מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לגדול עם המדינה

סבתא רמה וליה
סבתא רמה בילדותה בפורים
סיפורה של רמה

שמי רמה, אני עוד מעט בת 70 ורוצה לספר על חיי כילדה במדינת ישראל שרק הכריזה על עצמאותה.

הורי מינה ויעקב שוורץ ניצולי שואה הגיעו לכפר ביל"ו בעקבות דוד ודודה של אבא ליזה ודב פולישוק שהיו ממקימי הכפר. בהמשך עברנו לשכונת חבצלת.

בילדותי המוקדמת עברתי את טראומת מלחמת סיני, האפלות, מיקלטים (שהיו מחילה באדמה) ומחסור במזון ובמים. הכסף לא היה מצוי כמעט, והאוכל ניקנה עם תלושים. לכל משפחה היה פנקס אדום ובו היו כתובות כמויות המזון (כמו סוכר, קמח וכו') הנצרכות לשבוע למשפחה. לא חסרו לנו ביצים, עוף (עד שהתנים טרפו לנו את כל העופות), ירקות ופירות, כי היה לנו משק עזר בחצר, עצים וערוגות ירק שאני הייתי אחראית עליהם. לא היו פינוקים כמו שוקולד. ובכול זאת היינו ילדים מאוד שמחים.

במשך היום פקדו את הרחוב רוכלים עם סוס, עגלה ופעמון אשר מכרו נפט, ירקות, קרח למקרר (לא היה מקרר חשמלי) ועוד.

כשהיינו ילדים, שיחקנו במשחקי רחוב כמו דודס, מחבואים, גולות, שלושה מקלות. בכל עונת שנה היו משחקים שהתאימו לאותה עונה. למשל, בחורף שיחקנו ארצות, שירטטנו עיגול גדול על האדמה הלחה, וחילקנו למספר ארצות שבחרנו. המשתתף לקח סכין וזרק לאדמה והיכן שהסכין נתקעה שם צוייר קו ישר ועבר דרך כמה ארצות. וכך עד אשר צמצמנו את ארצות המשתתפים. צעצועים עשינו מכל מה שנמצא, קרטונים, בדים, קופסאות שימורים וכו'. לעת ערב התחילה מקהלת האמהות הקוראות לילדיהם (רההההמה…. יווווסי…) לשוב הביתה לארוחת הערב

מכיוון שאנחנו לפני חג הפורים רציתי לספר על התחפושות שאימי הכינה. חומרי הגלם לתחפושות היו וילונות, בדים, קרטונים וכו'. שכנים לוו חומרי גלם האחד מהשני. וכך גם התחפושות עברו משכן לשכן.

בגיל 5 התחפשתי לכלנית
בגיל 8 התחפשתי ל "רבקה על עין המים"

התחפושת נתפרה מוילון שהיה בבית ולאחר השימוש חזר לחלון. התחפושות היו מושקעות ותמיד זיכו אותי בפרסים.

ברזיל

כאשר הייתי בת שמונה, אבא קיבל הצעה מהסוכנות היהודית לארץ ישראל לנסוע לברזיל כדי ללמד עברית בבית ספר יהודי בעיר ריו דז'נירו, וכן ללמד כמרים תנ"ך ועברית. הנסיעה לברזיל הייתה חוויה שאין כדוגמתה. השנה הייתה 1956, שטנו באונית מעפילים שנקראה "עליה", גרנו בסיפון התחתון ביותר ללא חלון ותאורה חלשה מאוד. האוכל היה מוגבל והתנאים היו קשים מאוד.

הגענו לנמל מרסיי שבצרפת ועברנו לאוניית פאר. ובאנייה זו היינו בחדר עם חלון לים, חדר אוכל פורמלי והתנהגות מופתית במיוחד כשמדובר באחי השובב. בהגיענו לברזיל חוסנו נגד מחלת הפוליו, חיסון שעדיין לא היה במדינת ישראל.

החיים בברזיל היו כל כך שונים מהחיים בארץ ישראל הצעירה. מצבנו הכלכלי היה מצוין וזה ניכר בכל שטחי החיים – עוזרת שגרה איתנו בבית, לימוד אקורדיון, צעצועים (מה שלא היה בנמצא בעבר), ובטיולים בברזיל. הורי שלחו נס קפה ומוצרי מזון לחברים ולמשפחה. וכן, הייתי עדה להמצאתו של הרדיו טרנזיסטור הראשון מתוצרת SPICA. כל חברי הורי קיבלו את הרדיו המהפכני. נחשפנו לאוכל שונה כמו סרטנים והרבה שעועית. למדנו בבתי ספר יהודיים ובין השאר למדתי אידיש ועברית. כמובן ששלטנו בשפה הפורטוגזית.

1959 טקס קבלת שבת עם נכבדי הקהילה ושגריר ישראל, אריה ארוך בעיר באהיה

לאחר מספר שנים בברזיל חזרנו לחבצלת, לחברים, לתנועת הנוער ולבית הספר בשכונה.

את חגיגת בת המצוה חגגתי עם חברי לכיתה, ברחוב, בריקודים ומשחקים, כיבוד מאוד פשוט וקיבלתי מהורי מתנה שעון ומהילדים בכיתה ספר.

השנים עברו, נישאתי, למדתי, נולדו ילדים.  היום יש לנו נכדים והחיים מחייכים אלינו.

הזוית האישית

סבתא רמה יחד עם הנכדה נועה, תיעדו את סיפורה של סבתא רמה.

מילון

תלושי מזון
כשסבתא הייתה קטנה את האוכל קיבלו לפי הקצבה שבועית בפנקס הודבק בול או תלוש של המוצר אותו קיבלו.

ציטוטים

”היום יש לנו נכדים והחיים מחייכים אלינו“