מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לגדול לאור המסורת

אביבה, ג'ניה ושני במפגש מרתק
אביבה בן גיגי בצעירותה
אביבה בן גיגי מספרת על ילדותה בבית הוריה ממקימי עין יעקב

שמי אביבה בן גיגי, שמי הועבר אלי מסבתי, שנקראה גם אביבה.

שם משפחתי אינו מקורי והוא עוברת בשנת 1960. שם משפחתי הקודם הוא כובאין, ואיני יודעת מה משמעותו.

נולדתי בתאריך 18.2.1957 בבית חולים בנהריה בארץ ישראל. אנחנו שישה אחים: מתוכם ארבע בנות ושני בנים. אני הילדה הרביעית מתוך שישה. למרות מספר הילדים הרב במשפחתי, תמיד הרגשתי שתשומת הלב בינינו מתחלקת באופן שווה.

ההורים שלי היו מושבניקים במושב עין יעקב המקום בו גדלתי, הם עסקו בחקלאות ובמטעי ירקות, בגידול תרנגולות ובאיסוף הביצים שלהן.

אבא, יעקב גבאי, נולד בשנת 1926 בכפר קאלאר בעיראק. הוא ומשפחתו עסקו במסחר ומכרו מוצרי מכולת. בשנות החמישים עלה לארץ עם משפחתו ובגיל 24 התחתן עם אמי במושב עזריה. כבר בשנת 53 עבר לגור למושב עין יעקב. הוא הגיע למושב (במעברה) ואחרי זה הקימו את המושב מ א' ועד ת'. הייתי הולכת למטעים ולקטיפים ופשוט ביליתי שם את רוב הזמן הפנוי. אימא, דינה גבאי, נולדה בשנת 1935 בכפר חאנקין בעיראק ומשפחתה עסקה במסחר בדים. בשנות 50 עלתה עם סבתי ומשפחתה והם עברו לפרדס חנה. כאשר הייתה בת 15, התחתנה עם אבי וביחד עברו לגור למושב עין יעקב.

בשנות ה-50 אבי ואמי עלו לארץ בטיסה במבצע "עזרא ונחמיה", אבי התיישב בבנימינה ואמי בפרדס חנה. ב-1953, בזכות הצעה של מנהל קרן קיימת, שהכיר את משפחתי, הם עברו ליישוב החדש. בהתחלה היה קשה לדבר בשפה חדשה, הם גרו בצריפונים עם תנאים לא קלים. את המים הביאו מנהר געתון ולתאורה השתמשו בנרות ומנורות נפט. בישוב כמעט לא הייתה תחבורה ולכן כולם היו בישוב, הכירו אחד את השני והסתובבו ביחד בזמנם הפנוי. כמעט כולם במושב החדש התעסקו בעבודות קרקע, הזיזו אבנים כבדים על גבם, אבל עם זאת היו מאוד שמחים והתלהבו מהמקום ביחד. עם הזמן המושב התפתח , נבנו בתים, אליהם חיברו חשמל ומים.

אמי ואבי נפטרו אבל נשארו בזכרוני רק לטובה. הם הנחילו בנו את אהבת האדם והזולת,את הנימוסים, את דרך ארץ ואת מסורת החגים והשבתות.

אני זוכרת את האירועים שחלו בחגים אצלנו במושב. הם התקיימו ממש כמו בסרטים ערבים. האירועים הכי משמעותיים בחיים שלי הם החגים כמו חג הפסח, בו התאספנו כל המשפחה וכל החברים מהמושב ביחד בבית אחד. בנוסף לחגים, כל שבוע היה לי אירוע משמעותי והוא השבת. המשפחה שלי הייתה מסורתית ועדיין אני ממשיכה לשמור על המסורתיות שהם לימדו אותי. אני ומשפחתי חוגגים את כל החגים ומשתדלים לחגוג אותם עם כל ההורים, כל הילדים וכל הנכדים שלנו.

המפגשים האלו מאוד מרגשים משום שכל בני המשפחה מפוזרים בכל רחבי הארץ, אנו כמעט ולא נפגשים אחד עם השני בימים רגילים ורק החג מאפשר לכולנו להתאחד, לספר מה שלומנו, לשתף דברים ולראות פנים אחד של השני. היינו אוכלים בחגים מאכלים מסורתיים, או פשוט אוכל עירקי. האוכל העיראקי היה קבב, קציצות, טבית(עוף ממולא באורז), הריסה(חיטה עם עוף), קובות, רקטה אטריות עם חומוס ועדשים, קוצ'רי ובמיה. אהבנו לשחק בחגים ובאופן כללי היינו משחקים הרבה בחוץ. היינו משחקים בקלאס, חמישה אבנים, קלקלן וקפיצה על חבל וגומי.

כשהייתי בת עשר הגיעה לבית דודתי טלוויזיה בשחור לבן, הטלוויזיה הזאת הייתה הטלוויזיה הראשונה שראיתי. אצל הדודים היינו יושבים כל המשפחה יחדיו ורואים ביחד תכניות בערבית, משום שאז לא היה שידור בעברית. לאחר מכן הוריי רכשו גם טלוויזיה וראינו בה סרטים ערביים בכל יום שישי כל המשפחה שלי.

אני זוכרת גם את הבית שגדלנו בו, הוא היה בית רגיל מאבן, עם חמישה חדרים.

בילדותי, המושב עין יעקב היה קטן והכרתי את כולם שם וכולם הכירו אותי (כיום אני גרה במעונה). היינו משפחה שממש מחוברת לדת, מה שגרם לנו ללכת הרבה לבית הכנסת, שהיה ממש כמו הבית השני שלנו. אבי היה הולך הרבה לבית כנסת זה היה מקום המפגש שלו עם חבריו, ובמקביל הנשים היו נפגשות לשם הכנת הלחם המסורתי. אני עדיין ממשיכה להכין את רוב המאכלים העיראקים שאכלתי כילדה.

כשגדלתי והגעתי לגיל בית ספר, עברתי הרבה בין בתי ספר (מבית ספר בעין יעקב למעלות ואפילו למעונה). בגלל שהמושב היה קטן, בתי הספר היו קטנים והיו מעבירים אותנו כל פעם לבית ספר אחר. אני זוכרת שבית הספר היה חדש והיינו משחקות כל החברות בחמישה אבנים בהפסקות.

בתיכון הייתי בפנימיה בבית ספר כדורי (שנמצא בין עפולה לטבריה) במשך ארבע שנים מט' עד י"ב. אני זוכרת את הלימודים והמורים ואת העובדה שממש אהבתי את בית הספר.

בחיי הבוגרים עבדתי במספר מקומות. כל העבודות שלי במהלך כל השנים היו קשורות לילדים. עבדתי בפעוטון, גן ילדים. אחרי הצבא התחלתי לעבוד כמטפלת בנטועה וכמה שנים אחר כך בתור סייעת ולפני כמה שנים יצאתי לפנסיה. עבדתי במעון ילדים כ-4 שנים בנטועה ולאחר מכןבעין יעקב. כמה שנים לאחר מכן עברתי להיות סייעת במעונה ובנווה זיו.

אני ובעלי הכרנו כתלמידים בבית הספר במעונה, אך לא נוצר אז קשר רומנטי. כשגדלתי הייתי נוסעת לעבודה מעין יעקב דרך מעונה והוא היה רואה אותי כשהוא נסע על הטרקטור ויום אחד הוא התקשר אליי ומשם בעצם התחלנו להכיר יותר לעומק, להיפגש יותר. כך נוצר הקשר הרומנטי בינינו ומשם זה רק המשיך.

אני נשואה באושר רב לשמואל, יש לנו שלושה ילדים: רן, ליגל ויקיר. ליגל נשואה עם ארבעה ילדים ואחד בדרך. ליגל גרה במושב עין יעקב. רן נשוי לשני. הם גרים בהרצליה ויש להם בן ואחד או אחת בדרך ויקיר לומד באוניברסיטה בתל אביב.

הזוית האישית

טיחנוב ג'ניה ושני נחייסי: אנחנו נהננו מאוד מהתכנית ואהבנו להיפגש עם אביבה ולשמוע את סיפורה האישי למדנו דברים חדשים על העדה העיראקית ועל עבר הוריה ומשפחתה. למדנו גם על החיים בעבר, שהיו שונים מהחיים כיום. למדנו על הקשר החזק שלה למשפחתה ולדת היהדות והעשרנו את הידע שלנו על הדור הקודם וכתוצאה מכך התעניינו, השכלנו ואף נהנינו מהדרך שעברנו בזכות התכנית הקשר הרב דורי.

אביבה: היה כיף להיפגש עם אנשים צעירים שמקשיבים לך ומתעניינים בך ובסיפור האישי שלך המטרה שלי הייתה פחות להתעמק בעצמי ויותר להנציח את הורי.

מילון

קלקלן
משחק עם אבנים ומקלות

טבית
עוף ממולא בנוסח עירקי

סככה
מקום שבו כל הנשים היו מכינות לחם עיראקי וקבב על סאז' (סוג של פלטה שמכינים עליה אוכל)

עין יעקב
עֵין יַעֲקֹב הוא מושב באזור הצפון ליד מעלות תרשיחא השייך למועצה אזורית מעלה יוסף. היישוב הוקם ככפר עבודה ביום ה' חשון תשי"א, (19 אוקטובר 1950) על ידי עולים מכורדיסטן ועיראק ובשנת 2001 התווספו אל היישוב כ-130 משפחות נוספות בהרחבה. ויקיפדיה

ציטוטים

”הורי הנחילו בנו את אהבת האדם והזולת, הנימוסים, את דרך ארץ ואת מסורת החגים והשבתות. “