מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כל הדרכים מובילות לירושלים

סבתא שלי, אני והאחיין החמוד שלי
ההורים של סבתא שלי, בנימין ונחמה
בקצה השולחן עמד אדם עם זקן, שכיוון אלי באצבעו שאגש אליו, ניגשתי...

מרים שרה גורדין מתעדת את סיפורה של רוזה שפירא.

סבתי רוזה נולדה בשנת 1953 בעיר בירוביג׳ן, מדינה עם אוטונומיה יהודית בברית המועצות. באותה שנה סטלין מת, וזו הייתה מכה מאוד גדולה לברית המועצות. הרבה אנשים ביקשו להרוג את עצמם, והיו אף כאלה שהתאבדו, שכן הם לא יכלו לראות את חייהם בלי סטלין ששמר והגן עליהם מכל פגע…. רק אלה שידעו והבינו באמת מי היה סטלין, שמחו. ביניהם היו  יהודים רבים, שהודו לה׳ על הנס, הוריה של סבתי גם היו חלק מהיהודים המאושרים.

מסיבה לא ממש ברורה, כשסבתי הייתה רק בת שנה, הוריה החליטו לעבור לאוקראינה. סבתי מספרת, שלאחר זמן, אמה הייתה מדי פעם מצטערת ואומרת שחבל שהם עברו מבירוביג׳ן, שכן שם לאנשים לא היה אכפת מה המוצא שלך, ולעומת זאת באוקראינה, אם היית יהודי – כל גויי הסביבה היו יודעים זאת. ואם לא במעשים אז באוויר תמיד הייתה תחושה של שנאה כלפי היהודים.

הוריה של סבתי, בנימין (בוריס) וחנה (אנה), לא שינו את שמם היהודי, למרות האנטישמיות הגלויה והמוסתרת שהייתה באוקראינה. הם נרשמו בתור יהודים עם שמם היהודי בוריס ואנה שפירא (שם משפחה יהודי מובהק).

להתחיל חיים חדשים במקום זר ומנוכר באותה תקופה של אחרי מלחמת עולם שנייה, הייתה משימה מורכבת ולא פשוטה. היא כללה קשיים רבים ואפשר לומר כמעט בלתי אפשרית. העולם כולו היה במצב של הישרדות, במיוחד בתור יהודי ועוד… באוקרינה, שהייתה ידועה באכזריותה. שכן,  השלכת יהודים מאוטובוס נוסע היה דבר שבשגרה. בנוסף שרר רעב כבד ברחובות, ואנשים רבים נותרו חסרי בית. רק לאחר מאמצים רבים ובעזרת מכרים טובים, המשפחה הצעירה השיגה חצר קטנה שבה יוכלו לגור לבינתיים.

לאחר שנה בערך סבי בנימין הצליח להשיג עבודה במפעל וסבתי חנה מצאה עבודה בבנק. כך הצליחו לקבל בית שכלל חדר ומטבח משותף עם השכנים. באותה שנה אחותה של סבתי נולדה.

בגיל 7 סבתי התחילה ללכת לבית הספר. ושם היא התחילה להרגיש את טעם שנאת היהודים על בשרה ממש. בכל תחילת שנה היה נוהג בבית הספר, שבכל כיתה המורה הייתה מקריאה את שמות הילדים ואת מוצאם. הילדים בכיתה היו אוקראינים או רוסים והיא הייתה היהודייה היחידה, שכזכור הייתה גם רשומה בתור יהודייה. סבתי פחדה מאוד וחששה ממעמד תגובתם של ה"שבעים זאבים" לשמע ההכרזה הכל כך ברורה להימצאותה של יהודייה ביניהם. סבתי לא הייתה מסוגלת להימצא בכיתה במעמד קריאת השמות, והיא הייתה בורחת לשירותים עד לאחר סיום קריאת השמות.

כל האוקראינים השכנים כיבדו את משפחת שפירא. למרות שהם היו היהודים היחידים בסביבה. זאת בעיקר הודות לכך שסבתי חנה הייתה אישה צנועה וישרה, שמעולם לא סיפרה לשון הרע על אף אחד. ולכן השכנות הגויות מאוד אהבו ולפרוק בפניה את כל הדרמות והצרות של חייהם.

אבל בבית ספר אצל סבתי המצב היה שונה, במהלך כל שנותיה בבית הספר היסודי סבלה סבתי מקריאות ׳ז׳ידובקה׳ מצד הילדים, ולעוד הרבה משפטים עוקצניים מצד המורה להיסטוריה. ככל שסבתא גדלה, כך המודעות לשנאת היהודים שסביבה הלכה והתגברה. למרות שסבתא ניסתה להיות כמו כולם, היא גילתה, שהיא לא יכולה להיות כמו כולם.

העלייה

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים בארץ, ובכל העולם האנטישמיות גברה. סבתי הייתה אז באוניברסיטה, שם היא למדה הנדסת מכשירים. גם שם היא סבלה מאנטישמיות ורדיפות מצד עמיתים ללימודים ומורים. ואז היא החליטה  לעלות לארץ ישראל. הארץ, שבגללה רודפים אותנו בכל הדורות עד עכשיו. אבל אביה, שהיה קומוניסט, לא הסכים שתעלה לארץ.

אחותה של סבתי התחתנה בגיל 21 עם גוי וכשסבתי ראתה את הצעד של אחותה גמלה בליבה החלטה: "אני יהודייה ורק עם יהודי אתחתן!". ואכן כך היה. בגיל 25 סבתי התחתנה עם סבי, פיטה (פיסח) בשידוך שהציעה חברתה של אמה לעבודה.

לאחר כשנה אמי נולדה ואחרי כשנתיים נולדה אחותה השנייה של אמי. כשאמי הייתה בת 15 חל המפנה. סבתי החליטה שהיא עולה לארץ יחד עם בנותיה. סבי פחד לעזוב את אוקראינה שכן היה לו עבודה, בית, אוכל. ובארץ ישראל העתיד לא ידוע. וכך קרה שסבתי עלתה לארץ עם בנותיה וסבי נשאר באוקראינה.

החיים בארץ

כשסבתא שלי ועוד הרבה עולים נחתו בארץ הפנו אותם לתל אביב, שם רשמו אותם כעולים. משם הפנו אותם למרכז קליטה בירושלים.

סבתי מתארת כך: "כשנכנסתי לשם, ראיתי מולי שולחן ארוך שמעברו האחד היו אנשים שישבו והחתימו את כל העולים על טפסים שונים. בקצה השולחן עמד אדם עם זקן, שכיוון אלי באצבעו שאגש אליו. ניגשתי והוא יחד עם האישה שלידו עזרו לי בכל עניני העולים, ובין השאר רשמו אותי לאולפן "תקוותינו" – אולפן חרדי. עד  אז לא ידעתי מה זה אומר שאני יהודיה. ורק בזכות אותה אצבע של האיש מהמרכז הקליטה, זכיתי להכיר את עצמי באמת."

כך סבתי הכירה את היהדות ומשם עברה לעשות קורס מורים בבית יעקב. לאחר תקופה, הציעה הרבנית קוגל לסבתי שידוך עם אברך. לאחר תקופה נולדה לסבתי בת שלישית בעיר הקודש ירושלים.

וכן אמי ואחותי זכו להקים בית יהודי מאושר.

סבתא שלי – רוזה, בעלה – פיטה, אמא שלי ואחותה הקטנה

הזוית האישית

מרים שרה: סיפור חייך מרתק, נהניתי לשמוע ולתעד. מאחלת לך, בריאות, נחת ושמחה תמיד.

מילון

יוסף סטלין
היה מנהיג ומדינאי סובייטי ממוצא גאורגי ושליטה השני של ברית המועצות. סטלין היה אחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה: אומדן מספר קורבנותיו נע בין 11 מיליון ל-40 מיליון, והוא נחשב לאחד מגדולי העריצים של המאה העשרים. סטלין הנהיג שלטון טרור רודני שהתבסס על פולחן אישיות רדיקלי ואופיין ברצף של חיסולי מתנגדים וכאלה שנחשדו כמתנגדים ("טיהורים"), כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה ובמדיניות של קולקטיביזציה כפויה שהביאה למותם של מיליונים ברעב (מה שכונה "הולודומור"). בשיטות אלה הוא קידם תהליך של תיעוש בברית המועצות והפך אותה למעצמת-על קומוניסטית.

אנטישמיות
אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים. למרות הפירוש המילולי של המונח, "נגד השֵמִיִים", אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית), המושג אנטישמיות משמעותו שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים. הסיבה לכך שבמונח מופיעה "שמיות" ולא מונח שבעצמו מתייחס ליהודים בלבד היא שכאשר השימוש במונח "אנטישמיות" החל, המונח שומש לתיאור שנאה גזענית כנגד היהודים בלבד שראתה בהם בני ה"גזע" השמי. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.

ציטוטים

”בזכות אותה אצבע של האיש מהמרכז הקליטה, זכיתי להכיר את עצמי באמת“