מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לדמותה של סבתא גיטל הצדקת

סבתא גיטל ע"ה
הכותל-מקום תפילתה של סבתא גיטל
זה היה חלק ממהותה של סבתא של חיה מושקא. השתיקה, ההבלגה והקבלה!

מילות מזכרת על סבתא של חיה מושקא דונין,

מרת גיטל גוטליב (גולדברג) ע"ה שנות חייה: ה'ת"ש – ה'תשע"ז.

סבתא גיטל גוטליב ע"ה נולדה בירושלים של פעם, וגדלה יחד עם שלושת אחיה ושלושת אחיותיה בשכונת 'מאה שערים' (מתוכם חיים עדיין – לאויוש"ט – אח אחד ושתי אחיות). גיטל למדה כילדה בבית הספר 'בנות ירושלים', שם למדו הבנות תורה  ("געשיכטע"…) ובין השאר גם תפירה.

על מנת לפרנס את המשפחה, אמה של סבתא גיטל, הסבתא שפרה בריינדל ע"ה, זכתה להיות טבחית בישיבת 'תורת אמת' – הישיבה החב"דית בירושלים.

שנות ילדותה היו ב'תקופת הצנע', בירושלים שרר עוני מחפיר. המשפחה בת 9 הנפשות גרה בבית בגודל 30 מ"ר וחיה על לחם צר ומים לחץ. לימים סיפרה כי אחד ה'תפריטים' היותר שימושיים בסעודות היה לחם טבול בשמן ובעגבנייה ומתובל במלח ופלפל שחור. ל'ארוחה' זו היו קוראים באידיש: "שירעס מיט ברייט מיט טאמטע". יצוין כי מאכל זה הפך להיות עם השנים גם נחלת הדור השני והשלישי (הפעם – מבחירה, עקב טעמו הערב לחיך…). כנראה עקב קירבת מקום מגוריהם לערביי ירושלים, הושפע התפריט גם מהם, וכך החריף והשום תפסו מקום של כבוד על השולחן…

שנים חלפו. עם הגיעה הבשורה המשמחת על ניצחון היהודים על הערבים במלחמת ששת הימים, השמחה העצומה גאתה וההתרגשות אפפה את כולם: הכותל בידינו! מקום קדוש זה הפך להיות פינה חמה שהולכים אליה תדיר, ברגעי שמחה, עצב ובסתם ימי חול ושבתות!

בתה חני שתחי' מספרת: "חלק מהווי ילדותי הייתה ההליכה לכותל. זה היה דבר שבשגרה. מדי שבוע, כמה פעמים בשבוע, היינו הולכים אל הכותל המערבי (דרך השוק הערבי ללא מורא ופחד)"!

באחת השנים, אפתה סבתא גיטל בערב יום-הכיפורים עוגת 'לעקאח' (עוגת דבש). היא הכניסה את העוגה לתנור וביקשה לצאת לתפילה ביום קדוש זה בכותל המערבי. טרם צאתה, היא ביקשה מאיתנו, בנותיה שבבית, לזכור להוציא את העוגה בזמן הנקוב. אנחנו, כדרך נערות צעירות, שכחנו… כשסבתא גיטל חזרה מהכותל, הדבר הראשון ששאלה היה "מה עם עוגת הדבש"? – העוגה שנשכחה בתנור, נשרפה כמובן…  (ובל נשכח כי בימים עברו, טרם היה ניתן להשיג עוגת דבש קנויה).

נו, לוותר על מנהג שיסודו בהררי קודש, בקשת לעקאח בערב יום כיפור?! לא בא בחשבון! ולכעוס (ובפרט בערב יום קדוש זה)? – וודאי שלא אפיין אותה! אז סבתא, בגדלות נפשה וביכולת ההבלגה והשתיקה שהיו כל כך אופיינים לה, פשוט שתקה! מבלי להביע כעס, ובלי להראות נימת אכזבה! היא עמדה בניסיון!

זה היה חלק ממהותה של סבתא של חיה מושקא. השתיקה, ההבלגה והקבלה!

למרות מחלה קשה ומייסרת ממנה סבלה סבתא לאורך שנים רבות, צלולה הייתה בראשה עד יומה האחרון וקיבלה את ייסוריה בדומיה! דומיה עמוקה. מעולם לא הביעה טרוניה או זעקת כאב. יהיו דברים אלו לעילוי נשמתה הזכה והטהורה.

הזוית האישית

מילות מזכרת על סבתא של חיה מושקא דונין, מרת גיטל גוטליב (גולדברג) ע"ה שנות חייה: ה'ת"ש – ה'תשע"ז.

מילון

לעקאח
בערב יום הכיפורים המנהג 'לבקש' מיני מזונות - 'לעקאח' - וגם אוכלים ממנו.[10] נהוג בדרך כלל לבקש מאת הגבאים ושמשי בית הכנסת[] עניינו הוא, שבאם נגזר על האדם שיזדקק לבריות, יצא ידי חובה בבקשת ה'לעקאח'.

ציטוטים

”הלוואי ונזכה ללמוד ולהפנים ממידותיה המיוחדות של סבתא ולהמשיך בדרכה. “