מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לסייד את הדירה כתנאי לעלייה

יהודית ונכדתה אימבר
עם אבא, אימא והאח
חיפה נראתה כמו תכשיט יפה

קוראים לי יהודית (אליס) פוגל לבית הרמן.

נולדתי ב 29.2.48 ברומניה(באזור ההונגרי טרנסילבניה) להורים ניצולי שואה.אחי ליאו (אליעזר) הרמן נולד בקלוש' ב- 11.11.1946 (נפטר ב- 1994).

 
אבי נתן (פרדיננד, ננדור) הרמן, איבד בשואה את אשתו שהייתה בהריון ואת שתי בנותיו גרטה ואלה, שניספו באושוויץ. 

 

אבי עם אשתו וילדיו שניספו בשואה

אבי עם אשתו וילדיו שניספו בשואה

סבתא שרה-אמא של אבא שנספתה

סבתא שרה-אמא של אבא שנספתה

 

 אמי שמה צצליה (צביה) לבית הירש , הסתתרה בשם בדוי (נוצרי) בהונגריה.

שני הוריי הם ילדי שנת 1910. כל בני משפחתם הגרעינית והמורחבת נספו במחנה ההשמדה באושוויץ.

אימי עם אמה ואחותה זהבה שנספו

אימי עם אמה ואחותה זהבה שנספו

סיפור עלייתי ארצה

ברצוני לספר את סיפור עליתי ארצה מרומניה.

בגיל 11 עלית ארצה עם משפחתי , הורי ואחי אליעזר (ליאו) ז"ל.

בילדותי ברומניה

בילדותי ברומניה

 

 

עלייתנו ארצה היה מאוד קשה.

מאז שאני זכרתי את עצמי ברומניה כל הזמן הורי רצו לעלות ארצה ומתי ששמעו שניתן להירשם ולבקש ויזה. היו רצים ונרשמים, אך רק יהודים מעטים היו מקבלים אישורים לעלות ארצה. כך זה חזר מידי שנה בשנה. החיים היו מסתובבים סביב הכמיהה לעלות לישראל.

והנה קרה הנס. יום אחד זימנו את הורי לסקוריטטה, שזה המשטרה החשאית של רומניה, ובישרו לנו על קבלת אישור לעלות ארצה. שמחנו מאוד, אך זה היה מותנה בתנאים מסוימים והם: אבא שלי קיבל דרכון שפג תוקפו תוך שלושה ימים והיה חייב לעזוב את רומניה תוך שלושה ימים, שאם לא, לעולם לו יתנו לצאת יותר. אמי יחד איתי ועם אחי הינו רשומים דרכון אחד, הדרכון של אימא, ותאריך הדרכון היה עד שבועיים לעזוב.

התמונות מהדרכונים

התמונות מהדרכונים

יותר מאוחר הבנו שפשוט קצין גבוה מהמשטרה רצה מהר את הדירה שלנו. התנאי השני לעזיבתנו היה שחייבים לסייד את הדירה ולעזוב אותה כמו חדשה ותוך כדי שמסיידים את הדירה, הקצין מהסקוריטטה נכנס לטרקלין של הדירה עם כל תכולת הבית שלו והיה בלגן גדול. אנחנו מהר ארזנו את המזוודות ושני ארגזים, שכללו כלי מיטה, כלי מטבח ובגדים, ואחרי התארגנות מהירה עזבנו את ביתנו לקראת הנסיעה הנכספת לארץ ישראל שחלמנו עליה כל השנים .

התארגנו במהרה והתחלנו במסע לארץ ישראל אשר היה קשה מאוד ומלווה אותי עד עצם היום הזה. במהלך המסע נסענו מרומניה להונגריה ובדרך אבד לאימי הדרכון ונאלצנו לרדת מהרכבת בעוד אבי המשיך לבדו ללא שום ידיעה לגורלנו.

רק בווינה אשר באוסטריה 3 ימים אחרי שנפרדנו, התאחדה משפחתנו מחדש. אבי אשר לא ידע מה עלה בגורלנו פרץ בבכי כאשר ראה אותנו לאחר 3 ימים.

מוינה נסענו שעות רבות ברכבת לנאפולי אשר באיטליה, בחוף ים הטירני. במהלך השהות שלי בנאפולי ראיתי לראשונה בגיל 11 ים ודייגים. מראה אשר הקסים אותי ביותר. הרגשתי כמו בחופשה.לאחר שבועיים עזבנו את נאפולי.  ההפלגה לישראל ארכה 3 ימים באמצעות אניית משא שקראו לה "ארצה".

במהלך ההפלגה שהינו בבטן האנייה שם היו הרבה מיטות דו קומתיים.כל הנוסעים הרגישו רע וסבלו ממחלת ים.לעתים ההפלגה הייתה מפחידה והרגשתי כיצד הגלים מתנפצים ושוטפים את האנייה.לאחר 3 ימים התחלנו לראות את חיפה באופק.

אני ומשפחתי עלינו לסיפון וחיפה נראתה כמו תכשיט יפה וברקע ראינו את הר הכרמל.התרגשנו מאוד וחיכינו שיאיר השחר וסוף סוף נוכל לרדת ליבשה ולדרוך על אדמת ארץ ישראל שכה נכספנו אליה.

כיום אני מתגוררת ברחובות ואני אמא של טל, שחר ונתנאלה וסבתא ל-6 נכדים חמודים: אורי, אימבר, רוני, ארז, אמיר ותמר.

היום לאחר 55 שנה מיום עלייתי ארצה אני ישראלית גאה, ומאושרת שילדיי ונכדיי נולדו בארץ ישראל ולא בגולה.

מילון

סיקוריטטה
המשטרה החשאית של רומניה

ציטוטים

”אני ישראלית גאה, ומאושרת שילדיי ונכדיי נולדו בארץ ישראל ולא בגולה“