מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יציאת מצרים שלנו

ליאוני מטלון סבתא גאה
ליאוני בצעירותה
אין דרך חזרה, מציאות שעולה על כל דמיון

יציאת מצרים שלנו – Laissez-passer     

בתחנת  הרכבת ההומה אדם ממתינה רכבת הלילה היוצאת מקהיר. שלוש האחיות לבית אדס מלוות באביהן, עושות דרכן לתחנה. הלילה תצאנה לישראל לפלשתינה. חוצות את נחילי האדם, מתעלמות מהרוכלים הרוכנים לעברן, דוחקים מרכולתם  ואינם מרפים.

מכונסות, מתקדמות בשתיקה, משייטות בזהירות בתוך ההמון, מתעלמות כליל ממבטי הגברים, העוקבים אחריהן בעיניים כלות. אביהן, ההולך לצידן, מאפשר להן מרחב בטוח.

 האחיות לבית אדס

במרחק מה מאחור פוסע הבאואב – שוער הבית הנאמן סודני גבוה, כהה עור, שערו מקורזל קצר ומכסיף, לבוש גאלביה לבנה, מחזיק בזהירות את תיקי המסע האלגנטיים, תיקים מעור רך ומשובח, המהווים ניגוד חריף לצרורות הבד הבלויים והמזוודות המתפקעות המתגוללות ברציף.

האוויר מהביל, שעות בין הערביים עדיין לא הביאו עימן הקלה, הבריזה הבאה מין הנילוס עדיין רדומה, חם ומעיק. בליל ריחות עולה מעגלת הפול הנטועה בדרך. חולפים על פני הסועדים האוחזים צלחות עמוסות גרגרי פול חומים טובלים בשמן, כורעים תחתם על שפת המדרכה, ממלאים פיהם בעיסה החומה ומקנחים בטעמייה (פלאפל), המדיפה ריחות כמון וזעתר.

זו התמונה שתיצרב לימים בזיכרון המשפחתי, כדיוקן מצרים, עוד שנים רבות בטרם נטייל בהתרגשות גואה, בחוצות קהיר.

שריקות הכרוז לאורך הרציף, המבשרות על יציאה קרובה של הרכבת, יוצרות באחת תכונה ותזזית. נוסעים מדלגים בזריזות, ממהרים לתפוס מקום. הקרונות מתמלאים, האחיות מלוות למושבים בקרון השמור, הסודני מניף את המזוודות ומניחם מעל ונפרד בברכת  "אללה מאעכום!" (אלוהים איתכם).

לקרון מצטרפים שלושה גברים קולניים בגיל העמידה, סוחרים לבושי חליפות, לראשם תרבושים אדומים, מציצים בנערות ומשתתקים. אי שקט מתגנב, איך משאירים לבד את הבנות???? מי יודע מה יעלה בראשם של הגברים, שלושתם אינם מעוררים אמון והדרך ארוכה, אולי תגיע בעקבותיהם משפחה או לפחות אישה מבוגרת תתפוס מקום בסמוך, אך לא. הדקות נוקפות וסבי, בהחלטה של רגע, ניגש  לבולט בחבורה, לזה שנדמה לו המתאים ביותר, וממתיק עימו סוד. צחוק קל עולה על שפתיו של האיש, לאחריו מבע של הבנה, בסיום לוחצים ידיים, חותמים בין גברים הסכם של כבוד.

סבי מעביר את בנותיו לרשותו של הגבר הזר, הן תמצאנה תחת עינו הפקוחה ותצייתנה לו. עד תום הנסיעה, הוא כאביהן יחשב ויהיה האחראי לשלומן. הסכנה חלפה. מתרווחים, הרכבת כבר יצאה לדרך. מפטפטות ממתיקות סוד, בצרפתית כמובן, מחייכות בנעימות "לאביהן המאמץ", תוחמות היטב את הגבולות.

פעם ראשונה, לגמרי בגפן, בדרכן לארץ קרובה רחוקה. דירת המרתף ברחוב ברנשטיין כהן בתל אביב, סמוך מאוד לקפה נגה ולקולנוע מוגרבי, נשכרה מבעוד מועד, ממתינה לבואן.

לא פעם תהיתי מה הייתה הסיבה האמיתית לנסיעה. למערכת היחסים הבלתי אפשרית, שצמחה בחשאי בין אמי לבין ווין, אהובה שאינו יהודי, היה משקל משמעותי לנסיעה זו. המשך הקשר עלול לפגוע בשמה הטוב של המשפחה ומאיים על סיכויי אחיותיה להינשא. הפור נפל.

וכך בפעם הראשונה בחייהן עוזבות האחיות את הקן, את המשולש המוכר בין  קפה גרופי לקפה ריש לשם יצאו בהרכב משפחתי לאכול את העוגות המפורסמות של גרופי. סיפורים רבים שמעתי על בית הקפה האלגנטי וההדור שאירח רבים משועי הארץ. בביקורי במצרים פקדתי את המקום ולמעט חזית הפסיפס המרהיבה לא נותר כל רמז לעבר האריסטוקרטי של המקום. קהיר הקוסמופוליטית עם הניחוח הארופאי עברה מן העולם, אך הבסיס המסעיר החושני והדינמי של עיר ללא הפסקה, נותר כשהיה. נותרה גם דירת המשפחה ברח סולימון פשה 17 בקומה השנייה. דירה רחבת ידיים עם מרפסת ארוכה בחזית, ממנה שלשלו את הסל הקלוע והעלוהו שוב גדוש כדורי 'טעמיה' (פלאפל) חמימים ופיתות טריות. בדירה המפוארת בקומה מעל התגוררה הקונטסה האיטלקיה (הרוזנת). כיום הפך בית המגורים הממוקם בלב הסיטי בקהיר, לבניין משרדים פונקציונאלי של חברת הביטוח המצרית.

הפרידה מסבתי ויקטוריה לבית סוריאנו, אותה לא זכיתי להכיר, מלווה בדאגה ועצב. אם אהובה, מלכת הבית, מקור כוחו וחולשתו, מתאבלת עדיין על בנה בכורה ויקטור, שנפטר בעלומיו מדיפטריה. לרגע נדמה היה, כי גבר על  חוליו, אך לפתע התדרדר מצבו ומת.

אמי ספרה כי חזיון מבשר רע בישר את הקץ. יומיים טרם מותו, צפתה אמי בדמות עוטה שחורים ממתינה בכניסה לבניין. ואכן הנורא מכל ארע. על הנפטר מיעטו לדבר כדי לא לצער זה את זה.

האם נתכנסה בעיצבונה ובני הבית הילכו על בהונות, מנסים לנחמה ולרצותה בכל דרך. נר זיכרון לזכרו של ויקטור, שנוסף לו השם חיים, דולק מאז בבית הכנסת "שערי השמים" בקהיר. המקום מתוחזק הייטב על ידי השלטונות, אך ריק מיהודים.

שיקשוק הגלגלים המונוטוני נוסך שלווה, שונה כל כך מסיטואצית מסע הרכבות באירופה עם תום המלחמה, כשהמוני בני אדם מצטופפים בקרונות, חולפים על פני  ערים חרבות.

הרכבת הקהירית המנומנמת משנה כיוון. הנוף האורבני מתחלף למדבר. בתחנות ספר קטנות ונטושות למראה ממהרים להציע לנוסעים לימונדה קרה ומשקה שקדים לבן. בדרך מצטרפים נוסעים נוספים, בעיקר חיילים משוחררים ובריטים לובשי מדים. במלחמת העולם השניה שימשה מצרים כמחנה צבאי ענק, חיילי בנות הברית בתוכה, רומל- שועל המדבר הבלתי מנוצח בשעריה. ברחובות חיילים משלל לאומים, פליטים ועקורים, מתנדבי הבריגדה, כל אלה גדשו את את העיר, ובתווך הקהילה היהודית, חרדה לבאות מגל הלאומיות הפושה.

הרכבת מתגלגלת, צוברת תאוצה, המבקר עובר בין הקרונות. על תעודות המעבר (Laissez-passer) מוטבעת חותמת. ניתן האישור לאמי לאוני, ולדודותי: איבון וג'ודית, לצאת מחוץ למדינה לתקופה של  12 חודש בלבד. התאריך 26.4.47.

תעודות המעבר (Laissez-passer)

מידי פעם, אני פותחת את תיק היד הכחול של אמי, בתוכו אגרתי את כל התעודות של הורי, שאינם עוד עימנו: תעודת נישואין, כתובה, קושנים, יפויי כח, תעודות הפטירה ובניהן תעודת הלסה פסה עם כתוביות באנגלית,  צרפתית וערבית, מעין פנקס מבוילי, המכיל פרטים אישיים הכתובים בכתב יד לצד חתימה מסולסלת ועליה חותמת משרד הפנים המצרי. בתעודה תמונת אמי, שחורת שיער, עינייה שקדים, יפיפיה.

ליבי נכמר, נזכרת כמה חשובה לה תעודת הזהות הכחולה, דרכונה הכרוך  בכריכת עור נאה,לצד דרכונו של אבי  ותעודת האזרח הוותיק אותה הציגה בגאווה. את כולם נשאה דרך קבע בתיקה, כתעודות הצטיינות או כתעודות יוחסין נדירות.

גם לאחר פטירתה המשכתי להחזיק בתעודות, על אף חותמת מבוטל שהטביע  בנחרצות חסרת חמלה פקיד חרוץ. לאיש במשפחת אמי לא הייתה תעודת אזרחות  מכל סוג שהוא  לאורך דורות.

לאחר יומיים בדרך, בתאריך 28.4.1947, הגיעה הרכבת ליעדה – ליפו. "אור חזק, שמיים בהירים ואויר, נשמתי מאה אחוז אוקסיג'ן (חמצן) בחופשיות, כפי שלא נשמתי אף פעם במצרים. גם לא שיצאתי להליכה על ה- "Cornish" (הטיילת לאורך הנילוס). כך תארה אמי את המפגש הראשוני עם הארץ. אהבה ממבט ראשון לארץ שכונתה לא פעם – 'ארץ אוכלת יושביה' ולאמי נדמתה תמיד, כגן עדן. זו היתה מבחינתי תמצית הציונות, אהבת הארץ, אותה קלטתי מאמי, שלא סללה כבישים, לא יבשה ביצות וגם לא יצאה להגשמה בקיבוץ היחיד שניסו עולי מצרים להקים, היישוב השיתופי "יאור".

עם בואה ארצה, סגרה אמי מעגל, אותו פתחה סבתה – החלוצה לבית רייזמן, שעלתה לארץ מרוסיה, נישאה לבן ירושלים ממשפחת סוריאנו וילדה בנים ובנות. בעקבות בכורה, שהיגר לברזיל, ירדה  המשפחה למצרים, כדי להמתין לספינה שתוביל אותם אליו. במהלך ימי ההמתנה, נישאה סבתי ויקטוריה, לסבי רפאל אדס ובקהיר הקימו משפחה.

לאחר מספר חודשים מהגיעה של אמי ארצה, בתאריך 27.11.1947, באו הורי בברית הנישואין בעיר בת ים. עיר לחופו של ים, שצמחה מין החולות. משפחתו של אבי, בני משפחת מטלון, נמנו על מקימי העיר, שכונתה בראשיתה – 'בית וגן'.

הורי ביום נישואיהם

הורי נפגשו על  החוף. עיניו הירוקות של אבי, חוש ההומור בו ניחן וכישרון נדיר של מספר סיפורים, עשו את שלהם. "מי שהצליח להצחיק אותי הרוויח אותי". ווין יצא מהתמונה.

סבי רפאל הגיע לחתונה, כשהוא משאיר את התרבוש האהוב עליו  לניקוי יסודי בחנותו הקטנה של הגהצן בשוק אל חליל בקהיר. "תחזור והתרבוש יהיה כמו חדש, יה אוסטז" אמר האיש. איך ניתן לגהץ תרבוש שאלתי לא פעם את עצמי. בביקורי בשוק חאן אל חליל  קבלתי תשובה. הלכתי בעקבות התרבוש האבוד והגעתי לחנות הקטנה  עליה  שמעתי בילדותי.  ראיתי בעיני איך משיבים לתרבוש את הדרו. לא מגהצים. פשוט מתיזים קיטור  ומברישים הייטב. היום כבר לא חובשים תרבושים. התרבוש, שהיה סמלו של המלך פארוק הוקע ויצא מין האופנה. חבל, איני בטוחה שנמצא לו תחליף בודאי לא מבחינת העיצוב והסיגנון.

בתאריך 29.11.47 בכ"ט בנובמבר, החליטה עצרת האומות המאוחדות, על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל:מדינה ערבית ומדינה יהודית. שמחה גדולה, פעמי משיח, ואצלנו נולד שבר משפחתי.

תנועת הרכבות הופסקה, סבי לא שב עוד למצריים.

סבתי, שנותרה מאחור, כשבניה מושלכים לכלא המצרי, בעוון פעילות ציונית, תש כוחה בהתנפץ עולמה, ואמי לא זכתה לראותה שוב. המשפחה התפרקה, הקיום הזהיר על אדמת מצריים קרס.

" l'homme propose et Dieu dispose " כפראפראזה על הביטוי: האדם מתכנן ואלוהים קובע.

וכך הסתיים הכל, או שמא התחיל הכל.

יציאת מצרים שלנו.

הזוית האישית

כתבתי את הסיפור המשפחתי בהנאה מרובה. אהבתי את זרימת הזכרונות שהעלו בי געגוע ושמחה. הכתיבה נעשתה במסגרת התנסות אישית בקורס הכשרה למתעדים של אירגון של״מ.

תחום התנדבותי בארגון מיתמקד בבני נוער וחינוך. הכל מתחיל בחינוך! זו האמונה שהבאתי מבית הורי ואותה אני מנחילה לכל מי שאוזנו כרויה.

הסיפור מוקדש להורי האהובים, לאוני ויצחק מטלון, שהשכילו להעביר לנו חכמת דורות יקרה מפז.

הסיפור תועד במסגרת תוכנית המתעדים – תנועת של"מ.

מילון

Laisserz passer
תעודת מעבר למי שאין לו פספורט

ציטוטים

”הביקורת קלה. היצירה היא קשה. “

”עדיף לבד מאשר בחברה רעה“

”מיהו עשיר - מי שיש לו ע- עיניים, ש-שיניים, י-ידיים , ר-רגלים“