מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות של ריבת שושנים ומרציפן

אני וסבתא
עוד תמונה שלי ושל הסבתא
סיפורה של סבתא חיה

אורי על ידי, מול המחשב בבית ספר ביאליק, אני נזכרת בסיפורים מתקופת ילדותי:

נולדתי בחיפה וגדלתי בקרית אליעזר בשכונת קרית אליהו. הוריי ילידי הארץ. אמי, לבנה חיון ז"ל ממשפחת בנבנישתי, נולדה בשכונת ימין משה, דור שביעי בארץ, משפחה של דוברי לאדינו. אבי, דוד חיון ז"ל, נולד בחיפה והוריו כלומר סבתי וידה ז"ל וסבי מאיר ז"ל – נולדו במרוקו.
זיכרונות ילדות
אני זוכרת ילדות מאושרת, משפחה חמה ואוהבת, הוריי שלוש אחיותיי ואני. סבי וסבתי מצד אבי ז"ל גרו באותו בניין. התקופה היתה תקופת צנע. כל תושב קיבל פנקס "נקודות" למוצרים ומצרכי מזון בהקצבה. טלויזיה לא היתה, הקשבנו לרדיו. טלפון היה בשכונה שלנו רק למשפחה אחת. אני זוכרת את רעש הפרימוס ביום כביסה, את הדוד עם פתיתי הסבון ואת הסבון המרובע של עץ הזית. כדי להתקלח היינו צריכים עצים לחמם את הדוד באמבטיה. זוכרת אני את מוכר הקרח ואת פעמון מוכר הנפט.
אל המאפייה השכונתית נהגנו להביא את העוגות לאפייה. אהבתי את ריח התבשילים של אמי ואת העוגות הנפלאות שהכינה לשבת, הקידוש בארוחת ליל שבת, הריבות הנפלאות שרקחה: ריבת שושנים, ריבה מקליפות תפוזים, ריבת קליפות אשכוליות. המרציפנים משקדים ועוגיות למיניהן, ובעיקר את הטישפישטי שעשוי מסולת אגוזים וסירופ סוכר. החמין על הפתיליה שאכלנו באהבה לאחר שהוריי חזרו מבית הכנסת. התלבשנו במיטב האופנה. אמי, שהיתה תופרת מדופלמת ומוכרת בצעירותה בירושלים, תפרה לנו בגדים יפים ומיוחדים, כל אחת לפי בקשתה. אבי ז"ל היה מנהל חשבונות, בעל ידע רב בהיסטוריה ובגיאורפיה וכן במספר שפות. היתה לנו ספריה עשירה בבית – ספרי קריאה, אנציקלופדיות וירחונים של אותה תקופה, דבר השבוע והעולם הזה. אהבתי לקרוא, ונהניתי מאד ממשלי קרילוב, ספר משלים מקסים.
מאחר והתקופה היתה תקופת צנע, אבי קיבל בעבודה מחבר תפוח עץ עטוף בנייר,  הוא לא אכל ממנו אלא הביא לנו הביתה וחילק שווה בשווה לאחיותיי ולי. בבית סיפרו לנו סיפורים, אגדות ומעשיות והרבה שירים בלאדינו, וכמובן פתגמים רבים עם חכמת חיים ומוסר השכל שמלווים אותנו עד היום. הוריי היוו לנו דוגמה לערכים, יושר, אהבת הארץ,  אהבת הזולת, נתינה ומתן בסתר "ואהבת לרעך כמוך". השכנות של אז היתה מיוחדת. כל המשפחות הכירו זו את זו ועזרו אחד לשני כמו משפחה אחת גדולה. מדי פעם נהגו השכנות לבקר אחת את השניה, רקמו, סרגו ושוחחו.
הקשר שלי לירושלים
אמי ז"ל נולדה בשכונת ימין משה בירושלים, שכונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, שנבנתה ע"י משה מונטיפיורי וחיו בה יהודים אשכנזים וספרדים יחד כמשפחה אחת גדולה. אמי סיפרה למשל, שהיות שלא היו אז שעונים כמו היום בכל בית, כדי לדעת את השעה התבוננו בחומות העיר העתיקה ושם היה שעון גדול. סבתי שמחה ז"ל נולדה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים והיתה אחת הנשים היפות בעיר. סבי יצחק בנבנישתי ז"ל היה חייט, שהתמחה בתפירת חליפות לגברים ונפטר בגיל צעיר.
בלית ברירה אמי, שהייתה הבת הבכורה, נאלצה לצאת בגיל 13 לעבוד כדי לעזור לאמה לפרנס את המשפחה. היא למדה את מקצוע התפירה והרקמה אצל אחת התופרות הידועות והנחשבות בירושלים, גברת פולנסקי, וגילתה כישרון רב ותוך זמן קצר יצא שמה לפניה. מאחר שבאותה תקופה היה נהוג להזמין תופרת הביתה על מנת שתתפור לפי הזמנה, התפרסמה אמי והיו מחכים שלושה חודשים על מנת שתבוא לתפור אצל עשירי ירושלים.
כאשר המצב הביטחוני בימין משה היה מסוכן בשל הצלפים הירדנים שירו מהעיר העתיקה לכיוון השכונות, משפחתה של אמי עברה  לגור בשכונת "אוהל שלמה" שנמצאת לא רחוק משוק מחנה יהודה. לימים אמי נישאה  לאבי ממשפחת חיון, שגר בחיפה ועברה עמו לקריית אליהו שלימים נקראה קריית אליעזר. כיום הבית הפך להוסטל לאנשים מוגבלים. ברצוני לציין כי שכונת ימין משה הפכה ברבות השנים למקום יוקרתי, יחד עם זאת המקום שמר על צביונו המיוחד.
תקופת המצור בירושלים
כשהייתי כבת חמש נסענו לביקור משפחתי בירושלים. אבי נשאר בחיפה בגלל העבודה. לאחר כ"ט בנובמבר, יום ההכרזה באו"ם על זכותנו למדינה יהודית, החלו פיגועים והתנכלויות מצד הערבים והירדנים בירושלים. אמי החליטה לחזור במהרה לחיפה. כשנסענו במשוריין עד לשער הגיא, החיילים הורו לאמי לחזור על עקבותיה לירושלים שכן הדרך מסוכנת מאד והערבים יורים לכל עבר. וכך חזרנו לירושלים לשכונת "אהל שלמה". נשארנו חודשים רבים, ירושלים היתה נצורה, קשה היה לספק מזון לתוך העיר, הרעב היה כבד ומצרכי המזון וגם המים חולקו בהקצבה. אבי שנשאר בחיפה דאג לנו והיה שולח לנו חבילות עם מזון ומצרכים. לא היו מקלטים ובזמן הפגזות הסתתרנו במרתף של אחת השכנות. למרות המצוקה הקשה היתה אחווה בין בני המשפחה לכל השכנים. ואחד דאג לשני. כשהוסר המצור חזרנו לחיפה.
תמיד אזכור ימים אלו. במלחמה זו נהרג דודי יוסף חיון ז"ל, אחיו של אבי, בקרב על משמר הירדן כשהיה בן 19 בלבד. תקופה מסויימת נחשב כנעדר והוריו האמינו שיום אחד יחזור. גופתו לא נמצאה לעולם היות שהוא וחבריו הופגזו בקרב וקשה היה לזהותם. שרידיהם נקברו בקבר אחים בראש פינה. לדודי ז"ל היה כלב זאב, מספר ימים לאחר מותו הכלב מת משברון לב.
סבא אריה
אריה ויסברוד, בעלי, נולד ברומניה בשנת 1940 בעיר צ'רנוביץ, בן יחיד  לאביו גוסטב ז"ל ולאמו ארנה ז"ל. לאביו היה מפעל למשקאות והם היו מבוססים כלכלית, הייתה להם מכונית כשכולם עוד נסעו בעגלה רתומה לסוסים. בשנת 1941 נשמעה דפיקה חזקה בדלת ביתם. שני אנשי צבא גרמנים איימו באקדח על בני המשפחה והורו להם לעזוב מייד את הבית, הם הלאימו את המפעל שפירנס את המשפחה אך מכיוון שלא יכלו לנהל אותו בעצמם, השאירו אותו  ואת המשפחה בחיים ואת הסחורה שייצר לקחו. צ'רנוביץ הייתה גטו יהודי. הם חיו בפחד מתמיד מפני ההפצצות של בנות הברית וכן פחדו שהגסטפו ייקח אותם למחנה השמדה, כפי שאכן קרה לאחות אמו מלני ז"ל שנרצחה ע"י הנאצים. אמנם לאביו היה אישור מיוחד מכיוון שהיו צריכים אותו, אך הנאצים היו בלתי צפויים ולכן התחבאו בני המשפחה במקומות שונים בגטו בכל פעם שהייתה סכנה.
לאחר המלחמה נותרו חסרי כל והמשפחה עברה לעיר בוקרשט. אריה, הוריו וסבתו חיו בדירת שני חדרים והוא זוכר שהייתה לו גינה קטנה שבה גידל ירקות. בשנת  1950 עלו בני המשפחה לישראל והתיישבו בירושלים. סבא היה בן 8. הם גרו ברחוב העמק ליד ממילה. סבא הלך לבית ספר "גאולים" ואהב לשחק בגולות וברוגטקה ולהשתולל. הוא היה בן יחיד מפונק ולא היו לו חובות בבית. אביו היה מנהל עבודה בבית חרושת לתרופות והחיים בירושלים היו טובים. לאחר מכן החלו הירדנים לירות על שכונת המגורים שבה התגוררו ואמו ארנה ז"ל לא יכולה הייתה לסבול את המתח הנפשי ולכן כשהיה בן 15 עברו לקריית ביאליק. הוא החל ללמוד בתיכון בקרית חיים והוריו פתחו חנות נעליים.
יום אחד נסע אביו לקנות סחורה בתל אביב, קיבל דום לב ונפטר. אריה נשאר עם אמו שהמשיכה לנהל את חנות הנעליים עוד זמן רב. בינתיים התגייס לצבא ושרת כמחסנאי טכני. כשהשתחרר, החל לעבוד במספנות ישראל ובערבים למד ב"ויצו" הוראה והיה מורה  לטכנולוגיה בבית ספר ביקנעם.
אנחנו גרים בקרית ביאליק מיום שנישאנו וכיף לנו עם כל בני המשפחה.
 תשע"ו

מילון

בודנין
אוזניים

ציטוטים

”ואהבת לרעך כמוך“