מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילד שובב מקזבלנקה

סבא ציון ועמית
סבא ציון וסבתא אורית בקיבוץ חצור
"אני חזק, אני גיבור".

הקדמה

שמי ציון, נולדתי בערב השנה החדשה – 1940. את זה אני יודע מהסיפור של אמא שסיפרה לי שבזמן הלידה שלי כולם הריעו –" שנה טובה, שנה חדשה". אבל עד שרשמו אותי במשרדים כבר היה ה – 31 בינואר, ולכן אני חוגג את יום הולדתי בתאריך זה. אולי בגלל זה הייתי שובב גדול… כי כשהייתי בן 13 "השאלתי" מאבא שלי את הטוסטוס שלו ועשיתי סיבובים בכל קזבלנקה. כשהגעתי לעבודה של אבא שהיה סנדלר, הטוסטוס היה ריק מדלק. אבא כעס עלי מאוד ויחד עם זאת הוא אמר לי שאני בר מזל שהמשטרה המרוקאית לא תפסה אותי. כמובן שלא חסך ממני כמה מכות בטוסיק.

הבית בקזבלנקה

בבית שלנו הייתה חצר, פחות או יותר עגולה, ובמרכזה באר מים. מסביב לחצר היה בית ובו כעשר דלתות שפונות לחצר. בכל דלת גרה משפחה. בפינה של החצר הייתה עוד דלת, האחת עשרה, ובה שירותים יחידים לכל דיירי החצר. בשירותים לא היו אסלה, נייר טואלט ומים זורמים. השירותים היו "בול פגיעה": בור שמעליו היה צריך לכרוע ולעשות את הצרכים. ותמיד היה תור ארוך של נשים, ילדים, גברים, נערות, נערים, סבים וסבתות שחיכו להשתמש במקום. ליד כל דלת היו יושבות נשים שהכינו אוכל למשפחה. תמיד האוכל היה יוצא טעים מאוד. אהבתי להתגנב ולטעום ישר מהסיר. לפני כמה שנים ביקרתי במרוקו כדי לראות את הבית. הכניסה לחצר לא השתנתה כלל. הבית נשאר באותו רחוב ובאותו מספר. לעומת זאת לא הייתה חצר. הדירים החדשים שכולם ערבים, הוסיפו חדרים לבתים שלהם על חשבון החצר.

השכונה בקזבלנקה

בשכונה שלנו גרו הרבה ילדים יהודים וערבים. לרוב לא שיחקנו ביחד כי תמיד הרגשנו שונות בינינו. אני הייתי מאוד טוב בכדורגל, למרות שתמיד הייתי קטן ורזה. בקיבוץ חצור שיחקתי כדורגל עד גיל 50 עם כל הצעירים.  גם הייתי מאוד זריז בריצה. פעם הגיעו למגרש שלנו קבוצת נערים ערבים, גדולים מאתנו, ורצו לחטוף לנו את הכדור. אני התחלתי לברוח עם הכדור וכל הילדים רצו אחרי, וכשראיתי שהם משיגים אותי, זרקתי את הכדור אחורה וכך ניצלתי מכמה תגרות ידיים.

 החיים בקזבלנקה

בבית היינו שישה ילדים. הילדים הקטנים מלבדי ומלבד אחי הבוגר ישנו ביחד. מאז שהייתי ילד קטן לא הסכמתי לישון עם אף אחד. אמא שלי סיפרה שתמיד דאגתי שתהיה לי כרית משלי ושמיכה משלי ומאוד שמרתי על פרטיות. דרשתי ללכת ללמוד בבית ספר אליאנס, שהוא בית ספר צרפתי ושם למדתי צרפתית, אנגלית וניהול חשבונות. שם גם למדתי להדפיס על מכונת כתיבה של פעם ועד היום היא אצלי. בקזבלנקה הייתה בריכה מאוד גדולה ממש על שפת הים. זה היה רחוק מהשכונה שלנו. לשכונות היהודים קראו מלח. בדרך כלל בשכונות אלה גרו רק יהודים, אבל בשכונה שלנו גרו גם ערבים. בתוך גבולות המלח היינו ביחסים טובים עם ילדים ערבים אבל הידידות הזאת נגמרה תמיד מחוץ לשכונה. בימי שבת מאוד אהבתי ללכת לבריכת השחייה. את כל המרחק בין בריכת השחייה לשכונה, עשיתי בריצה. אינני יודע איך למדתי לשחות, אבל זכור לי שבקפיצה הראשונה לבריכה כבר שחיתי. תמיד מצאתי בבריכה חברים, ויחד היינו משתוללים, קופצים, משחקים תופסת, וכדור –מים.  למעשה החברותא הזאת משכה אותי לחזור לבריכה מידי שבת. בביקורי במרוקו לפני חמש שנים חיפשתי את הבריכה. הבריכה נעלמה כלא הייתה, ובמקומה נבנה מסגד מפואר ענקי יפיפה. המסגד של המלך חסאן השני.

העלייה לישראל

אחי הבוגר מוריס ( שנתיים וחצי מעלי) היה בקשר עם המחתרת היהודית שארגנה עלייה לארץ. מוריס היה מעל גיל 18 והיה צריך להתגייס לצבא המרוקאי, לכן אירגן לעצמו לברוח ממרוקו ולעלות לישראל. מאוד קינאתי בו כי גם אני הרגשתי שמרוקו זה לא המקום בו אני רוצה לחיות, למרות שלמדתי בבית ספר מצוין וגם למדתי צרפתית ולהיות מנהל חשבונות.

גם אני קשרתי קשר עם המחתרת היהודית שכבר התחילה לארגן את כל הנוער. הבעיה שהייתי צריך להביא חתימה של ההורים שלי מכיוון שהייתי רק בן 16. זייפתי את חתימת ההורים, כי אימא שלי הייתה "אנאלפביתית" ואבא ידע בעיקר רק לקרוא. יצאנו ממרוקו קבוצת נערים כאילו לקייטנה בצרפת. גרנו המון נערים ונערות במחנה "קמבוז" ליד העיר מונפליה בצרפת. כעבור חודש אספו אותנו שליחים של "עליית הנוער" והעבירו אותנו לאניה בשם "נגבה" שהפליגה לחיפה. בחיפה חיכינו שמישהו יאסוף אותנו. כעבור שלושה שבועות הגיע שאול עם משאית מקיבוץ שובל, והביא אותנו לחברת הנוער בקיבוצו. גם לחברת הנוער הזאת קראו קבוצת "נגבה". בקיבוץ למדנו חצי יום ועבדנו חצי יום. בקיבוץ שובל למדתי עברית ואת כל מה שקשור לחיי הקיבוץ. התגייסתי עם כל הקבוצה ל"נח"ל" ושרתתי במחנה 80. בזמנו חברות נוער היו נשלחות לקיבוצים במסגרת לימוד ההגשמה בקיבוץ. אנחנו נשלחנו לקיבוץ חצור ושם הכרתי את אורית אשתי.

הייתי בן 20 וחצי ואורית הייתה בת 16 וחצי. אחרי שהתחתנו עברתי לקיבוץ חצור מכיוון שכל חברי הגרעין שלי בשובל עזבו.  בחצור נולדו לנו חמישה בנים, שארבעה מהם נשואים. יש לנו כרגע 14 נכדים כמובן כולם הכי יפים, הכי חכמים והכי מוצלחים. ועד היום הזה אנחנו חיים ביחד בשלום ובשלווה והרבה אהבה.

סבא ציון וסבתא אורית מתחתנים
סבא ציון וסבתא אורית עם הבן הראשון גל

 

סבא ציון וסבתא אורית בחתונה
סבא ציון עבד בכוורת בקיבוץ – היה דבוראי

הזוית האישית

סבא ציון: לצערי בחלק מהמפגשים עם עמית לא הייתי בגלל מצבי הבריאותי, אבל תמיד כייף לי עם הנכדים ובמיוחד עם עמית היפה .אני חושב שהמפגשים תורמים לשנינו.

עמית: למרות שברוב המפגשים לא היית, היה לי כיף איתך במפגשים שכן היית איתי. הסיפור שלך מאוד עניין אותי, ולמדתי על החיים שלך שהיית בגילי.

מילון

אנאלפביתית
לא למדה ולא ידעה קרוא וכתוב

ציטוטים

”סבא היה ילד קטן ורזה אבל מאוד זריז , חזק ופיקח.“