מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כאבודים במדבר

סבא לאון ומוריאל הנכדה
במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973
סיפורו של סבא על העלייה לארץ והקליטה בה

השם המלא של סבא שלי הוא לייב ארון (על שם אבא של אמא שלו) ולאון על שם שכן טוב שהיה להם.

בשנת 1953 סבא שלי נולד בבוקרשט שברומניה. הוא נולד אחרי ארבעה אחים ואחריו נולדו עוד אח ואחות, בסך הכול הם היו שבעה אחים (כולל את סבא שלי). בני המשפחה הם: אבא – חיים; אמא –רחל; האחים, מהגדול לקטן: משה, בתיה, קלרה, רוזה, לאון (סבא שלי), אבי ורינה (רק ארבעה נשארו היום בחיים: סבא שלי, רינה, בתיה ורוזה).

בשנת 1963 כל המשפחה עלתה לישראל. בשנים אלו החיים בישראל היו קשים מאוד, הם לא ידעו את השפה ועבר זמן עד שהם התאקלמו בארץ. כשהם הגיעו לארץ הסוכנות היהודית שלחה אותם לגור ביקנעם עילית. היו שם רק הרים וגבעות, היה ממש מפחיד. בנו שם שישה בלוקים לעולים החדשים. הם קיבלו בשכירות חודשית בית של ארבעה חדרים (כולל סלון). השירותים והאמבטיה היו בנפרד והיה גם מטבח וגם מרפסת קטנה. באזור היו כמה בתי כנסת קרובים של הספרדים ובית הכנסת של האשכנזים היה רחוק.  בשכונה גרו רק עולים חדשים כמוהם שהגיעו מספרד, מרוקו, הונגריה ורומניה, ובמשך הזמן הם למדו לדבר בעזרת סימני ידיים. עד שסבא שלי ורוזה אחותו התחילו ללמוד בבית הספר "תדהר".

בגמלה שאבא שלו קיבל מהסוכנות היה קשה מאוד לקיים תשע נפשות. ההורים לא עבדו בישראל בכלל וברומניה רק האבא עבד, הוא היה מאבטח במפעל, לא זכור לסבא שלי איזה, ואמא שלו הייתה דואגת לילדים. אבל זה לא היה בארץ.

ביום יום הם אכלו הרבה מרקים תוצרת בית וסנדוויצ'ים, ולשישי-שבת עוף או בשר. המאכלים שסבא אהב במיוחד בתקופת הילדות היו כיסונים וכל המרקים, חוץ ממרק דגים. היו מעט מאוד ממתקים בבית. כך זה היה במשך שנים עד שהילדים גדלו ויצאו לעבוד. הם קנו את כל האוכל בשוק שהיה בהדר, שוק תלפיות בחיפה, וכמעט לא היה כסף לקנות דברים אחרים.

סבא שלי אומר שהמדינה דאגה להביא את העולים החדשים לארץ, אך לא דאגה לטפל בהם ובילדיהם – פשוט הזניחו אותם. הם גרו בשכונה יהודית וכולם סבלו באותה המידה. מקומות המפגש של היהודים בשכונה היו בבלוק או בבתים של האנשים וברומניה הם נפגשו בבתי כנסת.

בשנת 1971 סבא שלי התגייס לשירות סדיר. אחרי סיום הטירונות הוא נשלח לקורס נהיגה ולצערנו בזמן הקורס אמו נפטרה, אביו נפטר עוד לפני כן, ובאותו יום סבא שלי הפך להיות חייל בודד, עצוב ובלי זכויות, אבל הוא היה עם האחים שלו.

סבא שלי השתתף במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ומסמך זה מסכם את השנים בצבא

החיים בשכונה ובבית הספר

החברים של סבא שלי היו הילדים מהשכונה שלהם. הם שיחקו יחד משחקי חוץ שונים: מחניים, תופסת, חבל ועוד. בשעות הפנאי הוא היה מדבר עם האחים האחיות וההורים, האזין לרדיו, שיחק בחוץ ובבית, שמע סיפורים וגם סיפר בעצמו סיפורים.

סבא למד בבית הספר "תדהר". הוא למד הנדסה, אומנות, שיעורי עזר כדי ללמוד את השפה, אנגלית, עברית, היסטוריה כללית, היסטוריה של העם היהודי, גיאוגרפיה, חינוך גופני, תנ"ך, מתמטיקה ומלאכה. היחסים שלו עם המורים היו טובים, המשמעת הייתה סבירה ולעולים החדשים התנהגו בעדינות רבה. העונשים שהתלמידים קיבלו היו לעמוד בפינה, לצאת מהכיתה כדי להירגע או לכתוב מאה פעם על דף "אני לא אפריע יותר". לא הייתה תלבושת אחידה, אבל אסור היה ללבוש יותר מדי צבעוני. היו טיולים שנתיים. בימי שישי הילדים היו מארגנים מסיבות, אבל סבא שלי לא הירבה לקחת חלק בזה.

היו מסיבות סוף שנה וכל כיתה הייתה עושה הצגה. סבא זוכר מורה אחת במיוחד, היא הייתה המחנכת והיא לימדה את הכיתה של סבא שלי את רוב המקצועות שנלמדו. סבא  אהב היסטוריה, אנגלית, היסטוריה של העם היהודי, מתמטיקה ועברית. הוא אהב מלאכה והנדסה. בבית הספר היה חדר אוכל. מעבר לבית הספר סבא שלי היה גם בתנועת הנוער העובד והלומד.

המוסיקה בחיי

סבא שלי האזין לשירים באנגלית (הביטלס למשל), וגם למוזיקה בצרפתית, עברית, רומנית, יידיש ועוד. הריקודים שרקדו אז, באירועים ועם חברים ומשפחה, היו: טוויסט, סלואו, רוק, פסדובלה, פריניצה (ברומנית).

והזמרים האהובים היו: בומבה צור, יהורם גאון, חווה אלברשטיין, נורית גלרון, ירדנה ארזי, זוהר ארגוב, חיים משה, ששי קשת, יונה אליאן, נעמי שמר. היו עוד אבל סבא שלי לא זוכר את כולם. היו גם להקות צבאיות אהובות: להקת הנח"ל, להקת חיל האוויר, להקת חיל הים, להקת פיקוד מרכז, להקת פיקוד צפון, להקת פיקוד דרום ועוד. יצירות מוסיקליות שסבא שלי אהב: כנר על הגג, טוביה החולב, גברתי הנאווה, מרי פופינס ועוד.

האמצעים ואופני הבידור שהיו אז: מסיבות והצגות, ריקודים ובדיחות.

סבא וסבתא

סבי וסבתי הכירו דרך קרובת משפחה, כאשר היא הייתה שכנה של חמתה של אחות של סבא שלי והיא אהבה את סבי מאוד. באחד האירועים נכחה גם סבתא שלי, אז החמה של אחות של סבא שלי קישרה בין סבא שלי לבין סבתא שלי ומשם התפתח הקשר שהוביל אותם לנישואים.

"כאבודים במדבר"

כאמור, סבא שלי עלה לישראל בשנת 1963. הוא וכל המשפחה שלו רצו לחיות בארץ ישראל כי הם היו יהודים, וכאשר המדינה קמה ההורים של סבא שלי החליטו שהם יעלו אליה. הם הגיעו בטיסה מרומניה ליוון ואחרי יומיים לישראל, לעיר יקנעם. את השפה הם למדו בבית הספר. כעולים חדשים הם הרגישו "כאבודים במדבר". הם לא הכירו כלום ולא ידעו לאן הם הגיעו. הם גרו בבניין שהיה הבניין הראשון שבנו ביקנעם לעולים חדשים. הקליטה הייתה קשה מאוד. ביום הראשון ללימודים (של סבא שלי והמשפחה שלו) לקחו אותם לבית הספר שלהם והכניסו אותם לכיתה והם לא הבינו כלום, הם לא הבינו מה הם עושים שם בכלל והיה להם מאוד קשה.

תעודת סיום השירות בצבא

הזוית האישית

הנכדה מוריאל: מהזווית האישית שלי גיליתי שסבא שלי מאוד מעניין ועברו עליו הרבה דברים. היה לי כיף מאוד לעשות את העבודה.

סבא לאון: מזוויתו האישית של סבא שלי, לפי מה שהוא מספר, התכנית הייתה מאוד מעניינת. מרגש היה להיזכר בעברו ולספר לי את החוויות שעברו עליו, גם הטובות וגם הפחות טובות והוא מוסר: "תודה לבית הספר שדאג להעביר דרך הנכדים את עברי".

מילון

פריניצה
ריקוד עממי רומני, שם הריקוד נגזר מהמילה הרומנית לכרית, פרניצה (periniţa), הכרית שמניחים במרכז המעגל.

ציטוטים

”המדינה דאגה להביא את העולים החדשים לארץ, אך לא דאגה לטפל בהם ובילדיהם – פשוט הזניחו אותם“

”תודה לבית הספר שדאג להעביר דרך הנכדים את עברי“