מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להיות סגורה בגבס גדול

סבתא דבי ונכדתה חיה
סבתא דבי עם גבס הליכה
כך שכבה סבתא דבי על הגב עם הגבס חודש בבית חולים בלי יכולת לזוז.

הנכדה חיה מתעדת את סיפורה של סבתא דבי קורתי.

סבתא דבי נולדה שנה לאחר קום המדינה, בשנת 1949, בחיפה להוריה יהודית ושאול בר לבב. אחר כך עברה עם הוריה ואחותה, שנולדה בינתיים, לתל אביב. ולאחר שמונה שנים עברה כל המשפחה חזרה לחיפה. שם גרו הוריה במשך כל השנים. לאחר שסיימה סבתא את ביה"ס התיכון (זה היה אחרי מלחמת ששת הימים) היא עברה במסגרת הנח"ל לקבוץ כפר רופין שבעמק המעיינות. שם היא גרה עם סבא גיל עד היום. אנחנו מאד אוהבים לבוא אליהם לקבוץ.

כשסבתא דבי הייתה בת 15 (לפני 57 שנים) היא נאלצה לעבור ניתוח לכל אורך עמוד השידרה.

סבתא הראתה לי איך נראה עמוד השדרה, ואיך בנויות החוליות בתוכו אחת מול השנייה. כשזוג חוליות לא נמצא אחת מול השנייה, אלא יש ביניהן זווית. מתחיל הגב להיות עקום.

לסבתא הייתה, כל השנים, זווית קטנה בין החוליות האמצעיות, אך בערך בגיל 14 הזווית פתאום קפצה לזווית גבוהה מאד, ואם לא היו עושים לה ניתוח (כפי שהרופאים  המליצו להורים שלה), היא היתה הופכת לנערה עם גיבנת. ההורים שלה חיפשו את הרופא הכי טוב בארץ. ומצאו אותו בבית החולים "הדסה" בעין כרם בירושלים, שנחשב אז לבית החולים הטוב ביותר בארץ.

סבתא אמרה לי, שהיא בטוחה שהיום מטפלים במחלה הזאת שנקראת "עקמת" בצורה אחרת והרבה פחות קשה. אבל אז, כמו כל הטכנולוגיה, שהייתה הרבה פחות מפותחת בכל המקצועות, כולל ברפואה, טיפלו בכל דבר במה שידעו אז.

סבתא  התאשפזה בבית החולים ואמה שהתה לידה במשך חודש ימים. רק בלילה היא הלכה לישון בחדר ש שכרה ליד בית החולים. הדבר הראשון שעשו לסבתא היה, למתוח את עמוד השדרה של סבתא (היא לא רצתה לספר לי איך אבל אמרה שזה היה נורא.)  לאחר שהגב היה ישר כמו שהרופאים רצו. התחיל הניתוח הקשה של תשע שעות, שבכלל לא היו בטוחים שיצליחו לעשות אותו בפעם אחת, אבל למזלה של סבתא והוריה היא החזיקה מעמד, וסיימו את הניתוח בפעם אחת. יישרו את הזוויות בין החוליות בעזרת עצם מהגוף של סבתא ובעזרת מסמרי פלטינה לכל אורך עמוד השדרה.

כמה ימים סבתא שכבה במיטה עם כל מיני  צינורות. עד היום היא זוכרת כמה זה לא היה נעים וכואב. אחרי כמה ימים הוציאו את כל הצינורות, וראו שהניתוח הצליח.

ואז שמו גבס גדול עליה מהצוואר ועד תחילת הרגליים. זה היה נראה כאילו לבשה חולצה עם שרוולים קצרים או כמו בגד גוף, שרקדניות רוקדות אתו. זה היה כבד מאד, כי סבתא הייתה רזה מאד וזה היה בכוונה שלא תוכל לזוז. הרופאים רצו שהגב שמתחו לא יזוז. ואחרי כמה חודשים, כך אמרו הוריה של סבתא, יורידו את הגבס המכביד הזה, ויהיה לה גב יש לתפארת.

כך שכבה סבתא דבי על הגב עם הגבס חודש בבית חולים בלי יכולת לזוז. האחיות רחצו אותה איכשהו במגבת רטובה, וכשהייתה צריכה לעשות את צרכיה, היו מביאים לה סיר, ועזרו לה להתרומם מעליו, כדי שתעשה מה שהייתה צריכה לעשות. סבתא יכלה לאכול רק דברים נוזליים ורכים, שאפשר לאכול בשכיבה או במעט התרוממות למעלה .התקופה בבית חולים הייתה לא קלה. אימא שלה ניסתה להקל עליה, היא הייתה  מדברת אתה הרבה ומעודדת אותה, שהנה עוד מעט תחזור הביתה וזה רק ענין זמני של כמה חודשים.

לאחר כחודש וחצי העבירו את סבתא באמבולנס לחיפה. כל הבית התארגן עבורה: מתוך שלושת חדרי הבית, נתנו לה חדר משלה עם מיטה מיוחדת עם כל מיני אביזרים, שיעזרו לה להיות קצת יותר בתנועה, אך עדיין בשכיבה. קנו לה משקפיים מיוחדות שנקראות "משקפיים פריזמטיות", שאם שוכבים ישר על הגב ושמים את הספר על הגבס מקדימה, אפשר לראות מצוין מה שכתוב. כי יש להן חלק שמכוון את העדשה באלכסון אל הספר. המשקפיים האלה היו הצלה עבור סבתא, שאהבה מאד לקרוא.  אחיה הקטן שהיה אז בן ארבע וחצי ואחותה בת השתים עשרה וחצי עברו לגור ביחד בחדר השני. וההורים עברו לישון בסלון. כל הבית התארגן לכבוד סבתא השוכבת במיטה עם גבס כזה גדול.

המזל הגדול של סבתא היה, שהיו לה המון חברים וחברות מתנועת הנוער "הצופים" שבה הייתה. הם היו באים המון אליה, מצטופפים בחדר הקטן ומשתעשעים אתה, ומעבירים לה את הזמן. אמא של סבתא היתה מכינה להם אוכל ושתיה והחדר של סבתא היה מרכז הענינים.

עוד דבר מיוחד שהיה לה בחדר, ליד מיטתה היה מכשיר מיוחד שקיבלה, מכשיר דומה היה גם בכתתה בביה"ס. וכך, אפשר היה לשמוע את השעורים שנלמדו בכיתה. סבתא יכלה גם להשתתף ולענות.

לפני חמשים ושבע שנים זה היה פלא די גדול, לא כמו היום עם כל המכשירים המודרניים, שדרך הנייד שלנו אפשר לראות ולדבר עם מי שמתקשרים אליו. בהתחלה סבתא מאד התרגשה, שיכלה לשמוע את מה שהמורה מלמדת וגם המורים פנו אליה כדי שתוכל לענות. אבל די מהר סיפרה לי סבתא. שנמאס לה כך ללמוד, היא העדיפה את הספרים שהיא קראה. ולכן פשוט לא הדליקה את המכשיר. אימא שלה לא התווכחה איתה. למרות הקושי בשכיבה ממושכת עם גבס כבד, סבתא הצליחה בעזרת מכשיר, שהיה מחובר מעל מיטתה, לאחוז בו וקצת להסתובב מצד אל צד, ולראות יותר טוב את כל החברים הרבים ובני המשפחה שהיו באים לבקרה.

סבתא התחילה לספור את השבועות והימים להורדת הגבס. היא  שמעה מהוריה שבתאריך מסוים, הקרב ובא, הם ייסעו שוב באמבולנס לבית חולים, ושם יורידו את הגבס המכביד. חייה שוב יחזרו להיות כפעם. היא חיכתה מאד ליום הזה. ולא סיפרה לאיש, גם לא להוריה, מה הרגישה כל התקופה הזו. גם שנים לאחר מכן לא סיפרה. היא חיכתה בכיליון עיניים לשחרור הגואל מהגבס, שתוכל ללכת, לצאת החוצה, ללבוש בגדים יפים, ללכת ל"צופים", לבית הספר ולחזור לחיים הנורמליים.

כשהגיע היום המיוחל כולם התרגשו מאד עד שהגיעו לבית החולים. שם הורידו לסבתא את הגבס שהיה על גופה למעלה מחצי שנה. אך כאן בא החלק הקשה. סבתא הייתה משוכנעת שמורידים לה את הגבס והולכים הביתה.  ואז אמר הרופא "ועכשיו אחרי שכל כך יפה שכבת עם הגבס הגדול והצילום מראה שמצב החוליות ועמוד השדרה השתפר, תצטרכי עוד חצי שנה להיות עם גבס הליכה, כדי לשמור על עמוד השידרה שיהיה כל הזמן ישר". "מה זאת אומרת עוד חצי שנה גבס הליכה? שוב גבס"? היא פרצה בבכי גדול וצעקה על הוריה, שלא אמרו לי שזה מה שהולך לקרות. ההורים ניסו להרגיע אותה והסבירו לה, שהיא כל כך חיכתה ליום שיורידו לה את גבס השכיבה, שלא רצו לקלקל לה את השמחה, וחשבו שגבס הליכה לא יהיה כל כך בעייתי בשבילה, ושהיא תשמח, שהעיקר שהורידו לה את גבס השכיבה והיא יכולה לעמוד וללכת. סבתא זוכרת, איך באותו רגע היא לא רצתה להקשיב להם וכל כך כעסה עליהם. לאחר מכן שמו לה את גבס ההליכה. הם חזרו הביתה. סבתא החליטה שיותר לא תדבר עם הוריה. כל כך התאכזבה גם מזה שיש לה שוב גבס, אבל בעיקר מזה שלא אמרו לה את האמת.

ה"ברוגז" של סבתא עם הוריה ארך בדיוק שבוע. כשראתה שהיא יכולה ללבוש את הבגדים שלה על הגבס, ומי שלא יודע בכלל לא מבחין בגבס שעל גופה, ושהיא כל כך שמחה על שהיא יכולה לשאוף אוויר צח בחוץ, וללכת לבית הספר ולתנועת נוער, ושהשאירו לה את החדר בו היא שכבה לעצמה, היא סלחה להוריה ואפילו ביקשה סליחה על התנהגותה. היא הייתה מלאת הערכה על  כך ,שהצילו אותה מלהיות גיבנת ועקומה, על ההתגייסות שלהם במשך יותר משנה למענה. ועל כך שבחרו למענה את הרופא הטוב ביותר. ועל כך, שהם לא סיפרו לה את האמת לגבי המשך התהליך עם גבס ההליכה – עשו זאת רק מתוך כוונה טובה, עד שהיא כבר לא ראתה במעשה שלהם היפך האמת.

המצגת שלנו

הזוית האישית

סבתא דבי: בתור אישה מבוגרת אני מאמינה שתמיד צריך להגיד את האמת, גם אם היא לא נעימה, אך יש מקרים שבהם אין ברירה אלא לדחות את האמת, במיוחד אם יש לכך הסבר משכנע. אני רוצה לציין שעד היום לא סיפרתי לאיש את כל מה שעברתי באותה שנה של הניתוח והגבס. העדפתי לשכוח את השנה הזו ולהמשיך הלאה כאילו לא היה קיימת. חיה נכדתי יכולה לראות בכך זכות גדולה, שלאחר עשרות שנים בחרתי לספר לה את סיפורי, כמובן בהשמטות שהעדפתי לא לספר.

מילון

עקמת, סקוליוזיס
מצב תקין עמוד השדרה הוא ישר כאשר מסתכלים עליו מאחור או מלפנים. לעומת זאת בעקמת (סקוליוזיס) ישנו פיתול של עמוד השדרה לכיוון אחד מצדי הגוף. עקמת בגב לרוב מפתחת במהלך תקופת הגדילה המואצת בגיל ההתבגרות. יש לה נטייה גנטית מסוימת והיא עלולה להיות חמורה יותר בקרב נשים. למרות שעל פי ההערכות 2-3% מהאוכלוסייה סובלים מסקוליוזיס רק אצל 0.01% העקמת היא ברמה קשה המצריכה טיפול.

ציטוטים

”הוריי, שהם אנשים כל-כך הגונים וישרים! איך יכלו לעשות לי דבר כזה? “