מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

למה לא שאלתי?

ליהוא וסבתא בתמונת סלפי
אני בילדותי מדגמנת את האופנה
סיפור ההנצחה של משפחת גרמן שפשביץ'

למה לא שאלתי?
בשנים האחרונות מעיקה עליי המחשבה, למה לא שאלתי את הורי יותר פרטים על חייהם בארץ מוצאם פולין, על משפחתם המצומצמת והמורחבת ובעיקר על בני משפחתם הקרובים שלא שרדו את השואה. היה טאבו על הנושא. הם לא דברו ואני לא שאלתי. רק מאוחר יותר התרוצצו בראשי הרבה שאלות, אך כיוון שלצערי נזכרתי מאוחר מידיי, כבר לא היה את מי לשאול. 
 
החלטתי לנבור במסמכים ובתמונות שהשאירו הורי ועם המידע המצומצם שבידי לחבר את הפאזל המשפחתי. רציתי לעשות זאת כדי להעביר לנכדיי, איך גדלים בבית בלי אפשרות להשתמש במילים המתוקות "סבתא" או "סבא". בלי אפשרות לקרוא "דודה" או "דוד". בלי זיכרונות ילדות כשגדלים בקרבת סבתא וסבא. בלי לחגוג לילות שבת, חגים, ימי הולדת ביחד. בלי להיזכר במאכלים של סבתא, בטיולים עם סבתא וסבא בשיתוף עם סבתא וסבא בלמידה, בהעשרה ובנגינה. בלי חיבוק אוהב ומנחם, בלי נשיקה ובלי מילות עידוד מחזקות לפני בחינות או פרויקטים אחרים כמו קונצרטים או תחרויות ספורט. כל הדברים האלה נמנעו ממני.
 
בשורות אלה יש לי שתי מטרות: האחת, להעביר לנכדיי את רגשותיי ותחושותיי מאותם ימים ומקווה שזיכרונותיהם יהיו מתוקים ומאושרים. השנייה, להזכיר לפחות לילדיי ונכדיי, את בני משפחתם שהגורל לא האיר פניו אליהם.
 
משפחת שפשביץ' – גרמן
הסיפור שלי הוא סיפור אופטימי, למרות שחלקים ממנו קשים וכואבים. זהו סיפור ששזור בהיסטוריה העולמית ובהיסטוריה של ארץ ישראל. תחילתו, הרבה לפני הולדתי בעיירה בריסק-קויאבסק שליד ולוצלבק, בפולין, שם נולדו הורי. אימי, מלכה נולדה בתאריך 31/10/1911 להלנה וחנוך שפשביץ'. אבי, אליעזר נולד בתאריך 6/7/1910 לאסתר ואברהם – יהודה גרמן. שתי המשפחות חיו בשכנות, שמרו באדיקות על אורח חיים יהודי מסורתי וציוני. עובדות אלו הן שהנחו את הורי והובילו אותם בבחירת מסלול חייהם. כיוון שהייתה קירבה פיזית בין שתי המשפחות, הייתה גם חברות הדוקה בין הילדים, שהובילה ברבות הימים לסיפור אהבה בין הוריי שהתחיל בילדותם (אני מדגישה זאת לא בנעוריהם כמקובל ) ונמשכה עד יומם האחרון. הם היוו סמל ודוגמא לנאמנות, מסירות, ואהבה אין סופית עליה עוד אפרט בהמשך.    
 
אבי
בגיל 6 היה אבי יתום משני הוריו. איתו נשארו עוד חמשת אחיו: יוסף, צבי, יעקב- חיים, הלה ושרה, שגדלו בבית דודם. למרות ילדותו העשוקה, פיתח אבי את עצמו על ידי התמדה בלימודים כללים ויהודיים. קרא, כתב ודיבר עברית רהוטה עוד בפולין. הקים בביתנו ספרייה לתפארת. לספרים אלה הפנה אותי ואת נכדיו כדי שנעמיק את ידיעותינו בנושאים שעל הפרק. לאחותו שרה שלח מארץ ישראל לפולין אנציקלופדיה. גם היא כמוהו הרבתה לקרוא וללמוד ולכן גם קיבלה בכל סוף שנה תעודת הצטיינות בלימודים.
 
אחיו יוסף עלה לארץ אחריו. עסק בהוראה, אך נאלץ לשוב לפולין בגלל געגועי אשתו למשפחתה ובצעד זה נחרץ גורלם. במשך השנים, אבי אליעזר, כשהיה עדיין נער, עסק בפעילות ציונית ענפה. תחילה היה חבר בגורדוניה תנועת נוער ציונית שדגלה גם בעלייה לארץ ישראל. דבקה בערכי א.ד. גורדון ממייסדי "דת העבודה": הגשמה, ציונות עובדת (כלומר עבודה עצמית) וחינוך האדם.
 
גורדוניה הוקמה בשנת 1925 בגליציה והיו לה סניפים בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארה"ב ואף תוניסיה. חבריה החלו לעלות ארצה בשנת 1929. תנועה זו התאחדה ברבות הימים עם תנועות אחרות ונקראה בשם "הנוער העובד והלומד". אחרי כן ארגן אבי את ההסתדרות הציונית בעיירה, וכיהן כיושב ראש הארגון בהיותו בן 19 בלבד. כמו כן ייסד גם את קרן העלייה המקומי לאנשים שרצו לעלות לישראל אך נזקקו לעזרה. במשך אותו זמן היה גם פעיל בקרן הקיימת ובקרן היסוד.
 
לאחר מות אחותו, הקים מועדון לצעירים בו תמונת אחותו הוצבה לצד תמונתו של הרצל. בשנת 1932 התארסו הורי ברוב עם ואבי נסע לארץ ישראל כתייר עם כוונה להגשים חלום הציונות ב"ארץ תקוותנו". חלומו התממש במלואו. עבד תחילה כחלוץ מנהל עבודה בבנייה ובשנת 1947 קנה אבי חנות והיה פעיל בארגון הסוחרים בתל אביב כחבר מועצה.
 

 
אמי
אמי, מלכה גרמן לבית שפשביץ' התייתמה בגיל 5 מאביה. באותה תקופה השתוללה מגיפת טיפוס בעיירה ואנשים פחדו לטפל בנפגעים. אביה, חנוך ואבא של אבי , אברהם יהודה, התנדבו לטפל בחולים. הם נדבקו, נפטרו באותו לילה. ונקברו זה לצד זה. כאמור, הורי התארסו בשנת 1932.
 
כשרצתה אימי לעלות לארץ בעקבות ארוסה אהובה לא התאפשר הדבר בגלל "הספר הלבן" שפרסמו הבריטים בארץ ישראל שצמצם את העלייה היהודית לארץ. אבי הצליח לקבל "סרטיפיקט"  (אשרת עלייה) עבור אימי,  דרך הסוכנות, כאשר הראה להם קטעי עיתונות ומסמכים שהעידו על היותו פעיל בחוץ לארץ ובארץ. האשרה הגיעה באיחור, מכיוון שאימי הייתה כבר בדרך לארץ ישראל- 1934, באנייה "רג'י דה קרול" . את האשרה הזו ניצלה דודתי  דבורה שפשביץ' (לימים ברין) .
 
אימי, אחותה דבורה ואבי היו היחידים משתי המשפחות הענפות שנצלו מהשואה כשעלו ארצה ממניעים ציוניים עוד לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה.האחים הנוספים של אימי מלכה ואחותה דבורה: נחמן, גרשון ואג'ה. הם, בני זוגם וילדיהם נספו בשואה.לזכרם ולזכר כל קורבנות הנאצים באזורם, הוקמה מצבה בהר ציון בירושלים. בעיר חדרה, בבית הספר החקלאי "עירון" הוקם גל עד.
 

 
עמוס גרמן
בארץ התחתנו הורי ונולד להם בן אשר שמו היה עמוס. עמוס גרמן, בן מלכה ואליעזר , נולד בתל אביב בתאריך 11/08/1938 . לדברי אמי היה ילד יפה, חייכן, בהיר שיער ותכול עיניים. בחודש יוני 1940 , תשעה חודשים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה הצטרפה איטליה ללחימה לצד גרמניה. החל מחודש יולי 1940 ועד סוף שנת 1941 הופצצו תל אביב וחיפה כ- 15 פעמים על ידי מטוסים איטלקיים שגרמו למאות הרוגים יהודים, ערבים וחיילי המנדט הבריטי.
 
ביום שני ו' אלול ת"ש (9/9/1940) הפציצו האיטלקים את תל אביב. באותו יום היה עמוס אמור להצטרף לאבי לביקור קרובים. השכנה , שרה רזניק, אהבה אותו מאוד ובקשה להשגיח עליו. שניהם נהרגו בעת ההפצצה חבוקים, כששרה מגוננת על אחי עמוס בגופה ללא הצלחה.
 

יום השבעה להפצצה הוכרז יום אבל על ידי הרבנות הראשית לישראל. לזכר ההרוגים הוקמה אנדרטה בכיכר מיכאלס ברחוב המלך ג'ורג' פינת שדרות בן ציון בתל אביב, עליה חרוטים שמותיהם. למרות הכאב והאובדן דבקו הורי בחיים.
אני – מירה
בשנת 1945 נולדתי אני, מירה עמידור (לבית גרמן). למדתי בגן פרטי , "גן חיה" ולאחר מכן בגן עירוני ברחוב בוגרשוב פינת בן יהודה , בבית ספר עממי "הכרמל" שנקרא כיום "גבריאלי הכרמל", תיכון עירוני א', אוניברסיטת ת"א והאקדמיה למוסיקה על שם רובין בתל-אביב.
 
המנהגים בבתי הספר היו זהים למנהגים היום, אך לדעתי הייתה יותר משמעת, יותר דרך ארץ ויותר "דיסטאנס" ריחוק בין המורה לתלמיד. בתחילת יום הלימודים, בחצר בית הספר, קראו פרק בתנ"ך. בכניסת המורה לכיתה כל התלמידים עמדו. למורה לא קראו בשמו הפרטי, אלא "המורה" .המקצועות שלמדנו היו מקצועות הליבה וכן מלאכה, ציור וזימרה. המורים היו מושאי הערצה .
 
הייתה לי ילדות מאושרת. החברים הקרובים שלי גרו באותה סביבה ("שכונה") ולכן הצלחנו להיפגש כמעט יום יום. חלק מהכבישים הצדדים לא היו סלולים, כך שיכולנו לשחק בכדור מחניים, כדור רגל, "שמות", "חמור ארוך" , "סמל", תופסת ומחבואים ללא חשש. בגיל מאוחר יותר יצאנו לבילויים כמו קולנוע, שייט בירקון, טיולים רגליים, טיולי אופניים ומסיבות חברה. אלה היו חיי חברה של ממש ולא חיי חברה וירטואליים דרך הרשתות החברתיות. התלבשנו בצניעות בעיקר מכנסי ג'ינס (כמו היום) ולשבתות וחגים היו בגדים יותר חגיגיים "בגדי שבת".
 
את בחיר ליבי אבי עמידור (עמויוף) הכרתי בגיל צעיר , בהיותנו בני תשע. אבי , יליד ירושלים נהג להתארח אצל בני דודו בתל אביב, שהיו חברים שלי. ההכרות הפכה לידידות והידידות הפכה עם השנים לאהבה.  נישאנו בשנת 1967 בטקס דתי מסורתי עם הרבה מוזמנים (720!) ושמחה ענקית. נולדו לנו ארבעה ילדים : ליאור 1968,אילון  1970, ליאת 1973, חן  1977שנישאו לעפרה אטינגר, טובי אוקסמן, רונן בורדובסקי, אורלי אינגבר והעשירו אותנו  בנכדים.אחד עשרה נכדי המקסימים: יהלי ,עילי , ליהוא, שון, אלנה, מיקה, ליר, יהב, אורי, אוהד ואליה.
 
את ילדינו גדלנו באותה רוח ובאותם ערכים שהורי הנחילו לי: אהבת הארץ, אהבת המסורת, אהבת האדם, אהבת היושר והצדק שהיו נר לרגליהם. מסר נוסף שחשוב לנו להעביר לדורות הבאים הוא לשמור על אחדות המשפחה. 

מילון

דיסטאנס
מרחק בין התלמיד למורה

ציטוטים

”המשפחה היא במעלה ראשונה. זיכרון והנצחה הם אלה שילוו אותי בעקבות העבודה עם סבתא.“

”מסר שחשוב לנו להעביר לדורות הבאים הוא לשמור על אחדות המשפחה“