מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לבד בברלין

סבא אבי והנכדה נגה
סבא אבי בילדותו
מארי, סבתא של סבא שלי ומשפחתה

מארי, נולדה בפולין בשנת 1884 (לפני 134 שנים), למשפחה בת 12 ילדים. לארץ ישראל עלו חמישה מהם, אחות אחת התיישבה באנגליה, חלקם נרצחו בשואה וחלקם נפטרו כבר לפני מלחמת העולם השנייה. מארי התחתנה עם בן דודה, אדולף בומברגר, שהשם העברי שלו אברהם. סבא שלי, אבי ליפסקי, שאני קרוי על שמו.

 

מכיוון ששם משפחתה של מארי היה גם ברומברגר, היא לא שינתה את שמה עם הנישואים. גיל נישואיה היה 25 ושתי בנותיה נולדו, כשהייתה בת 26 ו-28. לבכורה קראו  אוגוסטה ובשם חיבה גוסטי. השנייה, לוצי היא אמא של סבא שלי. גוסטי נולדה בפולין, אבל לוצי נולדה בגרמניה, בעיר לייפציג. זאת משום שמארי ואברהם החליטו לעזוב את פולין ולהגר מערבה משם, לגרמניה. הם חיו כמה שנים בגרמניה ואז עברו לאמסטרדם, בירת הולנד. כיום אנחנו יודעים את הכתובת של הבית בו גרה המשפחה. לוצי היא הסבתא רבתא שלי. אני קראתי לה אומי. ואני הנינה הראשונה שלה. כשאבא שלי (יואב) נולד, החליטה לוצי, שהוא (נכדה הראשון) יקרא לה אומי, כי בגרמנית, שפת האם שלה, סבתא נקראת אומאמה ובקיצור אומי.

 

אומי הלכה לכיתה א' באמסטרדם ואז קרה אסון. אביה, אברהם אדולף, מת בגרמניה באחד ממסעות העסקים שלו לשם. אימה, מארי נשארה לבד באמסטרדם עם שתי בנותיה הקטנות, ללא מקורות פרנסה. היא החליטה לחזור מאמסטרדם לברלין שבגרמניה, שם חיו חלק מאחיה, כדי שיעזרו לה. אחד האחים שלה, ליאופולד, חי בבודפשט שבהונגריה. הוא היה אדם עשיר מאוד, והיה התומך העיקרי במארי ובבנותיה. כשהנאצים נכנסו לבודפשט, הוא היה אחד היהודים הראשונים שנרצחו- ירו בו בביתו. לימים, אחרי שאומי התבססה בארץ, היא גמלה למשפחתו ושלחה כסף לאשתו.

החיים בברלין

החיים בברלין לא היו קלים למארי, שגידלה שם את שתי בנותיה הקטנות, אבל כשהבנות הפכו לנערות, הן החלו לשאת בעול פרנסת המשפחה. אומי למדה בבית ספר למסחר, שהיה בית ספר מקצועי, ששילב לימודים ועבודה. היא התחילה לעבוד בגיל 16, בשנת 1928, בחנות של משפחה יהודית. גם אחותה גוסטי עבדה שם. לוצי הייתה עובדת מצטיינת.

סבא אבי קרא על כך במסמכים, שהיא הגישה לממשלת גרמניה, לאחר המלחמה. היא דרשה לקבל משכורות גבוהות יחסית, כי היא הייתה המפרנסת העיקרית של משפחתה, אימה ואחותה. בחנות שבה עבדו גוסטי ואומי, הכירה גוסטי את חיים, לימים בעלה. חיים היה בן למשפחה אמידה, בעלת דפוס בברלין. הוא דאג למארי, אומי וכמובן לחברתו גוסטי. בגיל 22, בשנת 1931, הוא פתח עסק בדיסלדורף, עיר ליד ברלין.

עליית הנאצים לשלטון ותחילת הבריחה

בשנת 1933, עלו הנאצים, בראשות היטלר לשלטון וחיים סגר את העסק וחזר לברלין. זאת, לאחר שמפקד המשטרה היהודית, הזהיר אותו שהנאצים יתנכלו לעסקים של יהודים. חיים יעץ לאביו לסגור גם את הדפוס שלו בברלין ולעלות לפלשתינה, כיום ישראל. באותה תקופה האנגלים, ששלטו בארץ לא נתנו ליהודים להיכנס לארץ. יוצאים מן הכלל, היו משפחות שיכלו להביא אתם אלף לירות אנגליות שנחשבו אז לסכום גבוה ביותר. למזלה של משפחתו של חיים (משפחת אנגלברג) הכסף הנדרש היה ברשותם והם קיבלו אישור לעלות לארץ.

 

חיים לא יכול היה לעלות איתם, כי היה בן 22  והאישור כלל רק את ההורים ובנות המשפחה הצעירות. הוא הבין שהוא צריך לעזוב את גרמניה למקום בטוח, ולאחר מכן להציל גם את חברתו, גוסטי ואת לוצי (אומי) ואת אמם מארי. הוא נסע לגבול שבין צרפת לגרמניה, ובעזרת מבריח חצה את הגבול. הבעיה הייתה שהמבריח לא הביא אותו עד צרפת. הוא הביא אותו ליער בלילה ואמר לו שיצעד לכיוון מסוים ותכף יגיע לצרפת. חיים צעד ביער כל הלילה, ולמזלו הגיע בבוקר לצרפת. שם חיבקו אותו הצרפתים והעניקו לו תעודת פליט, שנמצאת כיום ברשותנו.

מהגבול הוא נסע לפריז ושהה שם 3 חודשים. הוא הבין, למזלו הרב, שהוא צריך להמשיך לפלשתינה. הוא הצליח להגיע לתל אביב כתייר ופגש שם את משפחתו. הבעיה הייתה שלאשרת התייר שקיבל היה תוקף של 3 חודשים, שבסופם היה צריך לעזוב. הוא הבין שעליו לעשות הכל כדי להישאר בארץ, והתחיל לעבוד כסדר בדפוס של אביו ברחוב הרצל בתל אביב. סדר דפוס הוא עובד שמסדר את האותיות מהמתכת ויוצר טקסט שלם, שאותו ניתן להדפיס, אחרי שמכניסים אותו למכונת דפוס עם צבע. מקצוע זה דורש מיומנות גבוהה, מאחר וצריך לסדר כל אות לחוד ובמהירות רבה. בנוסף, האותיות הפוכות וצריך לשלוט בהן באנגלית ובעברית. הסדר היה מקצוע מבוקש, ובזכות כך הבריטים נתנו אישור למי שעבר את בחינות המקצוע להישאר בארץ.

חיים סיפר שלבית הדפוס באו שני אנגלים ענקים, בחנו אותו והוא עבר את הבחינה. כך זכה חיים להפוך לאזרח רשמי של פלשתינה. כעת חיים יכל לדאוג להעלות לארץ את גוסטי חברתו, בתנאי שיוכיח שהיא אשתו. הוא השיג אישור מרב שהם נשואים וכך קיבלה גוסטי אישור להגיע לארץ בשנת 1934. הפרידה של גוסטי ממארי, אימה ומלוצי אחותה, הייתה קשה מאוד, כי הן לא היו בטוחות שיתראו שוב. לאחר שגוסטי הגיעה לארץ היא קיבלה מהבריטים אישור להביא את אימה, מארי בשנת 1935.

 

מארי לא רצתה לעזוב את ביתה לוצי לבד בברלין, אבל לוצי שכנעה אותה, שהיא תמצא דרך להציל את עצמה.

לבד בברלין

לוצי ("אומי") הסבתא רבתא שלי, נשארה בגיל 23 לבד בברלין, שבה כבר תפסו יהודים ברחוב, העמיסו על משאיות ושלחו למחנות ריכוז. לפרנסתה עבדה כמוכרת בחנות בדים. יום אחד נכנסו שני נאצים לחנות ואמרו לה ש"גרמניה לא זקוקה ליהודיה פולנייה כמוה". מקרה זה הפחיד את אומי מאוד ומאז היא נמנעה מלהגיע למקום עבודתה, עזבה את מקום מגוריה הקבוע והסתתרה אצל חברה.

במקביל בארץ ישראל עשה חיים מאמצים להשיג ללוצי אישור כניסה לארץ. באותו הזמן היה פקיד יהודי, שעבד אצל הבריטים והנפיק אישורים מזויפים. בלית ברירה, קנה חיים אישור מזויף ושלח אותו בדואר ללוצי בברלין. לרוע המזל תפסו הבריטים את הזייפן וכל האישורים שזייף בוטלו. אומי נקראה לשגרירת הבריטית בברלין ואמרו לה שהיא לא יכולה לעלות לארץ. המצב היה קשה מאוד.

 

העלייה לארץ

שנה מאוחר יותר, ב- 1936, הבריטים נתנו ויזות תייר ליהודים שיכלו להפקיד אצלם 60 לירות אנגליות כערבון (כסף שככל הנראה נדרש לכבוד המכבייה). חיים הפקיד את הכסף ואומי עזבה את גרמניה ונסעה דרך פולין ורומניה לפלשתינה. לפני העלייה על האונייה, בנמל הרומני בקונסטנצ'ה, עצר אותה פקיד מכס וביקש "בקשיש" כלומר כסף. אומי לא הכירה את המילה ולכן לא נתנה לו כסף. הוא דרש ממנה לבדוק את המטען, וכנקמה גנב לה אחת משתי נעלי העקב האדומות שלה.

 

אומי הגיעה לחיפה ומשם נסעה לתל אביב. אשרת התייר הייתה תקפה ל- 3 חודשים, שבסופם היא הייתה אמורה לחזור לגרמניה הנאצית. שוב הצליחו למצוא פתרון לאומי. הוחלט שהיא תתחתן בנישואים פיקטיביים עם בן דודה, שהסכים לשתף פעולה. לחופה לא הופיעו הורי החתן שהיו דתיים, מכיוון שידעו שזו חתונה לא אמתית. כשהרב שאל איפה הורי החתן, אמרו לו, שהם מתנגדים לשידוך. בן הדוד נסע אחרי החתונה להולנד, בעקבות אהובתו האמתית, והגירושים בינו לבין אומי נערכו בהתכתבות. למרבה הצער, כשכבשו הנאצים את הולנד, הוא נשלח למחנות ההשמדה וניספה. הוא העניק לאומי את חייה אבל את עצמו לא הצליח להציל מידי הנאצים.

מאומי עד אלי

אומי התחתנה בארץ עם יהודה ליפסקי, מהנדס חשמל, בן למשפחה ציונית, שעלה מפולין לארץ בגיל 12 בשנת 1922. לאחר חמש שנות נישואין נולד להם בנם יחידם, אבי, סבא שלי. אבי התחתן עם חברתו לתנועת הנוער מגיל 16- זו היא סבתי לאה. נולדו להם 4 ילדים: 3 בנים ובת. הבן הבכור הוא יואב, אבא שלי. הוא התחתן עם אמי אפרת. אני נגה הבכורה, ויש לי אח צעיר ממני שקוראים לו גיל.

 

כשלוצי עלתה לארץ היא לא תיארה לעצמה ש- 57 שנים מאוחר יותר ייפול בקרב בלבנון, הנכד שלה, גד, אחיו של אבא שלי (יואב), שמעולם לא הכרתי.

הזוית האישית

סבא אבי רוצה לאחל לנגה, שיום אחד, תיזכר בסיפור ותספר אותו לילדיה.

נגה רוצה לאחל לסבא אבי שיהיה בריא ושיהיה לו כייף בחיים.

מילון

חתונה פיקטיבית
חתונה לא אמתית , שהייתה מקובלת בתקופת המנדט הבריטי , בין תושב/ת ועולה חדש/ה ,על מנת לאפשר לאחרונ/ה לקבל אזרחות ולהישאר בארץ

ציטוטים

”לבד בברלין“