מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לזכרך, סמי אחי הבכור

אני וסבתא במפגש בקשר הרב דורי
סבתא תקוה עם חברה בשיעור גיטרה
מהזכרונות הנצורים אצלי, שמלת הברית

נולדתי בארץ בתאריך 7/4/1952 באשקלון, להוריי רחל וציון משה. אמי ילידת טהראן שבפרס. שמה  של אמי היה אשרת יאורי. הוברחה, ברחה לעירק על ידי בני משפחתה על גבי סוסים וחמורים, כדי לעבור את הגבול. שם שינו את שמה לרשל. משפחתה של אמי בחרה לברוח מפרס מכיוון שהתנכלו ליהודים. כשגדלה, הכירה את אבי  ששמו היה סלאח והוא עבד שם כמנהל חשבונות וכשהייתה בת 17 הם נישאו. שם נולדו להם בן ובת שמם היה סמי וסמירה.

הוריי עלו לארץ עם 2 הילדים בשנת 1951 במטוס  ובארץ שינו את שם אמי לרחל ואת שם אבי לציון ואת שם אחותי לזמירה. הם התיישבו במעברה ב'  שבאשקלון. לאחר שנה עברו הורי לבתים בנויים. לא היה בית חולים קרוב והלידה הייתה בבית, קראו למיילדת  הביתה ושם נולדתי. הורי קראו לי  "תקווה" משום שכמה שנים לפני כן הוקמה המדינה והייתה להם תקווה גדולה לחיים בארץ ישראל. אחריי נולדו ארבעה אחים: שלושה בנים ובת.

למדנו בבית ספר "גורדון" באשקלון. אבי עבד בסולל בונה ואימי הייתה עקרת בית, טיפלה בנו ודאגה לכל מחסורנו. אבי היה אדם מאוד פדנט ותמיד רצה להתקדם, אפילו לפני אחרים. הוא היה בין הראשונים שקנה טלויזיה, מקרר, מכונית, טלפון ועוד. היינו המשפחה המרכזית בשכונה כי כולם באו אלינו לראות טלויזיה, להתקשר וכו'.

אחי הבכור, סמי, נולד בבגדד שבעירק בטו בניסן בתאריך 14/4/1949. היה תלמיד שקדן וחרוץ שתמיד עזר ותמך,  אהב מוזיקה קלסית, שירה וציור, אהב את שירי רחל וגם שירים של החיפושיות. אני זוכרת שהוא תמיד עזר לנו בשיעורים ובלימודים. בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים הגיע זמנו להתגייס לצה"ל, הוא מאוד התרגש.  הוא גוייס לחיל מודיעין ושירת בכור האטומי שבדימונה. גם שם הוא היה חביב ונערץ על מפקדיו.

חודש לפני שחרורו מהצבא, בזמן שחזר לבסיס לאחר חופשה בבית, הוא נקלע לתאונת דרכים קשה. הוא תפס טרמפ צבאי לכיוון הבסיס שלו. הוא ישב מאחור בטנדר ובמשמר הנגב, עקב מהירות מופרזת, האוטו התהפך ואחי היה היחיד שנפצע קשה. הוא נפגע פגיעת ראש. הוא שכב חודשיים בבית החולים. חודש בסורוקה וחודש בבית לוינשטיין ללא הכרה. הייתי בת 18 כשכל זה התרחש, אני, הוריי ואחיי נסענו מדי יום ושהינו לצדו. התפללנו להחלמתו ולרפואתו, אך לצערנו נפטר בתאריך 24.6.1970.

הזיכרון הפיזי מאחי הבכור שנשמר אצלי הוא שמלת הברית.

שמלה זו היא שמלת ברית מילה שהיו מלבישים את התינוק לקראת הברית. השמלה מבד סטן נתפרה בעיראק בשנת 1949 על ידי אמי והיא נועדה לברית של אחי שנולד, ובהמשך שימשה את יתר אחיי ואף את ילדינו וילדי אחיי. אמי שמרה על השמלה. כשנולד בני הראשון ביקשתי מאמי את השמלה ומאז היא נשמרה אצלי. כיום היא תלויה בארון הבגדים שלי ובכל פעם כשאני פותחת את הארון אני רואה אותה ונזכרת בכאב באחי שכבר איננו איתנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

אחי אהב לכתוב שירים ואחד מהם אביא לפניכם:

ראיתי בצד מערב את האופק מאדים,

אז ידעתי שזו השקיעה הגדולה- מתקרבת

של היום ושל כל יום

עננים כמו מתגלגלים

ומתפתלים בזחילה

ומאדימים כדם בצלו של המערב השוקע

כלהק של צלופחים מבחילים

ידעתי כי אין אלה

עננים של גשם…

אוסיף כי אכן אחי צדק אין אלו עננים של גשם אלא עננים של דמעות שעד יום זה זולגות מעיניי.

הזוית האישית

סבתא תקווה: התוכנית נתנה לי להכיר סבים וסבתות מקסימים ונכדים נפלאים עם ידע רב. כולם הקשיבו לסיפורים שסיפרנו וכל אחד התפעל מסיפורו של האחר. האווירה הייתה נעימה. הסיור בבית התפוצות נתן לנו היבט על התקופה הקודמת, איך היינו וממה נהנינו. בסך הכל היה מאוד מהנה. אני רוצה להגיד תודה לשני אלקירי שעברה איתנו את כל התהליך.

הנכד איתי: נהניתי מהמפגשים שהיו עם כל הסבים והסבתות. למדתי המון דברים בזכות כל המפגשים. אני וסבתא התחברנו יותר ואנחנו מבלים יותר ביחד. נהניתי לשמוע את כל הסיפורים של הסבים והסבתות האחרים ונהניתי מאוד מיום העיון והסיור בבית התפוצות.

מילון

פדיונים
מחבלים

ציטוטים

”"איפה נשיקה לסבתא?"“