מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כרמלה כליף – אשה של נתינה

נכדיה של כרמלה.
כרמלה כליף.
סיפורי חיים משולבים בימי קורונה

הגר מספרת את סיפורה של כרמלה.

פגשתי את כרמלה כליף לראשונה בדצמבר 2020. שיא מגפת הקורונה, יותר מאלפיים נדבקים ביום, אבל כרמלה תמיד הייתה שמחה. כלום לא מפחיד, כלום לא מלחיץ, כלום לא שינה את שמחת החיים שלה. מהרגע הראשון ידעתי שהיא אחת הנשים הכי מיוחדות שפגשתי, הבנתי כמה אני צודקת רק שעות של שיחות לאחר רגע המפגש.

"ספרי לי משהו על עצמך, מסר שאת רוצה להעביר אלי או לאנשים שקוראים את הסיפור הזה".

כרמלה: "אני אספר לך מה עשיתי היום. קמתי בבוקר ללכת לעשות את החיסון כי אני נוסעת לדובאי שבוע הבא. אחר כך הלכתי לקופת חולים, שם אני מתנדבת ואחרי זה הוצאתי את הנכדים מהגן. גם הבאתי אותם לגן היום בבוקר. כן, זה הקורות חיים שלי להיום".

הכל היא מספרת עם חיוך ושמחת חיים שלא תאמן. הסתכלתי עליה במבט המום.

כרמלה השתתפה כבר בעבר בפרויקט של תיעוד סיפור חיים מטעם עירית תל אביב, והעבודות נמצאות בבניין העיריה הישן שברחוב ביאליק. "אני מקווה שזה עדיין שם", היא אומרת "זה תיעוד דיגיטלי".

בשיחות הראשונות שלי עם כרמלה היא סיפרה לי על החיים בצעירותה: "נולדתי בתאריך 14.10.1946 בעיר סופיה שבבולגריה ועליתי לארץ, כשהייתי בגיל שנתיים, בשנת 1948 לאחר מלחמת השחרור. שלחו אותנו היישר לעיר לוד שרק נכבשה. היינו הראשונים שהתיישבו בעיר. בהמשך עברנו לתל אביב."

היא גדלה וחונכה בארץ – "ילדה צפון תל אביבית". את בעלה היא פגשה כשהייתה צעירה מאוד ולפי מילותיה – "מזל שהייתה לי חמות, בזמן שבעלי עבד, היא סבלה אותי, ההיפראקטיבית, יושבת לה על הראש". כבר בצעירותה הייתה מלאת מרץ ואנרגיה. תמיד מבשלת, תמיד עם אנשים, תמיד שמחה. את הדגשים האלה כרמלה הקפידה להגיד כל הזמן. גם כשאביה נפטר בזמן שהותו בבולגריה, שמרה כרמלה על קור רוח ועל נפש צעירה.

אמרתי: "את נשמעת לי מאוד אמיצה, כל דבר את יודעת מה לעשות".

כרמלה: "אני במצבים כאלה מאוד ממוקדת. על שטויות אני יכולה להילחץ, אבל במצבים קשים אני יודעת מה לעשות".

הסתכלתי עליה והיה לי ברור שהיא צודקת. כמה כוחות יש בה. מכל שיחה איתה יצאתי מחוזקת ועם פרספקטיבה חדשה על החיים ועל הקשיים שהם מציבים. למדתי ממנה שצריך לקחת הכל בקלות, לא לשקוע ולא לעצור.

כרמלה: "אני אומרת, חשוב לעבוד בחיים, אבל הכי חשוב זה ליהנות. זה הדבר הכי חשוב בחיים. גם אבא שלי אמר ככה, ואני חושבת שהוא צדק". אם רק כל אחד מאיתנו היה חי ככה. עם שמחת חיים ושאיפה להנאה ונתינה מתמדת, העולם היה מקום טוב יותר לחיות בו.

כרמלה: "כשעברנו (כרמלה ובעלה), לתל אביב התחלתי לעשות ילדים ואז כבר לא הייתי משועממת. הרגשתי שאני כל הזמן נותנת. נותנת ונותנת ונותנת ואני מרגישה שאני צריכה לקבל בחזרה. הלכתי לחוג ציור. פעמיים בשבוע במשך ארבע שנים. הרגשתי, שכשאני באה לחוג ציור, בשמונה בערב, אחרי שכל היום אני עם הילדים, אני נרגעת, שזה ממלא אותי, שזה בשבילי. נטו בשביל כרמלה. לא בשביל אף אחד – רק בשבילי. זה היה כל כך משמעותי, בראש זה אמר לי – זה בשבילך, אף אחד לא יקח לך את זה, זה רק בשבילך."

בהמשך השיחה כרמלה סיפרה לי על השנים שבהן התנדבה בבית לנשים מוכות. שהיא הכינה להן כל יום אוכל אחר מאותם רכיבים, רק בשביל לראות אותן שמחות. כרמלה סיפרה לי כמה הן היו לה חשובות וכמה היא רצתה לתרום ולעזור להן. בכל מקום היא חיפשה איך לעזור, לשפר ולתרום. גם כשעבדה עם ילדים בפעוטון – ערך החינוך והנתינה לא פחת. תמיד לתת. כרמלה היא מהאנשים שגורמים לך להאמין שיש אנשים טובים בעולם. אנשים שבאים ממניעים טהורים – רק כדי להפוך את החברה לטובה יותר.

בסוף השיחה עם כרמלה שאלתי אותה אם היא חזרה לצייר עכשיו כשיש לה קצת יותר זמן. וכרמלה ענתה: "ציירתי ציור אחד – את הקורונה". כך אמרה וצחקה עם חיוך גדול. היא המשיכה:  "הרגשתי איזה צורך פנימי כזה לעשות קורונה. ממש ככה. על קרטון עם צבעים של פעם".

ואז הבנתי הכל. הבנתי למה הרגשתי שהשיחות איתה משמעותיות ולמה ידעתי שפגשתי אישה מיוחדת. כרמלה תמיד שומרת על חיוך כי כשהכי קשה – כרמלה דואגת לכרמלה. בתקופה הכי קשה ומציפה כרמלה בוחרת במה שהוא "נטו בשביל כרמלה". כרמלה מציירת את הקורונה. לא מתעלמת ממנה ולא נעצרת בגללה. היא מציירת את הפחד. ההתמודדות שלה עם כל מעמסה בחיים היא לדאוג לעצמה. גישתה לחיים והנתינה הגדולה שלה – הן מה שגרמו לי לרצות לתעד ולהעביר הלאה את הסיפור שלה.

הזוית האישית

הגר: בחרתי בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית. כבר מתחילת הקשר עם כרמלה, רציתי שתהיה עבודה שמכבדת גם אותה ולא רק ״עבודה כי חייבים״. הפעילות בתכנית נתנה לי הזדמנות להכיר אשה מיוחדת, גישתה לחיים והנתינה הגדולה שלה – הן מה שגרמו לי לרצות לתעד ולהעביר הלאה את הסיפור שלה.

מילון

מלחמת השחרור
החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני אומרת, חשוב לעבוד בחיים, אבל הכי חשוב זה ליהנות. זה הדבר הכי חשוב בחיים. “

”עם שמחת חיים ושאיפה להנאה ונתינה מתמדת, העולם היה מקום טוב יותר לחיות בו.“