מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להתחקות אחר השורשים

אני הנכדה הבכורה של סבא
סבא בבגדי איכר,
סבא שלי שאינו בין החיים היום, גדל בהודו. כנער היה תלמיד מחונן, אך החיים זמנו לו הפתעות.

את המסע שלי ליהדות הודו התחלתי דרך סיפוריו הרבים של סבי רבי אהרון סוגאוקר זצ"ל. בעת שהאזנתי לסיפורים נהגתי להפליג בדמיוני למחוזות ילדותו, בכפר קטן בקצה הדרומי של מומבאי שנקרא בורלאיי, אל המרחבים רחבי הידיים של שדות האורז ומטעי המנגו, אל בתי הבוץ ואל החיים היהודיים בארץ נוכרייה. דדי, כפי שכיניתי אותו סיפר לי רבות על סבו, שמואל סוגאוקר, שהיה שליח ציבור, שוחט ומוהל וניהל בית כנסת משפחתי שהקים בכפר. לימים, נעשה בנו, אברהם סוגאוקר שוחט ושליח ציבור של הקהילה. דדי חונך על ברכי התורה ואף הוא, כאבותיו, שמר על המסורת והפך לשליח הציבור של "קהילת בני ישראל" בדימונה. כנכדתו הבכורה, הייתי עדה לעליה לרגל, של בני הקהילה, לבית הקטן שבו גר עם ממי(סבתא אליזבת). בארץ חונכו ילדיו בבתי ספר חילוניים ולא נמצא ביניהם יורש לתפקידו.

 

בית הכנסת של שבנה סבו של סבא ובו נהג להתפלל סבא

הקשר ביננו היה עמוק מאוד עד שרציתי לדעת כל פרט הקשור לסבי היקר. באחת הפעמים ששוחחנו, ביקשתי ממנו שיספר לי על ילדותו. סבא אהרון נולד בכפר קטן מאוד בפאתי מומבאי. סבו שמואל היה בעל שדות אורז ומטעי מנגו השייכים עד היום למשפחה. הוא נהג לשחק ולרוץ במרחבים הפתוחים. כשגילו הוריו שהוא ילד מאוד חכם וחרוץ, שלח אותו אביו לעיר הגדולה מומבאי לבית דודתו, שם סיים את לימודיו בהצלחה רבה ולאחר שקפץ שתי כיתות. מיד בתום הלימודים בתיכון החל לעבוד כדי לממן את לימודיו באוניברסיטה. "נהגתי ללכת שעתיים ברגל לאוניברסיטה ובחזרה ממנה כי רציתי לחסוך כסף", כך אמר. "עד שביום בהיר אחד הגיעה ההודעה מאבי שאני צריך לחזור אל הכפר כי השיטפונות האחרונים הרסו את היבול ואין באפשרותו לשלם לעובדים. נאלצתי להפסיק את לימודיי וחזרתי לכפר, אך הבטחתי לעצמי שאעשה הכול כדי שילדיי ונכדיי ילמדו במוסד להשכלה גבוהה".

בתקופת שהותו במומבאי, הכיר סבא את סבתא אליזבט, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הם נישאו בשנת 1942 והביאו לעולם 5 ילדים. בשנת 1962 עלו לארץ ישראל והתמקמו בדימונה, שם חיו את שארית חייהם. זכות מיוחדת הייתה לי לגדול לאורם של אנשים מדהימים אלה.

סבא וסבתא במסיבת 50 שנות נישואין  

תעודת עליה של סבא וסבתא 1962  

בהמשך למסע שלי יצאתי לטיול שורשים בהודו, רציתי לראות את המקום שדמיינתי בעיני רוחי. הגעתי ל"גן עדן", מראה הכפר הבתולי כמעט, נגלה לעיניי במלוא יופיו והדרו. זה היה הזמן לרוץ אל תוך השדות ולחוש את תחושת החופש והשלווה, לדרוך באותם המקומות שבהם דרכו רגלי סבי כשהיה ילד. בבית הכנסת של סבי סבי הייתה תחושה של חיבור למקורות. השופר שבו נהג לתקוע בימים הנוראים תלוי היה על הקיר, מנורות השמן שנתלו  מהתקרה, ארון הקודש שהפיץ את ריח העץ הישן, המזוזה. התרגשות וצמרמורת עברו בגופי כשהעברתי את ידי על החפצים והקירות.

בביקורי בבית הכנסת שבנה סבו של סבי  

 בית המשפחה בכפר בורלאיי         

  השופר שבו נהג לתקוע סבא של סבא

 

בית קטן ובו חדר וסלון בבניין בן ארבע קומות, זה היה הבית שבו גרו סבא וסבתא במומבאי ובו גידלו את ילדיהם באהבה גדולה. את פניי קיבל בחור שגר בשכונה והוביל אותי אל בתיהם של שכנים שהכירו את המשפחה וידעו לספר בשבחה. בכל בית שאליו נכנסתי, התקבלתי בשמחה ולרגע חשתי קרובה מאוד לאנשים אלה. הם כיוונו אותי לבית סבי וסבתי, בו גדלה גם אימי. בחדר שהיה חדר הורים, שכבה אישה זקנה שהייתה השכנה מהבית הצמוד ולימים רכשה גם את הבית הזה. גם היא סיפרה על הנתינה האינסופית של שני האנשים הנפלאים האלא, סבא וסבתא(ממי ודדי), יהא זכרם ברוך.

ביקור בבית בו גר סבא עם סבתא ובו גידלו את חמשת ילדיהם

כל השבט בחגיגות שישים שנות נישואין מאושרים

הזוית האישית

תהליך תיעוד הסיפור של סבא שלי ריגש אותי מאוד ונן לי הצצה קטנה לעולמו בתקופת ילדותו.

מילון

מומביי
עיר בהודו

ציטוטים

”"The first impresion is the last impresion"“

”"never say no for a good offer"“