מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לזכרו של שוקי הי"ד ז"ל

סבתא ונעמה
הורי סבתא
סיפור חייה של סבתא

שמי יהודית, נולדתי ביקנעם בשנת 1942. הוריי, אהובה וחיים לוי, עלו מעיראק לפלשתינה ביבשה. אבי חיים עלה מבצרה בשנת 1936 ואמי אהובה עלתה מבגדד בשנת 1939. הוריי ילדו חמישה ילדים: אני, יהודית הבכורה, מרגלית, אברהם, מאיר ושוקי ז"ל. שוקי אחי הצעיר שירת כמת"ק בשיריון ונפל במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 בסיני. הוא נפל כשהיה בן 21 שנים ו-67 ימים. לשוקי מוקדש פרק מיוחד.

הוריי

אבי, חיים, נולד לסבי אברהם, שלא זכיתי להכיר, ולסבתי שמחה, בבצרה, שבעיראק. היו לו עוד שבעה אחים ואחיות.

סבתי שמחה התאלמנה בעיראק. לקראת עלייתה לישראל עם ילדיה, נישאה לקרוב משפחה שהיה לו "סרטיפיקט" רשמי המאשר לו ולמשפחתו להתגורר בפלשתינה. עם הגיעם לארץ, בדרך היבשה, התיישבו ביקנעם המושבה. אבי היה נוטר, שפירושו שומר. אבי ואחיו עבדו בקיבוץ הזורע ובכפר יהושע בחקלאות ביום, ושמרו בלילה.

אמי, אהובה (נזימה), הגיעה לפלשתינה דרך היבשה מבגדד שבעיראק. היא למדה ברשת הצרפתית "אליאנס" וידעה אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית, ברמה של שפת אם. הוריה של אמי אהובה, רבקה ומאיר, נישאו בבגדד ונולדו להם שמונה בנות ושני בנים. סבא מאיר, שהיה איש יפה תואר, ביקר בפלשתינה מספר פעמים, חלק מהמסע עשה ברכב וחלקו על סוס. בבגדד, סבא מאיר עסק במסחר בקפה. הוא היה מייבא פולי קפה מברזיל ואת כל התהליך (קלייה, שקילה, טחינה ואריזה) ביצע בעזרת עובדים. אימא שלי, אהובה, הייתה כותבת את הכתובות למשלוח בכל רחבי עיראק ואף מחוצה לה.

בשנת 1939 שלחו סבתא רבקה וסבא מאיר שתיים מבנותיהם לפלשתינה: את אמי, אהובה, ואת אחותה, יפה. לא היו להן מסמכי עלייה, זו הייתה עלייה בלתי לגאלית, את המבצע עשו ממש בהיחבא. עזר להם בתוכנית עלי ("ע" קמוצה") הערבי. עלי היה מוביל דגים מנהר החידקל שבבגדד לדמשק עם הטנדר שלו. זה היה מקצועו, עלי היה ידיד משפחה. ערב היציאה מבגדד, הוא הניח תיבות ברזל על הטנדר. בתיבות היו דגים. תיבה אחת גדולה במיוחד וריקה, הייתה בתחתית. עלי הכיר את הדרך ואת תחנות הבדיקה של הבריטים. חלק מהדרך הבנות ישבו לידו. כשהתקרבו לתחנת בדיקה בריטית, הוא עצר והן נכנסו לתיבה שהכין מבעוד מועד ועלי המשיך בדרכו ועצר בתחנת הבדיקה הבריטית. לשוטר הבריטי היה תכסיס לבדיקה – הוא היה תוקע קילשון בתיבות. כך היה גם הפעם. הבריטי תוקע את הקלשון, הבנות לא מוציאות הגה. והשומר אומר לעלי "go away". עלי נוסע, במרחק בטחון הוא מפנה את הארגזים ו – שוב הבנות לידו…

לקראת בוקר עלי עוצר בגשר בנות יעקב. הוא אומר: "הגעתן". הבנות מסתכלות, הכינרת לרגליהן, בנות בבגדי ים. שם כבר חיכה להן רכב והן נסעו להוד השרון, היא רמתיים, לדוד שלהן. מקום חדש, תרבות חדשה, שפה, לבוש, חיזור … הכל חדש.

סבא וסבתא שלי

משה ואני, יהודית, גרנו במגשימים. לכפר, שהורי היו ממייסדיו, צורת ריבוע.

הקמת הישוב: אבי, אמי ושלושת הילדים ביום העלייה לקרקע

משפחתי ומשפחת אישי גרו על אחת ה"צלעות". משה למד ב"עמל" ואני בתיכון "ברנר". שני בתי הספר בפתח תקוה. היינו חברים מגיל צעיר (15). בשנת 1963 נישאנו בטקס צנוע.

ההזמנה לחתונה

במשך השנים משה עבד בחקלאות, בחריש, דישון, זריעה וקטיף ועם זאת ניהל לול גדול של אלפי תרנגולות. אני הוכשרתי להוראה בסמינר הקיבוצים. במשך למעלה משלושה עשורים הייתי מחנכת במושב בני עטרות ולימדתי מתמטיקה בחטיבת ביניים ביהוד.

משפחתי כיום

כיום אני נשואה למשה. לי ולמשה יש ארבעה ילדים: גלית, בת 56, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, עובדת בתחום ההוראה. נטע, בת 53, בעלת תואר שני, מטפלת רגשית באמצעות אמנות. מרב (בבי), בת 48, מוסיקאית, חברת תזמורת ירושלים. שוקי, בן 40, בעל תואר שני, עצמאי, עובד בתחום החינוך החקלאי.

יש לנו עשרה נכדות ונכדים :שירה, מעיין, אסא, ענבר עופרי, ליאור, נעמה, שהייתה ה"ממריצה" בכל מה שנוגע לתכנית "הקשר הרב דורי", אבשלום, יסמין ושחם. גילם נע בין 27 שנים לבין 10 חודשים.

השפה המשפחתית

למשפחתי שפה סודית. השפה שלנו הייתה מקובלת בירושלים, משה ואחיו דיברו בה. אנחנו ובני משפחתנו אימצנו את השפה. כל המשפחה הגרעינית והמורחבת מכירה את השפה ומשתמשת בה. בכל מקום שאנחנו מזדמנים אליו ואיננו רוצים שיבינו אותנו, אנחנו מדברים בשפה המשפחתית. פעמים רבות הדיבור בשפה מושך תשומת-לב של השומעים והם מגיבים: "מה אמרתם?!", "באיזה שפה דיברתם?!", "תחזרו שוב!". השפה הזאת מייחדת אותנו ותמיד מעוררת תגובה. וכל "השבט" של משפחת אסקיו המורחבת מדברים ומבינים אותה. זה "מגניב" ומיוחד ומעורר סקרנות מצד הנוכחים.

שוקי הי"ד

נזכור את שוקי לוי הי"ד     

שוקי, בן אהובה וחיים, נולד: ה' אלול תשי"ב (26.8.52). נפל בהיותו בן 21 שנים ו-47 ימים בתאריך: ט"ז תשרי תשל"ד (12.10.73) בקרב על "גבעת העמודים" צומת "עטיפה יורה" בעת שהטנק עליו פקד נפגע.

שוקי נולד במושב מגשימים והצטרף לשתי אחיותיו – אני ומרגלית, ולשני אחיו, אברהם ומאיר. שוקי היה תינוק יפהפה, בעל עיניים גדולות ירוקות וחיוך משגע. אהוב על כולם ומפונק מאוד. שוקי גדל באווירת הכפר ואהב את צורת החיים בו, את אווירתו ואת עבודת היצירה. אהב מאוד פרחים ובעלי חיים והייתה לו גישה מיוחדת לטבע ועין חדה בגילוי תופעות טבע שונות. תמונות רבות שבאלבומו מעידות על השתתפותו בהצגות: חנוכה, פורים וכו'… הוא התחיל ללמוד בבית הספר במגשימים וסיים את "קרול": בפתח תקוה. הוא השתתף בכל הפעילויות החברתיות של בני גילו, רכש את לב חבריו והתבלט כמנהיג. בחוויות רבות התנסה בתקופה זו: סחיבת אבטיחים ואפרסמונים שהיו אהובים עליו במיוחד, מבצע גילוח השיער, טיסן ראשון והשני, שבנה כחבר מועדון תעופה במתנ"ס יהוד ועוד. תמיד היה ילד ער, רציני מאוד ומוצא עניין בכל דבר. בחוג המשפחה מעולם לא דרש לעצמו זכויות יתרות: עזר לאבא בצרכניה, סייע לאמו בגינה שטיפחה והצטרף לאחיותיו ולאחיו הגדולים בהקמת המשק, בבניית הלול ובשמירה על הילדים. בניין חדש נבנה במשפחה? שוקי נמצא שם ועוזר. תמיד מצא זמן לעזור לכול. הוא המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון ביהוד, ובתעודת הבגרות שלו התנוססו ציונים גבוהים במקצועות הריאליים. תמיד היה תלמיד מעולה ושקדן. בתקופה הזו נשא שוקי את נפשו ללמוד אגרונומיה וטיפח חלומות לעזור בפיתוח המשק החקלאי בארץ, לחקור, להמציא… אז גם תכנן יחד עם חבריו הטובים לצאת להתיישבות באזור פיתוח, ולהתחיל משק מבראשית. הוא הרבה לחלום על עתיד טוב ושיתף בחלומותיו את הקרובים לו. במשך ארבע שנים שלמד בבית הספר התיכון נרקמו יחסים מיוחדים מבוגרים וחמים בינו לבין מנהל בית הספר ומוריו. שוקי השתתף בכל הפעולות במסגרת בית הספר: צלח את הכנרת, טייל לשרם-א-שיח מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היה חבר פעיל ב"נוער לנוער" ובמסגרת זו נסע לאירופה, וביקר בגרמניה ובדנמרק. שוקי היה גם יושב ראש מועצת התלמידים בבית הספר. "אני לא רוצה להיות כמו כולם", אמר. ואכן, שוקי לא היה כמו כולם. אף על פי שהיה הצעיר באחיו ואחיותיו, ידע לתת את העצה השקולה והבטוחה ביותר לבני משפחתו, כשנהגו לפנות אליו בבקשת עזרה בפתרון בעיות. הוא שימש דוגמא לחבריו ולמשפחתו במעמד שרכש לו, בתבונתו ובהשקפת עולמו המבוגרת. יהושע גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970, ובבסיס קליטה ומיון התנדב לצנחנים. אך אחרי כן שינה את דעתו והתנדב לשיריון, באומרו: "השריון הוא העתיד של המדינה".

שוקי עם הטנק

הוא עבר קורסים במקצועות השריון בציונים גבוהים. בחודש נובמבר 1971 השלים בהצלחה קורס מפקדי טנקים. שירותו של שוקי בצה"ל היה ללא דופי ומפקדיו גמרו עליו את ההלל. הוא שימש דוגמה לפקודיו ביכולתו המקצועית והיה מפקד טנק מעולה. שלוש שנים עשה בסיני, וכמו שאמר: "אני אוכל, שותה ונושם חול". חופשות קיבל לעיתים רחוקות והציפייה לבואו הביתה הייתה רבה, בכל פעם מחדש. כנבחר בין חבריו המט"קים הגיע, לקראת סוף שירותו, לתפקיד רב סמל פלוגתי, ומילא אותו בצורה יעילה, אחראית ואנושית ביותר. יחסים לבביים נרקמו בינו לבין אנשי הסגל והמפקדים בפלוגה. כולם אהבו אותו וכיבדוהו מאוד. חודשיים לפני שחרורו מהשירות הסדיר יצא מטעם משרד הביטחון ללמוד באוניברסיטת בר-אילן במכינה למתמטיקה פיסיקה. הוא שקד על לימודיו והיה נוהג לשבת בספרית האוניברסיטה ללמוד. לא אחת גם הודיע למשפחה שהיה בחופשה, כי לא רוצה לצער אותם עד שלא בא הביתה. הוא ידע ללמוד בצורה יסודית ומעמיקה ולא מנוח עד שלמד את העניין לעומקו. הוא למד בעקשנות ובהתמכרות ולכן נהג ללמוד לבדו. אך עם זאת הרבה לעזור לחבריו. הוא לא הניח למרצים עד שהבהירו לו את הדרוש הבהרה וכך, בכוח רצון האופייני לו סיים את לימודיו במכינה בהצלחה. "יותר מכולם היכרתיו…", כתב דוקטור קוה, ששוקי היה אצלו אחד מתוך 60 בחורים באותה מכינה של שישה שבועות. "לקראת סוף הקורס הצלחתי", סיפר דוקטור קוה, "לסחוט חיוך מתוך מעטה רצינותו, כאשר הודיעתיו כי המחלקה לפיסיקה החליטה לקבלו כתלמיד מן המניין. חיוכו כאילו אמר לי: "היה לי ברור שכך תחליטו…"

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, בעיצומו של צום, כשאך נשמעה צפירת האזעקה כבר היה שוקי בבית השיריון ואץ מיד ליחידתו בסיני. במהלך קרבות הבלימה ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), בהסתערות על גבעת העמודים בציר עיטפה (מיתלה), השתתפו ארבעה טנקים, כשעל אחד מהם פקד יהושע. שוקי התקדם על הציר עצמו, ואילו חבריו היו באגפים. כאן נפגע הטנק של שוקי מטווח קצר במתח פצצות אר. פי. ג׳י. והוא עלה בלהבות. שם נהרג שוקי. מיד לאחר שהטנק של שוקי נפגע, פקד מפקד הכוח "לדלג לאחור". הגבעה נכבשה רק בקצו של אותו יום על ידי חבריו (בשיתוף עם חרמ"ש). באחד ממכתביו הרבים ששלח אל חברתו, כתב: "אל תשאלי איזו מלחמה הולכת בינינו, בין אוהדי הטנק "פאטון" ובין אוהדי ה"סנטוריונים". כל אחד מהלל את הטנק שלו ומאחלים אחד לשני להתייבש בסיני או לקפוא ברמת הגולן. בחורצי'ק אחד דתי אמר, שהדבר הראשון שהוא עושה זה לקבוע מזוזה בטנק…"

שוקי הובא לקבורה בהר הרצל. הוא השאיר אחריו הורים. שתי אחיות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. במכתבו אל המשפחה השכולה כתב מפקדו: "בנכם לוי יהושע ז"ל, שירת ביחידת כמפקד טנק והשתתף בקרב הקשה והאכזרי שהיה ליחידתו בגזרה הדרומית, שבו נבלם הצבא המצרי. בנכם היה שותף לניצחון זה ובמערכה זו נפל. אנו, רעיו של יהושע ז"ל, זוכרים את אומץ ליבו ומסירותו, דבקות במשימה, אשר לא נטשה אותו עד רגעיו האחרונים. דעו, הורים יקרים. כי כאבכם כאבנו, ותמיד יישאר זכרו של יהושע חקוק בלבנו. אנו, שהכרנו אותו. נשתדל ללוותכם גם בעתיד ככל שנוכל, ומי ייתן ויהיו מעשינו בעתיד ראויים לזכרו". אמו של חברו מילדות כתבה: "בהיר עיניים ומבט / טוב רואי ויפה הנפש /כה נבוך וכה נכון / זקוף קומה וישר הדרך / עלם בין הבחורים / טהור מכל הטהורים / תום ושקט דמותך / כנף שכינה תסוך עליך".

ואני זוכר יום שישי,

אביבי כשבא אלי במדים –

מה קרה?

אני חוזר…

הערצתיו,

ומאז לא ראיתיו

החבר ציון גל.

המשפחה כיום

הזוית האישית

יהודית: בתחילת הדרך כשנעמה, נכדתי, פנתה אליי וביקשה למעשה שיתוף פעולה שלי, הייתי סקפטית. במשך התהליך הרגשתי, לשמחתי, שמעבר לעבודה ולרענון הזכרון, הקשר שלי עם נעמה הלך והתחזק ואין מילים בפי להודות על ההזדמנות הזאת ליצירת האינטימיות ביני לבינה. התכנית הזאת, "הקשר הרב דורי", יצרה קירבה, שנהניתי ממנה מאוד. חיכיתי לפגישות האינטימיות האלה עם נעמה, נכדתי. אני מרגישה ברת-מזל שהשתתפתי בתכנית זו, ומודה על שיצרה הזדמנות לקירבה ואינטימיות ביני לבין נעמה.

נעמה: היה לי כל כך כיף לחקור וללמוד על המשפחה שלנו, לדעת עוד דברים חדשים, שבחיים לא ידעתי וגם לא הייתי שואלת. להיפגש עם סבתא כל שבוע/שבועיים היה עבורי כיף גדול לפגוש אותה, לעבוד איתה ולכתוב איתה את הסיפור. אני מאוד שמחה שהסיפורים המשפחתיים שלנו יישמרו לעד ולא יימחקו וילדים שיקראו את הסיפור יבינו מה קרה בעבר, איך היו העליות היבשתיות וכולי. תודה רבה, היה לי כיף גדול.

מילון

סרטיפיקט
סֶרטִיפִיקָט (מאנגלית: Immigration certificate, מילולית: אשרת הגירה), היה הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אפיינו את שוקי אומץ לב, נחישות ודביקות במשימה“