מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לראות את הטוב

דורון וסבא רפאל
רפאל בעברו
חיבור המשפחות למרות העוני

אנו דורון בנודיז ודניאל בן חיים מתעדים את סיפורו של רפאל בכר (סבו של דורון).

וכך הוא מספר: "שמי רפאל בכר, נולדתי בשנת 1937 בטורקיה בעיר איסטנבול להורים: אהרון ורבקה שגם הם נולדו באיסטנבול שבטורקיה. יש לי שני אחים: אסתר ומרקו. אבי עבד בבנק ואמי הייתה תופרת חליפות ובגדי נשים. הוריי קראו לי בשם זה על שמו של סבא שלי, רפאל.

אני זוכר את הבית שבו גדלתי בתור זיכרון טוב למרות העוני שהיה במלחמת העולם השנייה. בביתי היו שני חדרים, המטבח היה בתוך הסלון, לא הייתה מקלחת ואת הכביסה היינו מכבסים בגיגית בתוך החדר. בסביבה שבה גדלתי כולם חיו בעוני, בצמצום רב, לא היה הרבה אוכל, מה שהיה לאכול היינו אוכלים, גם ממתקים לא היו. למרות כל העוני מה שהיה מדהים הוא החיבור בין המשפחות בשכונה. ביתי לא היה בקרבת ים או בית כנסת ורוב האנשים דיברו בשפת לאדינו וגם טורקית. בשבתות היינו בבית כנסת במשך כל השבת עד יציאתה. בחגים היינו חוגגים את כל החגים של היהודים ושומרים על המסורת היהודית. ישנו אירוע אחד שאני זוכר במיוחד: בר המצווה שלי. הייתי בהתרגשות לקראת העלייה לתורה בבית הכנסת, ביום חמישי נכנסתי לבית הכנסת וביום שבת חגגנו עם כל המשפחה חגיגה קטנה.

בילדותי למדתי בבית ספר יהודי בשם "איקינג'י קארמה", הייתה תלבושת אחידה לכולם ללא יוצא מהכלל. בבית הספר היחסים עם המורים היו קשוחים, הייתה משמעת חזקה מאוד, כשילדים לא היו מקשיבים למורים, המורים היו מרביצים להם בידיים עם הסרגל, מושכים בשערות של הילדים זאת כדי לחנכם. מורה שהיה זכור במיוחד הוא חליו שלימד אותי עברית והמקצוע האהוב עלי היה הנהלת חשבונות. באותה התקופה לא היו לא טיולים בבית הספר, לא מסיבות ולא תנועות נוער, היו רק בילויים עם החברים מחוץ לבית ולא בתוכו, היינו משחקים בכדורגל יחד.

בגיל 23 הייתי בצבא בטורקיה ולאחר מכן למדתי כלכלה. לא היה לי כלל זמן פנוי, הייתי עובד ולומד בו זמנית. בשנת 1962 עליתי לארץ ישראל לבדי באנייה. לאחר עלייתי לארץ, טסתי לאפריקה מטעם "סולל בונה ארצות חוץ" שם חייתי בשנים 1963 – 1988 ולאחר מכן חזרתי ארצה ועבדתי בסולל בונה בחיפה.

עם הגעתי לארץ גרתי בקיבוץ שריד, שם למדתי את השפה העברית עם המורה דב שהיה אז בתפקיד רב אלוף. ההרגשה כעולה חדש הייתה מעולה, רוב חברי הילדות שלי הם מישראל.

בשנת 1965 הכרתי את אשתי דינה בשידוך, התחתנו והקמנו משפחה לתפארת, נולדו לנו שלושה ילדים: ריקי, אריק וסיגל, בחוף השנהב באפריקה. את ילדינו גידלנו באהבה הדדית וכיבוד ההורים, בהבנה מלאה וחיים ללא דופי.

הזוית האישית

התיעוד נכתב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בן צבי ברחובות, התשפ"א.

מילון

לדינו
לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", והיא נכתבה באלפבית עברי או לטיני. בעבר, המונח לאדינו היה לשפה ששימשה לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”למרות כל העוני, מה שהיה מדהים הוא החיבור בין המשפחות בשכונה“