מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יציאת מצרים האישית שלי

סבתא ורוניקה והנכדה נוריה
הנכדה נוריה אוחנה
עלייתי לישראל הייתה בשבילי כיציאת מצרים. יצאתי מחושך לאור, מעצב לאושר, מבדידות וגעגוע לחיי משפחה ולתקווה.

שמי ורוניקה ניימן, נולדתי במונטבידאו, עיר הבירה של אורוגואי בתאריך 20.5.1953. עליתי ארצה בשנת 1973 .

אמי קראה לי ורוניקה כי זה שם שמצא חן בענייה, שמי המלא ורוניקה ברטה. נקראתי ברטה לזכרה של אימא של סבתי שנספתה בשואה. גדלתי בביתם של סבא וסבתא מצד אמי. כי הוריי נפרדו כשהייתי בת חצי שנה ואמי חזרה לבית הוריה, לכן, התא המשפחתי הראשוני שאני זוכרת מורכב מאימא, סבא וסבתא.

לסבא שלי היה מפעל של שרוכים לקשירה ולקישוט. הוא הקים אותו לבדו ופרנס את המשפחה שנים רבות, עד שהייתי בת ארבע. אז הוא מכר אותו עקב מצבו הבריאותי ועברנו לבואנוס איירס, לארגנטינה השכנה. שם הוא רכש בניין בעל שלוש קומות. בכל קומה היו שתי דירות ועוד דירה בקומת קרקע .אנחנו עברנו לגור באחת הדירות שבקומה האחרונה. סבא שלי היה משכיר את הדירות וככה התפרנסה המשפחה.

גרנו בשכונה נחמדה של המעמד הבינוני הארגנטינאי, היו בה כמה משפחות יהודיות והרבה צאצאים של מהגרים ספרדים, איטלקיים ומעוד מדינות, זה המרקם החברתי בעיר בא גדלתי. הייתה לי ילדות שמחה. הייה לי קשר מאוד חזק עם סבתא שלי, סיפוריה על ילדותה בהונגריה, על משפחתה, על השואה ועל ארץ ישראל והיהדות השפיעו אליי רבות, על בניית האישיות והזהות שלי.

הייתי בת יחידה לאמי והייתי מאוד קשורה לסבתא, אהבתי להסתכל עליה כשהיא הייתה מדליקה נרות בערב שבת ומברכת כשראשה מכוסה במטפחת יפה עם תחרה בצדדים. הייתי עוזרת לה  בשעה שהיא הכינה חלות ועוגות שמרים עם שוקולד.

בחגים אהבתי להתלוות לסבא וסבתא שלי לבית כנסת. בזמן שהם התפללו, אני שחקתי עם עוד ילדים שהיו בבית הכנסת, בפרוזדורים ובחצר הגדולה שהייתה שם. תמיד אהבתי לשמוע את תקיעת השופר.

כשהתחלתי להתבגר, בערך בגיל 12, הלכתי לפעילויות של תנועת הנוער "איחוד הבונים" – במטרה להכיר בני נוער יהודים ולהסתובב בחברה של נוער יהודי.

סבתא שלי ואימי היו מבשלות את הארוחות שלנו, היה לנו מטבח הונגרי ואני אהבתי מאוד את התבשילים, אבל עם הזמן, החך שלי התחיל להתרגל לבשרים ולאוכל האיטלקי, שכל כך נפוצים בארגנטינה. בבית דברנו בהונגרית, כי לסבים שלי הייה יותר קל כמובן, הם הגיעו מהונגריה קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1929 סבא שלי הפליג למונטווידאו דרך הנמל של המבורג שבגרמניה, כי בהונגריה אין ים. שם הוא עבד קשה במשך שנה.  הוא חסך כסף , קנה בית ושלח כרטיסים לסבתא שלי ולשני ילדיהם: אימי ודודי, שעלו על אוניה גם בהמבורג והפליגו בעקבות סבא שלי. אימא שלי הגיע מהונגריה בגיל שמונה, אבא שלי הגיע גם בגיל זה עם הוריו ואחיו מפולין. אבי ואימי גדלו באורוגוואי ושם נישאו, אך נישואיהם לא החזיקה הרבה זמן ונפרדו דרכם אחרי חמש שנים, כשאני הייתי בת חצי שנה.

הייתה לי ילדות יפה וגדושה בזיכרונות נעימים. הייתי משחקת הרבה לבד, כי לא היו לי אחים ו/או אחיות. הייתה פינה בבית בה היו הצעצועים שלי, בית הצעצועים היה לי תנור קטן, בו הייתי משחקת שאני מכינה אוכל לבובות שלי. היה לי כיסא קטן והייתי יושבת עליו ומדברת עם הבובות. בשעות אחר הצהריים, בעונת הקיץ, כשהימים היו ארוכים והיה אור עד השעות המאוחרות, הייתי רוכבת על אופניים עם החברות שלי על המדרכה. וכשהייתי יותר בוגרת היינו נוסעים יותר רחוק באופניים. גם שיחקתי תופסת, מחבואים, חמש אבנים ועוד משחקים עם ילדי השכונה.

הלכתי לבית ספר ממלכתי, בתי הספר הציבוריים בארגנטינה, הם חילוניים ומכבדים את כולם. למדנו יחד תלמידות יהודיות ונוצריות ללא הפלייה וללא חשש. גם התיכון בו למדתי היה ממלכתי וחילוני. הדת הרשמית של ארגנטינה זאת הנצרות, אך מתוך כבוד לדתות האחרות, לא הייה שום שיעור ושום סממן דתי בבתי הספר. הייתי יכולה להתבולל בקלות במקום הסובלני וחופשי בו גדלתי אלמלא סבתא שלי, שתמיד לימדה אותי על החגים היהודים, וגרמה לי תמיד להרגיש שאנו שונים מהשכנים. ידעתי שלנו יש חגים אחרים, לא חג המולד ולא פסחה.

בזכות דבריה של סבתא שלי, הגעתי להבנה ולתובנה שאני צריכה להיות במקום בו כולם חוגגים את אותם חגים שאני חוגגת, שאני רוצה להיות במדינה יהודית במקום שאני כמו כולם וכולם כמוני.

אמי נפטרה ממחלה קשה כשהייתי בת שש עשרה…חרב עלי עולמי וחוויתי תקופה מאוד קשה, התבגרות עצובה עם המון משברים. אחרי ארבע שנים מאוד קשות, הגיע ה"יציאת מצרים" האישית שלי.

בגיל עשרים עליתי ארצה והתחלתי חיים חדשים, מעניינים בקיבוץ עין המפרץ בו התחלתי ללמוד עברית. עלייתי ארצה הייתה יציאת מצרים שלי. תוך זמן קצר פגשתי חייל צה"ל, האהבה הקישה בדלת ליבי והתחתנו אחרי כמה חודשים. חזרתי להיות מאושרת, ילדתי שלוש בנות והיום אני סבתא של שניים עשר נכדים ונכדות ו…עוד אחד בדרך.

עלייתי לישראל הייתה בשבילי כיציאת מצרים. יצאתי מחושך לאור, מעצב לאושר, מבדידות וגעגוע לחיי משפחה ולתקווה. אני נושאת בזיכרוני ובליבי את אמי, סבתא וסבא שלי. הם חיים בתוכי ואני מיישמת את מה שלימדו אותי, תמיד אני מודה להם על עצותיהם הנבונות שתמיד עזרו לי בחיים.

זיכרונותיי מהבית הם: הדלקת נרות עם סבתא בימי שישי וערבי חג. שולחן ערוך לפסח עם הקערה עם הסימנים, מרק העוף עם הקניידלעך, הגעפילטעפיש של סבתא, מפה לבנה ויין לקידוש.

הפעילות של אימא שלי בקהילה, אימא הייתה חברה פעילה ב – WIZO

היא הייתה אוספת תרומות לכל מיני מטרות עזרה, בזמן שאימא שלי לא הייתה בבית, סבתא הייתה משכיבה אותי לישון והייתה מספרת לי על משפחתה, הוריה, אחיה ואחיותיה שנספו בשואה.  היא הייתה מספרת לי על המדינה הצעירה שקמה אחרי המלחמה, מדינת ישראל. וכבר מילדות רציתי לעלות לישראל ולהיות חיילת. דרך סיפוריה של סבתא גיבשתי את הזהות היהודית שלי. כשפרצו בארץ מלחמות, סבא שלי היה תורם כספים. יחד עם עוד יהודים בארגנטינה הם הקימו מגבית ואספו כסף, שמיכות וכל מה שהיה צריך כדי לשלוח לישראל.

סבא שלי איבד את אמונתו עקב השואה. עזב את המנהגים הדתיים כגון לאכול כשר, מה גם שהיה קשה אז להשיג אוכל כשר. אמי ודודי גדלו בסביבה חילונית מאוד, וכך גם אני. אך תמיד חגגנו את החגים היהודים, בפסח לא אוכלים חמץ וביום כיפור צמים, מדליקים נרות ביום שישי ועושים קבלת שבת.

הזוית האישית

ורוניקה: שמעתי כאן הרבה סיפורים של עליות טראומטיות, אחרי רדיפה, בלי יכולת להוציא את כספם או בלי יכולת למכור נכסים…עליות מאולצות…אני יכולה להיות גאה ושמחה לספר שאני עליתי מרצוני החופשי, ללא אילוצים וללא רדיפות, עזבתי מדינה נוחה מתוך בחירה ותובנה שכאן אני רוצה להיות.

מילון

איחוד הבונים
לפני הקמת המדינה , פרחו בארגנטינה תנועות נוער שהתאחדו והתפלגו במשך השנים. בזרם המרכזי, עם זיקה למפאיי ההיסטורית, פעלו התנועות : "דרור" – "גורדוניה מכבי הצעיר" – "החלוץ תחזקנה" (ספרדים) אשר התאחדו ל"איחוד הנוער החלוצי" ובסוף ל"איחוד הבונים". התנועה חינכה בקוו ברור לעליה לישראל והגשמה עצמית בתנועה הקיבוצית. עשרות קינים של התנועה היו מפוזרים בארץ ענקית כמו ארגנטינה, באזורים מרוחקים בהם היתה קהילה יהודית ובעיר הבירה : בואנוס אירס, עם מספר קינים בשכונות השונות.

ציטוטים

”אני שמחה שעליתי מרצוני החופשי, מתוך בחירה ותובנה שכאן אני רוצה להיות.“