרעות הללו ננקטו צעדים להצרת צעדיהם של היהודים המבוססים והמקושרים פוליטית, נחטפו ונהרגו יהודים רבים.

בן הדוד של אבי, יחזקאל, היה חבר במחתרת הציונית שצמחה בעקבות הפרעות. המחתרת הייתה ארגון חשאי שפעל בקהילה היהודית, ומטרותיו היו חינוך עברי וציוני, הגנה ועלייה לארץ ישראל. העיראקים ניסו לבלוש אחר פעילות המחתרת על מנת לתפוס את החברים בה. באחד הימים הסתבר שמישהו הלשין שיחזקאל הוא חבר במחתרת הציונית, ובעקבות הלשנה זו ניסו ללכוד אותו. יחזקאל הגיע לבית הוריי, וכולם התלבטו ביחד מה לעשות, היה לחץ גדול וחשש לשלומו. אבא שלי החליט לבסוף להסתירו בביתו, דבר שהיה עלול לעלות לו בחייו. הוא בנה בבית קיר לבנים כפול, עם דלת כניסה נסתרת והחביא אותו שם מספר שבועות. אבא אף רכש אקדח בעקבות ההסתרה של יחזקאל, כדי להתגונן אם יגיעו חיילים/שוטרים עיראקים לביתנו. בזמן שהוא הסתיר את יחזקאל, הוא הפעיל קשרים שהיו לו עם האוכלוסייה הערבית ועם ארגונים ציוניים, והצליח להבריח את יחזקאל לאירן ומשם להעלותו לארץ ישראל.

אירוע נוסף שזכור במשפחתי מהתקופה הזו היה בחג שבועות, אחות של אבא שלי הגיע לביתנו בסערה גדולה ודיווחה שבנה לא חזר מהעבודה. אבא שלי, שחשש מאוד לשלומו, יצא מהבית לחפש אותו, על אף שהיה ברור עד כמה מסוכן בחוץ עבור היהודים. אבא הכיר הרבה ערבים שהסכימו לעזור לו לחפש את אחיינו, ולאחר הרבה שעות של חיפושים בעזרת חבריו המוסלמים, כשכולם דואגים לשלומו בבית, הוא הצליח לאתר אותו מסתתר במקום מחבוא.

בעקבות הפרעות והסכנה בה היו נתונים היהודים, החלו היהודים לחשוב על עלייה לארץ ישראל, וכעבור מספר שנים הבשילו התנאים להתארגן לעלייה.

עליתי לארץ בגיל תשע, בשנת 1951, במסגרת מבצע ׳עזרא ונחמיה׳. הגענו במטוס אל על עם אימא שלי וארבעת הילדים הצעירים. ארבעת אחיי הבוגרים עלו לארץ כשלושה חודשים קודם לכן במסגרת עליית הנוער. עם עלייתם, הם התגוררו אצל דוד שלנו שעלה קודם לכן וגר בחיפה.

לאחר הנחיתה בארץ אני זוכרת שריססו אותנו באבקה נגד כינים, מכיוון שחששו שנדבקנו אחד מהשני בטיסה. לאחר מכן, לקחו אותנו ל׳שער העלייה׳ שהיה מחנה עולים בחיפה. בלילה הראשון לא היה לנו בכלל חדר וישנו על המזוודות. אני זוכרת שהיה מחסור קשה במוצרי בשר, ושנהגנו לאכול הרבה חרובים מחורשת החרובים שהייתה שם באזור. כעבור שבועיים עברנו למעברה בפתח תקווה, שם חברנו לארבעת אחיי. גרנו באוהל שהותאם לכל משפחה לפי גודלה, ואנחנו היינו משפחה גדולה. אני זוכרת שבמיטות שהיו במעברה היו כינים וקרציות, ודי סבלנו מהם. הילדים אכלו לחם, חמאה, דברי חלב ואוכל די מגוון, בעוד שהמבוגרים אכלו מזון פחות מגוון. כדי להביא מים כדי לשתות ולבשל הלכנו מרחק של קילומטר עד לברז שממנו ניתן היה לקחת מים.

כעבור שלושה חודשים עזבנו את המעברה, ועברנו לגור בפתח תקווה בדירה אותה קנינו מכסף שאבי שלח מעיראק. לאחר חצי שנה מיום העלייה, אבי עלה לארץ באנייה מטורקיה, אליה הגיע במטוס מעיראק. אני זוכרת את השמחה הגדולה לראות אותו לאחר חודשים רבים בהם היה ניתוק.

אני ומשפחתי לאחר העלייה לארץ

בפתח תקווה למדתי בביה"ס היסודי קריית מטלון מכיתה ג' עד כיתה ח'. נהניתי מאוד ללמוד בבית הספר היסודי, היו לי חברים רבים וחוויות טובות ונעימות. בגיל 14 עזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד, לא כולם יכלו להמשיך ללמוד בתיכון בימים ההם. לצערי, אני גם לא התגייסתי לצבא בגיל 18, מפני שאבי לא הרשה לי. נאלצתי לדווח שאני בת למשפחה דתיה, והמשכתי לעבוד.

בצעירותי נהגתי לבלות ברמת גן ובתל אביב, הלכתי עם חברים וחברות לברים ולמועדוני לילה. בתקופה הזו גם עבדתי בבית חרושת בתל אביב, ויום אחד הגיע מישהו נחמד ממושב עזריה (סבא מאיר), ומישהי הכירה בינינו. היינו חברים שנה אחת, וראינו שמאוד טוב לנו יחד.

הזמנה לחתונה

יום החתונה שלנו

מאיר ואני התחתנו בשנת 1968 לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר החתונה עברתי לגור אתו במושב במשק חקלאי שהוא קנה. קיבלנו מהמדינה שתי פרות, אותן גידלנו ברפת של הוריו. במקביל, מאיר היה חקלאי, הוא גידל מגוון רחב של פירות וירקות, כגון: עגבניות, מלפפונים, כרובים, חצילים ועוד… בשנת 1969 נולד הבן הבכור, חייקה, ובשנת 1971 הבן שני, ארי (אבא של יואב הנכד המתעד). בשנת 1973 מאיר לחם במלחמת יום הכיפורים ונפצע כשהטנק עליו פיקד הופגז. אני זוכרת את התקופה הזו בבירור. בשנת 1975 נולד הבן השלישי, דרור.

כשהיה קשה להתפרנס מחקלאות, מאיר החל לנהל את הצרכנייה במושב עזריה, ולאחר מכן עבר לנהל את הצרכנייה במושב בני עטרות. לאורך השנים הללו גידלתי את ילדיי, והייתי איתם בבית, כשמאיר עבד שעות רבות. כשהילדים שלי גדלו, יצאתי גם אני לעבוד מחוץ למושב בסופר בלוד. זה היה משמעותי עבורי לצאת לעבוד לאחר שנים של טיפול בבית ובילדים. נתן תחושת בטחון ועצמאות רבה יותר. אני שמחה לאחר כל השנים הללו ששלושת ילדיי בחרו להמשיך ולהתגורר במושב עזריה, ושבכך אני קרובה אליהם ולנכדים שלי.

כיום אני סבתא לשמונה נכדים – עוז, טל, דביר, שחר, אלעד, יואב, לידור והודיה, ויש לי גם שתי נינות – דור וניב.

באוקטובר 2020, נפטר בעלי מאיר ז"ל מקורונה.

מאיר חוזה ז"ל

שלושת בניי והנכד יואב

 

הזוית האישית

דליה ויואב: במהלך הכנת הסיפור הרגשנו כי הקשר בינינו התחזק, מאחר ובילינו המון זמן ביחד. תוך כדי הכתיבה יואב נחשף לסיפורים רבים שלא הכיר על ילדותי ועל אביו ודודיו. הרגשנו שאנחנו עושים צעד חשוב לטובת הנצחת המורשת של המשפחה שלנו. היה לנו ממש כיף לעבוד ביחד, והשיתוף בחוויות לאור השאלות המסוקרנות של יואב תרמו מאוד לאווירה ולהעלאת הזיכרונות.אנחנו בעיקר מודים על זמן האיכות המשותף שהפרויקט זימן לנו, ומאוד נהנינו מהכתיבה ומההתרפקות על העבר.

מילון

פרימוס
משמש לבישול, חימום והוא עובד על נפט

שער עלייה
שער העלייה היה ישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, אשר שימש כמחנה מעבר לעולים שהגיעו לארץ בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום המדינה. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. העולי

ציטוטים

”תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה“

”שכנינו הערבים הגנו עלינו ואף היו מספרים שאנחנו לא יהודים. הם ממש הסתירו את זהותנו על מנת לשמור על שלומנו“