מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להיות אדם

אני וטוהר
אני ב1972
ילדות

זיכרונות ילדות: נולדתי בשנת 1952 במעברה שהיום היא גבעת אולגה לאמי נעימה שבאה ממשפחה מאוד עשירה ומכובדת שהייתה מאוד ידועה בעיר בגדד – מש' חלף דהוד וגרג'יי.

בעירק המשפחה עסקה בעסקי זהב וצורפות, חיה חיי נוחות ושפע כשדבר לא היה חסר להם. הוריה של איימי נפרדו בעודה נערה צעירה וגדלה בבית סבתה שלא החסירה ממנה דבר. אבי אהרון גדל במשפחה פחות מבוססת  אך עם דגש על השכלה ולמד בבית הספר אליאנס שנחשב כבית ספר יוקרתי  ולכן גם ידע גם את השפה האנגלית. את אמי  הוא הכיר דרך שידוך שהיה מאוד מקובל באותה תקופה והם התחתנו תוך זמן קצר כשהם צעירים מאוד וגידלו חמישה ילדים שנולדו בבגדד שבעירק. שמות אחיי ואחיותיי הינם: מנשה, מונה, שלמה, זמירה ובלנש,  איתם הם עלו לארץ ישראל לאחר שהתחילו הפרעות נגד היהודים. המצב היה מפחיד ומסוכן וכל המשפחה החליטה לעשות עליה לארץ ולהשאיר את כל הנכסים והכסף ופשוט לברוח. הורי השאירו אפילו את הבית כמו שהוא ויצאו עם מינימום של ביגוד וללא כסף כי הם היו מוגבלים במזוודה אחת לכל נפש כאשר הבדיקה בשדה התעופה הייתה מאוד קפדנית על ידי השוטרים העירקים.

סבתי שהייתה אישה חכמה מאוד התיכה את כל תכשיטי הזהב שלה ויצקה אותם לתוך מיכל הפרימוס שהיא פתיליה לבישול וככה עלתה על המטוס לארץ כשבהמשך זה מאוד עזר לה ולמשפחה. כך הגענו למעברת אגרבן בגבעת אולגה.

e9e859e7-d782-4a50-b4dc-03869a3cf776

123123

מעברת הגרנבנק

גדלתי במשך שנה באוהל  ובהמשך לצריף בתנאים של חוסר במים במזון וביגוד כשאבי הוא המפרנס  היחיד למשפחה בת שישה נפשות. כאשר המשפחה בהמשך הורחבה ונולדו אחיותיי חוה ונוגה . אבי עבד בסיכול אבנים עם כל העולים החדשים עבודה מפרכת וקשה כאשד תנאי המחיה היו קשים במיוחד בחורף כאשר לא היה חימום בשום צורה עם מזון מוקצב ובסיסי ביותר שכלל לחם  אורז סוכר ושאר מוצרים שחולקו לפי מספר הנפשות.

זו הייתה תקופת צנע בארץ ולכול מי שעוד היה אפשרות לקנות מוצרים נוספים רכש אותם בשוק השחור שהיה נעשה בהסתר פעם בשבוע חולקו מנות בשר משומרות בהקצבה. ביגוד חולק גם הוא מתרומות וכמו כן הנעלה .

1234561234561234512323557

כל הסיפור סופר לי על ידי הורי כי פשוט הייתי בשנות חיי הראשונות.

לאחר כשנה ב-1954 סוף סוף יכולנו לרכוש בית קטן בשכונת שיכון ותיקים  בנתניה. זכור לי  בית עם גינה גדולה, עצי פרי  וגינת ירק שהורי טיפחו. בית של שלושה חדרים, צפוף מאוד, שחלקתי עם אחי והורי. בית שמח  שהמוטו שנשמע בו כול בוקר על ידי אבי היה תהיו בני אדם  ולא חשוב באיזה בית אתם גרים וכמה כסף יהיה לכם. חשוב שתהיו אנושים ואכפתיים והעיקר להיות בני אדם. אי אפשר לשכוח את המשפטים שחזרו כל יום ויום.

זכור לי כמה אמי  הייתה אישה עם לב רחב ועם הרבה נתינה שכל יום עם המעט שהיה לנו חילקה סיר אוכל לאנשים נזקקים ועזרה ככל שיכלה לבחורות שעמדו להינשא: לטפח אותן ולהכין אותן לאירוע ואת זה אני אימצתי לאישיות שלי.

את כניסתי לגן אני זוכרת כחוויה נעימה עם זיכרונות נעימים ללא פער חברתי כי כולם היו באותו מעמד כלכלי.

את שנות לימודי היסודיים סיימתי בבית הספר "אלומות". מבחינה חברתית הייתי מאוד מקובלת והייתי נערה פעילה.  בנוער העובד השתתפתי מבחינה חברתית באופן קבוע והתנדבתי לעזור למבוגרים שהתקשו בשפה העברית שגם אמי ואבי  התקשו בה. הייתי מאושרת מבחינה חברתית אבל מבחינה כלכלית אני זוכרת שהייתה תקופה מאוד מאוד קשה.לא יכולתי לדרוש שהורי יקנו לי ביגוד או כול דבר מותרות, חיינו על תלושי מזון מוקצבים בהם היינו קונים מוצרי מזון בסיסים כמו לחם, חלב ועוד. תלושי המזון ניתנו לנו על ידי הממשלה, בשר היינו אוכלים פעם בשבוע. חיינו יותר על מוצרים בסיסים אבל אמי הייתה מגדלת לנו בחצר ירקות  ופרות מעצי הפרי ששתלנו בחצר ומהם הייתה מכינה לנו ריבות, חמוצים  ומעדנים אחרים.

עם הביגוד התלבשנו מאוד צנוע ואמי הייתה תופרת לנו והיה מעובר מאחות לאחות. כך גם לגבי ההנעלה.

באותה תקופת צנע בבתי הספר היו מגישים לנו ארוחת צהרים חמה בכול יום, חינם. כדי לעזור בנטל המשפחה יצאתי כנערה לעבוד בעבודות קלות לאחר שעות הלימודים. הבילוי היחידי שביליתי היה בסרטים שהוצגו בקולנוע שרון ובחיק המשפחה המורחבת של הורי  כמו ארוחות משותפות בחגים ובשבתות  שבהן הייתה שמחה גדולה.

באותה תקופה השתפר מצבנו הכלכלי מעט כי אבי קיבל עבודה חדשה כנהג בעירית נתניה ובמקביל עבד גם כנהג מונית ויכולנו להרשות לעצמנו לעבור לדירה נוחה ומרווחת יותר במרכז נתניה והשמחה הייתה גדולה. לדעת שאנו מתגוררים במרכז עיר גדולה שנחשבה ונחשבת כעיר תיירות עם חוף ים מדהים שבו הינו מבלים את סופי השבוע, ואז גם נחשפתי יותר לאפשרויות הקיימות יותר בעיר הגדולה כמו להשתתף ולהיות חלק מחברי להקה עירונית של נתניה, למבחר גדול של חנויות ושוקים שונים כי לפני כן הורגלתי רק למכולת קטנה ששרתה את תושבי שכונת ותיקים שבה גרתי.

את המשך לימודי המשכתי בתיכון  בר אילן בנתניה וסיימתי שלוש שנים בהצלחה ללא תעודת בגרות. לאחר מכן התקבלתי לבית ספר לאחיות בשער מנשה ולאחר שנה וחצי פרשתי מרצוני.  לאחר מכן עבדתי כמזכירה  עד גיוסי  לצה"ל. התגייסתי בשנת 1971. את הטירונות שלי עשיתי במחנה צריפין, החוויה הקשה ביותר הייתה הלינה באוהלים עם מקלחונים משותפים אך המשפט שאבי החדיר לי בילדותי להיות אדם בכל מקום נתן לי את המוטיבציה לקבל הכול באהבה ובהבנה .

בגמר הטירונות גויסתי לחיל הצנחנים בבסיס תל נוף כמקפלת מצנחים, עבודה אחראית שכרוכה בריכוז גבוה ודיוק מוחלט.  במקביל שובצתי למחלקת הקשר באותו בסיס והתחלתי בקורס צניחה.

1111111111111111111111111111111

222222222222222222

עברתי את רוב האימונים ולקראת סופו של הקורס החלטתי שאני נושרת, כנראה מתוך פחדים. תקופת השירות הצבאי הייתה התקופה היפה בחיי בה רכשתי ביטחון עצמי. ב 1973 השתחררתי לאחר שרות מלא עם הרבה סיפוק. כמשוחררת צה"ל עבדתי בשלל עבודות מזדמנות אך תמיד גם כשהיה קשה הדהדו בראשי המשפטים שהוחדרו לי על ידי הורי: אין עבודה שמביישת את בעליה.

ב1974 התחתנתי עם בעלי אלכס שהשתחרר גם הוא משירותו הצבאי וכך הגעתי לכפר בן-נון. הטראומה הייתה גדולה, להגיע מהעיר לכפר שהיה כפר נידח ומרוחק ללא  אמצעי תחבורה סדירים אבל שוב כמו תמיד הדהד המשפט שלא חשוב איפה אתה, תהיה מרוצה ותהיה אדם.

לאחר עבודה קשה בנינו את ביתנו הנאה והמרווח אך עם הרבה צניעות כאשר אני כל הזמן מחנכת את ילדי ערן וקתלין לנתינה, לאהבה, צניעות וענווה עם קבלת האדם כמו שהוא ללא הבדלי דת, לאום, גזע וללא מבט של מעמד חברתי או כלכלי וכך ילדי נוהגים עד היום, כמו גם נכדיי ירין, טוהר ואמה, שאין יום שבו אני לא מחדירה להם את המשפט להיות אדם אנושי. לעזור, לאהוב ולתת כי זה המוטו  שלי וכך אני מנהלת את חיי.

בתקוה שכל מה שהשרשתי והשתדלתי להעביר לילדי ולנכדי ימשיך לדורי דורות ולא יעלם.

הזוית האישית

במהלך העבודה צפו בי הזכרונות. התכנית חידדה את הקשר וחיברה את נכדתי המקסימה למורשת המשפחה.

מילון

תקופת הצנע
תקופה קשה לא היה אוכל מחסור במוצרים בסיסים.

ציטוטים

”להיות אדם“