מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כשהיינו ילדים

סבתא רחל ושירה בחינה משפחתית
סבתא רחל בבית ספר יסודי בפרדס חנה
ילדותה של סבתא רחל

נולדתי בבית היולדות "הלל יפה" שבחדרה בכ"ח אדר ב' תשי"ט, כשבועיים לפני פסח, להוריי יהודה ושמעה זכרם לברכה. לאמי הייתה חברה מאוד טובה ששמה היית רות. היא רצתה לקרוא לי על שמה. אולם כאשר היא חזרה מבית היולדות, ביום שישי, אחי הגדול משה הפתיע אותה. הוא הכין את הבית לקראת שבת, ניקה והבריק, הכין את מאכלי השבת, דאג שאחיי יהיו מקולחים ומוכנים לקראת השבת! אפילו על השולחן הוא שם פרחים. אמי הופתעה, התרגשה ומאוד שמחה! לאות תודה והערכה לאחי, אמא החליטה לתת לו לבחור את שמי. הוא בחר להעניק לי את השם רחל! וכך קוראים לי עד היום.

גדלתי בפרדס חנה לבית משפחת ג'רפי, ביתי היה ברחוב עציון, בפרדס חנה גודלו היה כ-50 מ"ר. היו בו שני חדרים, מטבחון, פינת אוכל, שירותים ומקלחת. בסך הכל הבית היה קטן וצנוע יחסית למשפחה בעלת שני הורים, שבעה אחים ואחיות ובנוסף סבא ודודה שהיו באים למחצית מהשבוע. את רוב זמן היום ביליתי כמובן, במסגרת.

הגנון היה יחסית קרוב לביתי ברחוב שלומציון המלכה הסמוך לרחוב עציון. משם גם קנינו חלב לשתייה כל בוקר. בהיותי כבת ארבע שנים, עשיתי את דרכי כל יום לגן ביחד עם ילדים קטנים בני גילי ללא השגחת מבוגר.

לא היו כבישים רבים באותה תקופה. אני זוכרת את כביש דרך פיק"א במיוחד, אולי מפני שהיה סמוך לביתי. רוב הדרכים היו חוליות ואנו פגשנו בדרכנו עגלונים, סוסים וחמורים. זכור לי חמור אחד שהיווה איום לגבינו הקטנים. הוא  עמד בצומת הרחובות: ממשלתי, דרך למרחב ועציון, סמוך למדרשיית נועם. החמור הקשור היה שייך לבעל האיטליז שגר בסמוך למקום. כשהגענו לצומת, עברנו אותו בריצה מהירה ובבהלה שמא החמור בכל זאת יתפוס אותנו. כשהגענו לגן שכיום נקרא "אלומות" הנמצא סמוך לבית הכנסת "אור ישרים" נשמנו לרווחה.

את ארוחת הצהריים קבלנו מהעגלון אונגר שאת פניו קיבלנו בקריאות שמחה:"אונגר בא, ברוך הבא!". אכן היו ימים שונים לחלוטין מהתקופה כיום.

סבתא רחל בגן

והנה חלפו להם עוד כמה שנים ואני בכיתה ה' לפני חג הפורים. ההכנות ליום הגדול החלו. עיקר המחשבה הייתה כמובן התחפושות. כולם בבית הספר התחילו להתלחש על התחפושות המקוריות וגם על אלה שפחות. אני מאוד רציתי להתחפש לרקדנית ספרדייה עם כל התלבושת והאביזרים היפים הנלווים לתחפושת. אולם לא השגנו את התחפושת. ואז אחותי הגדולה הציעה לחפש אותי לאבטיח!

כמובן שסירבתי בהתחלה. אולם, אחרי שכנועים רבים והבטחות, הסכמתי. את התחפושת הכנו מדברים ממוחזרים נתנו תשומת לב רבה לכל פרט ופרט עד לשביעות רצוננו. והנה יום התחפושות הגיע!

הגעתי לבית הספר בחשש רב, איך אראה לפני חברותיי, מה תהיה התגובה של המורים ובכלל של כל תלמידי בית הספר. להפתעתי עוררתי חיוכים ומבטי התפעלות. בכיתה המורה בחרה בי כנציגת הכיתה לתחרות התחפושות הבית ספרית. לתדהמתי זכיתי במקום הראשון. השופטים ציינו את התחפושת כמקורית ביותר, עשויה בעבודה ידנית (לא קנויה, דבר שהיה רווח באותם הימים) וממוחזרת. עד לא מזמן הפרס שקיבלתי, משחק "ירושלים של זהב" היה שמור אצלנו. אפילו ילדיי שיחקו בו.

תמונה סבתא בבית הספר 

היום אני כבר סבתא לנכדים מדהימים. זוכרים את הסיפור על השם שלי?! אז נכדתי התינוקת המתוקה, (הבת של בן הזקונים שלנו) נקראת 'רות רחל'! מסתבר שרות היא ניצוץ של רחל אימנו. "מה רבו מעשיך ה'" והשגחתו עלינו!

הזוית האישית

שירה: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא. היא סיפרה לי דברים חדשים שלא ידעתי עליה וגם כל מיני סיפורים מצחיקים. היא סיפרה לי על החיים פעם. סבתא מאוד התרגשה מהסיפור שיצא. זו חוויה שלפעם בחיים.

מילון

פיק"א
(PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. (מתוך ויקיפדיה)

ציטוטים

”בסך הכל הבית היה קטן וצנוע יחסית למשפחה בעלת שני הורים, שבעה אחים ואחיות“