מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כוח הרצון של סבתא רבתא שלי מונבר לג'אני

סבתא רבתא מונבר עם משפחתה
סבתא רבתא מונבר בצעירותה
סיפורה של סבתא רבתא מונבר - מפעל חייה מאפיית הפתות הגדולה בתל אביב

שמי אורין שמי, בחרתי השנה לקחת חלק במיזם דורות – תכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. בחרתי לעשות עבודת חקר ולהכיר את סיפורה של סבתא רבתא שלי מונבר לג'אני, חשוב היה לי להעלות על הכתב ולתעד את סיפורה של סבתא רבתא מצד אמי שישמר לדורות הבאים.

מונבר בת תותי ומרדכי נולדה בשנת 1929 בפרס בעיר איסוואן. מונבר הייתה הבת הבכורה מבין ארבעת ילדי תותי ומרדכי ואחריה נולדו עוד שני אחים ואחות.

בערך בגיל 19 עלתה לארץ ישראל, בשנת 1948, שנת הקמת מדינת ישראל. בתחילה גרה המשפחה יחד עם שאחר העולים החדשים במעברה ולאחר מכן השתכנו בכפר סבא. עיקר פרנסתם הייתה אז מחקלאות. למרות שבשנים אלו בנות נישאו בגיל צעיר, אמה לא רצתה שתתחתן מהר, כדי שהיא תוכל לעזור לה בפרנסת המשפחה, כיוון שאמה התאלמנה ועול הפרנסה נפל עליה. בעקבות כך לא המשיכה לימודיה ולא למדה קרוא או כתוב ונאלצה לעזור בפרנסת המשפחה. בתקופה ההיא היה קושי במציאת עבודה, והיא עבדה בעבודות מזדמנות שונות, בינהן גם באריגה וסריגה.

 סבתא רבתא מונבר בצעירותה

לסבתי לא היו חיים קלים, היא הייתה יתומה מאב בגיל צעיר ונאלצה לצאת לעבודה בגיל צעיר כדי לעזור לאמה בפרנסת המשפחה. החיים היו קשים ואפילו ניתן לומר חיי עוני.

בגיל 30 הכירה את בעלה מרדכי. הם הכירו בשידוך בעזרתו של הגיס שלה, מוסא. בעלה היה גרוש עם שלושה ילדים גדולים. סבתי הייתה מבחינת גילה, כבר מבוגרת ורצתה מאוד להקים משפחה משל עצמה, היא רצתה מאוד שיהיו לה ילדים. היא הייתה כל כך נחושה בהחלטתה, כך שהעובדה שסבי מרדכי היה גרוש עם ילדים, לא הפריעה לה בבחירתה להנשא לו ולהקים בית.

לאחר שהתחתנה עם סבא מרדכי, מצבם הכלכלי לא היה קל. דירה לא הייתה להם. סבא מרדכי היה תופר במקצועו וסבתא מונבר הייתה עקרת בית. בתחילה הם גרו בחנות שבה סבא מרדכי עבד, כי לא הייתה להם דירה. עברו השנים, נולדו להם שלושה ילדים. החיים בצפיפות ודוחק בתוך החנות לא היו פשוטים וגם הפרנסה הייתה מועטה ולא הספיקה.

סבתא רבתא שלי, מונבר לג'אני, הייתה אישה מלאת מוטיבציה וחרוצה. היא ניסתה בכל דרך אפשרית לקדם את משפחתה ולהתקדם, לצאת מחיי העוני ופעלה רבות כדי למצוא פתרון ולעבור לדירה ראויה למגורי משפחתה. נחושה בהחלטה שלה יצאה לדרך…. על מנת להתקדם.

סבתא רבתא מונבר וסבא רבא מרדכי ז"ל עם ילדיהם

החנות בה גרו ושימשה לפרנסתם הייתה ממוקמת בתל אביב בשוק בשכונת התקווה. סבתא מונבר הכירה סוחר שמכר פיתות לאנשים. היא יצרה עמו קשר והסכם שהוא ימכור לה פיתות באופן קבוע, כדי שהיא תוכל להמשיך את השיווק ולמכור את הפיתות לאנשי השוק וכך תוכל להרוויח כסף ולהגדיל את ההכנסה המשפחתית שיוכלו להתקיים בכבוד. זו הייתה התכנית שלה מאחר שפרנסת בעלה לא הספיקה כדי לקדם את משפחתה ולהגשים את חלומה לעבור ממגורים בחנות למגורים בדירה.

בעלה, מרדכי לא הסכים שסבתא מונבר תעבוד במכירה בשוק, כיוון שלדעתו זו לא הייתה עבודה מכבדת ואפילו עבודה מבזה ואולי גם מסוכנת, בנוסף, ממש לא אהב את העובדה שאשתו תפרנס את המשפחה וגם תהיה בשוק ותעבוד מול גברים. כבר הבנתם שסבתא רבתא שלי, היא אשה החלטית, וכשהיא מציבה לעצמה מטרה, היא לא מוותרת. כך למרות התנגדותו של בעלה, מרדכי, סבתא מונבר בכל זאת המשיכה לקנות פיתות מהסוחר ולמכור אותן ברווח לאנשי השוק, כל סוחר בשוק קיבל את הזמנת כמות הפיתות שלו, הכל היה מסודר ומאורגן על גבי קרטונים.

בקיץ, הבנים היו עוזרים לסבתא רבתא מונבר למכור את הסחורה בשוק התקווה, אך כשהקיץ הסתיים וכשהחלו שוב הלימודים בבית הספר, היא לא הסכימה בשום אופן שהם יזלזלו בלימודיהם ויעזרו במכירת הפיתות. היא התעקשה שיחזרו ללימודים ושישקיעו את כל מרצם בלימודיהם בבית הספר. עונות השנה, מזג האוויר, חם או קר? שום דבר לא שבר את סבתא מונבר מהחלטתה. תמיד ישבה בשוק מבוקר עד ערב ומכרה פיתות ולא משנה אם היה חם מדיי או קר מדיי וגשום. היא לעולם לא נשברה והמטרה העיקרית שלה הייתה תמיד לנגד עיניה.

כשלבתה של סבתא רבתא מונבר, אסתר (סבתא שלי), מלאו 12 שנים, סוף סוף המטרה הושגה – הם הצליחו לקנות דירה, אומנם דירה קטנה בת שני חדרים ולא רחוק משכונת התקווה. הבית עלה 26,000 לירות. סכום מאוד יקר מאוד לאותה תקופה. למרות שהמטרה הושגה עדיין, היה צריך לכלכל את המשפחה וסבתא רבתא מונבר המשיכה לעבוד בשוק התקווה כמוכרת פיתות.

בנה הצעיר, משה, הפך ליד ימינה ועזר לה למכור פיתות. משה, נשר מהלימודים והחליט לעזור לעמו בעסק המשפחתי שהלך וגדל. כשעברו לדירתם החדשה, החנות הקטנה ששימשה להם למגורים, הפכה לחנות למכירת פיתות. כשבנה הבכור של סבתא רבתא, אריה, השתחרר מהשירות הצבאי, הצטרף אריה לעסק המשפחתי. הם החליטו שאריה ידאג להרחיב את החנות לממכר הפיתות ויוסיף מצרכים נוספים למכירה כגון: גבינות, נקניקים, לחמים, קופסאות שימורים ועוד מעין סופרמרקט קטן.

השנים עברו, החיים השתנו כשהמשפחה גרה בדירה מסודרת. סבא מרדכי, שהיה מעשן כבד, חלה במחלת סרטן הכבד, הוא סרב לעבור ניתוח ובצער רב נפטר ממחלתו הקשה.

החנות המשיכה לפרוח ולפרנס את המשפחה. בנתיים התגייס גם בנה הצעיר של סבתא רבתא, משה, לצבא והחנות המשיכה לעבוד בניהולו של האבן אריה. כאשר השתחרר משה, הבן הצעיר שלה, מהצבא, הוא החליט שהגיע הזמן להתקדם, כי לא ניתן ששלוש משפחות יתפרנסו מחנות המכולת וממכירת הפיתות, כי בנתיים המשפחה מאוד גדלה.

למשה היה רכב והוא החליט לוותר על הרכב שברשותו ובכסף החליט לרכוש מכונות לייצור פיתות – הוא החליט שתהיה למשפחה מאפיית פיתות!!!

מאפיית הפתות של המשפחה הוקמה בשנות ה-80.

העסק פעל ונוהל בעיקר על ידי בניה, משה ואריה וסבתא רבתא מונבר הייתה "הבוס". גם בתה אסתר (סבתא שלי), גוייסה לעסק המשפחתי בתום לימודיה, כמנהלת חשבונות של העסק. תחילה הם קנו מכונה קטנה ליצירת פתות ואט אט היה באפשרותם להתרחב, לקבל הלוואות ולרכוש מכונות יותר גדולות ויותר מאסיביות. הבנים העסיקו פועלים שיתפעלו את ייצור הפיתות וימכרו בחנות ובנוסף יצאו הפיתות גם למכירה בבסטות בשוק. הלקוחות שלהם היו אנשי השוק, מסעדות, חנויות מכולות, מינימרקטים וסופר – מרקטים.

בשנת 1995 החליטו הבנים להרחיב את העסק המשפחתי מאפיית הפיתות גם לאפייה ומכירת עוגיות. סבתא רבתא מונבר, המשיכה לעבוד עמם במכירת הפיתות במאפייה שלה ונשארה תמיד ה"ביג בוס" על הקופה. היא אהבה ללכת למאפייה והיה חשוב לה שהעסק ישגשג, זו הייתה עבורה החותמת להצלחה שלה, למרות כל הקשים שחוותה בחיים. כל חייה הייתה עסוקה סביב העסק והמשפחה, פחות עיניינו אותה הנאות החיים.

 סבתא רבתא מונבר – הפתות ששינו את חיי משפחתה

כשהתבגרה בתה אסתר, סבתא שלי, היא החליטה שהגיע הזמן שאמה קצת תתרווח ותהנה מהחיים. סבתא רבתא מונבר מאוד התנגדה, אך לבסוף הבינה שבתה צודקת. היא כבר החלה לסבול מדמציה והיה צורך להכניס אותה למסגרת עם שגרת יום בטוחה עבורה. היא נרשמה למועדון בגבעתיים. במועדון דאגו בהדרגה להכניס קצת צבע לחייה מבחינה תרבותית וחברתית. במועדון היו חוגים וארוחות מסותדות. עם זאת, היא עדיין לא שכחה או וויתרה על מפעל חייה, המאפייה, כשהייתה שבה בצהריים מהמועדון היה נוהל קבוע, שאחד הבנים היה מגיע לאסוף אותה לשעה, שעתיים ל"ביקורת", לראות מה מתרחש במאפייה שלה. היא נהגה להמתין לבנים שלה מחוץ לביתה ואילו חלילה היו מאחרים מיד הייתה מתקשרת כדי לוודא לבל ישכחוה.

כשהגיעה לשנות ה-80 של חייה, בתה אסתר, דאגה שאת זמנה תבלה במועדון ותפסיק ללכת למאפייה. הייתה לה מטפלת שליוותה אותה וגרה עמה. בתה אסתר הייתה האחראית לכל מחסורה של אמה והייתה האחראית לטיפולה. בשנת 2016 , סבתא רבתא מונבר נפלה ונפגעה באזור האגן. אט אט חלה התדרדרות במצבה והיא נפטרה שלושה חדשים אחרי הנפילה הקשה.

המאפייה המשיכה לפעול עוד שנים רבות על ידי בניה ונכדיה. לאחר שגם הם הגיעו לשנות ה-60 לחייהם, החליטו למכור את מכונות הפיתות, עקב ירידה בביקוש לקניית פיתות. מפעל חייה ממשיך והם עוסקים כיום בייצור ושיווק עוגיות לחנויות ולשווקים.

תמונת המשפחה המורחבת 

איזו סבתא רבתא!!!!

הזוית האישית

אורין שמי: שמי אורין שמי, בחרתי השנה לקחת חלק במיזם דורות – תכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. בחרתי לעשות עבודת חקר ולהכיר את סיפורה של סבתא רבתא שלי מונבר לג'אני, חשוב היה לי להעלות על הכתב ולתעד את סיפורה של סבתא רבתא מצד אמי שישמר לדורות הבאים.

ראיינתי את סבתא שלי שסיפרה לי על אמה, סבתא רבתא שלי. היה לי חשוב להכיר את סיפורה של סבתא שלי ושל סבתא רבתא שלי. אני חושב שכל אחד צריך לדעת ולהכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלו ולשמר אותה הלאה לבאים אחרינו.

סיפור זה תועד במסגרת יוזמת המעורבות החברתית – "דורות – בקשר הרב דורי", בשיתוף מינהל חברה ונוער ותכנית הקשר הרב דורי.

מילון

שכונת התקווה
שכונת התקווה שוכנת בדרום תל אביב בגבולות דרך ההגנה בצפון, נתיבי איילון במערב, רחוב גבעתי ורחוב מצובה במזרח, ודרך לח"י בדרום. השכונה נוסדה בשנות ה-30, אך סופחה לתל אביב רק לאחר מלחמת העצמאות. (ויקיפדיה

ציטוטים

”היא עדיין לא שכחה או וויתרה על מפעל חייה, המאפייה“