מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לבד עליתי משפחה בניתי

סבא אברהם ונכדתו, תמר ולדמן
אני בקיבוץ כפר מנחם עם הכלב גל
העלייה מסוריה ללא הורים וההשתלבות בארץ ישראל

סבא עלה מסוריה בשנת 1944 בגיל 6.

בתקופה זאת הייתה עליה שנקראה עלית אירופה במקביל לה התארגנה עליה מארצות ערב וביניהם מסוריה. העלייה אורגנה על ידי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. נשלחו שליחים לדמשק וחלב. התחילה פעילות בלתי לגאלית לארגן את העלייה. ההיענות הייתה רבה ורבים נרשמו לעליה. התחילו לארגן קבוצות שהוברחו דרך רמת הגולן וכפר גלעדי, גבול לבנון.

אבי רשם את אחותי רבקה ואותי בוועד הקהילה לעליה. יום אחד בא בחור וחיפש את רבקה ואברהם שיבר שזה אני. הוא אמר לאמא שלי: "באתי לקחת את הילדים היום הם הולכים לארץ ישראל". אמא התחילה לבכות וכמעט התעלפה, איך היא תשלח את שני ילדיה! מה עוד שאבא היה בעבודה ולא היה בבית. אך הבחור אמר שעליו לקחת אותנו ואין מה לעשות. אכן הוא לקח אותנו כשהוא אמר לאחותי הגדולה אני אדחוף את האופניים את תתני יד לאחיך הקטן, תלכו אחרי ותשמרו מרחק של כמה מטרים, אם מישהו ישאל אתכם ילדים לאן אתם הולכים אתם לא יודעים, לא אומרים ולא מצביעים עלי.

הגענו לבית הקברות של היהודים בדמשק. שם עמדה משאית צבאית שהחביאו אותה בין העצים. מיד תפסו אותנו, הרימו אותנו וזרקו אותנו אל תוך ארגז המשאית, מותר לציין שהמשאית הייתה של חיילי הבריגדה היהודית. המשאית הייתה מכוסה ברזנט. לא עבר זמן והגיעו עוד ילדים ונערים, בסופו של דבר היינו כ- 60 ילדים ונערים. כשהחשיך המשאית יצאה לדרך לכיוון גבול סוריה לארץ ישראל.

במקום בלתי מוכר לנו עצרה המשאית. הורידו אותנו ישר לוואדי והתחלנו לצעוד לפי הוראת המלווים. ההליכה הייתה קשה וצעדנו כל הלילה. כשהאיר היום המדריכים הבינו שהם לא יצליחו להעביר אותנו את הגבול בגלל שהיו סיורים של חייל הספר והאנגלים. המלווים החליטו להשאיר אותנו במקום נמוך בו היו עצים ושיחים. המדריכים לא יכלו להישאר כי אם יתפסו אותם יכניסו אותם לכלא ואמרו לנו לא לצאת מהמקום כדי שלא נתגלה. כשהאיר היום ראינו כ 300 מטר מאתנו אגם (אגם החולה). הילדים התחילו ללכת לאגם וכך התגלינו על ידי הערבים שגרו בסביבה. לפתע הגיעו צעירים עם סכינים ומקלות ואיימו לפגוע בנו. הילדים היותר גדולים עמדו מולם במעגל וגוננו עלינו. אחרי זמן מה הגיעו 4 פרשים רכובים על סוסים(חייל הספר) שהיו מפטרלים באזור, גירשו את הצעירים שניסו להתנפל עלינו, אספו אותנו ואמרו שנלך אחריהם. היו ילדים שמהפחד הסתתרו בשיחים וסרבו ללכת איתם. הפרשים אמרו שכדאי לנו לבוא איתם כי הערבים יכולים לפגוע בנו וכדאי שנלך איתם. הפרשים הוליכו אותנו לאורך האגם עד שהגענו לנחל, העלו אותנו על סירות והעבירו אותנו לגדה השנייה (כפי הנראה כניסה לארץ ישראל!( אז הגיע משאית של הצבא הבריטי שלקחה אותנו למחנה צבאי (מחנה פילון) על יד ראש פינה, שם פגשנו חיילים ארצי ישראלים שאמרו לנו שהם חיילים יהודים שמשרתים בבריגדה ושלא נפחד כי אנחנו בארץ ישראל וייקחו אותנו לקיבוצים.

כעבור זמן העלו אותנו למשאית ולקחו אותנו למשטרת ראש פינה כאסירים. כעבור יומיים הגיע רב ונאמר לנו שאנחנו משתחררים ועוברים לצפת. הסיעו אותנו באוטובוס ושיכנו אותנו בבית גדול מבודד כפי הנראה בהר כנען. כעבור חודש העבירו אותנו לקיבוץ גבעות זית. בגבעות זית היה מסדר השמות כל ילד אמר את שמו והמדריך נתן לו שם עברי למשל לי בסוריה קראו חליל ולאחותי בקה, אז המדריך אמר השם שלכם זה אברהם ורבקה. מגבעות זית לקחו את הילדים הגדולים ושלחו אותם לקיבוצים ומושבים, גם את אחותי לקחו. היות והייתי הילד הקטן בקבוצה נשארתי שם. המטפלת שלי הייתה כוכבת הבת של ציפורה ואלכסנדר זית. רק אחרי כמה חודשים שהייתי שם אמרו הכול טוב ויפה אבל הילד צריך ללמוד!  העבירו אותי לקיבוץ עין השופט וצירפו אותי לבית הילדים בקיבוץ.

אחרי מלחמת השחרור בשנת 1949 הגיעו הורי לארץ בבריחה מסוריה ללבנון. בלבנון הם שכרו ספינת דיג. בזמן השייט אחותי לורה שהייתה תינוקת בת שנה החלה לבכות ובעל הסירה נכנס ללחץ ואמר לאבי לזרוק את הילדה לים, אבי אמר לו שהוא יזרוק אותו לים ולא את הילדה. המתח היה רב אבל בסופו של דבר הגיעו לחופי הארץ בעליה בלתי לגלית, הם והילדים הגיעו למפרץ חיפה בלי שום דבר מלבד בגדיהם אשר לבשו והעבירו אותם לבית עולים בחיפה (שער העלייה "סנדלוקס").

מיד הורי חיפשו אותי ואת אחותי (לא התראינו 5 שנים).

אבי פנה לקרוב משפחה שיאתר אותי ואת אחותי. הוא פנה לסוכנות היהודית ושם נאמר לו שאנחנו במוסד ילדים בנהריה (נווה הילד). הקרוב התקשר למוסד ואמר להם שנבוא אליו לחיפה בשוק תלפיות והוא ייקח אותנו להורים, כך עשינו. בפתח המבנה שהם השתכנו שיחק ילד קטן אולי בן 3. הקרוב אמר אתם רואים את הילד הזה זה אחיכם אלי.

המפגש היה מרגש מאד היה מחנק בגרון, ההורים חשבו שאנחנו לא מזהים אותם כי הם דיברו אלינו ולא ענינו מרוב הלם. במפגש פגשנו גם את אסתר חנה אלי ולורה האחים שלנו.

בנוסף נולדו בארץ עוד שני אחים רחמים ומשה בסופו של דבר היינו שמונה אחים ואחיות.

במסגרת העלייה של ילדי סוריה עלו כ-1400 ילדים ובני נוער. רבים מבני הנוער התגייסו לפלמ"ח ולחמו במלחמת השחרור, התאקלמו בארץ והקימו משפחות בארץ ישראל.

בזמן העלייה שלנו הילדים בדמשק היו שרים שיר קצרצר:

"יאמו האטי דבוס

ניחנא ראיחין על  קבוס!"

תרגום:

אמא תני נשיקה, אנחנו הולכים לקיבוץ!

המשורר חיים חפר כתב את השיר (בין גבולות והרים ללא דרך) על העלייה שלנו מסוריה, הוא סיפר שהוא היה במחלקה בפלמ"ח שליוותה את העלייה הזו.

הזוית האישית

החוויה שעברתי עם סבא הייתה חוויה מדהימה שאני לא אשכח לעולם! כל שבוע חיכיתי למפגש, וכל שבוע למדתי משהו חדש ומעניין שלא לא ידעתי לפני. למדתי צדדים חדשים על סבא שלא הכרתי בו, נהניתי מאוד להקשיב לסיפורים של סבא ושל הסבים וסבתות האחרים, ותמיד אחרי כל מפגש היו לי הרבה שאלות שרציתי לשאול ולדעת על הסיפורים.

מילון

עלייה בלתי לגאלית
ההעפלה הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב⁻1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב⁻1948

ציטוטים

”המפגש היה מרגש מאד היה מחנק בגרון, ההורים חשבו שאנחנו לא מזהים אותם כי.... “