מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות של פעם

אנחנו ועדנה
עדנה בנערותה
ילדה קטנה שנולדה בירושלים ועברה ממקום למקום, וזה עדיין נשאר כך.

נולדתי בירושלים שנה לפני קום המדינה בשנת 1947.

כשנולדתי הייתי הבת ראשונה כשיש לי סבתא וסבא משני הצדדים. גדלתי עם סבא וסבתא שלי, הם נפטרו כשהייתי נשואה עם ילדים. עברתי לתל אביב כשהייתי בתיכון, התחלתי ללמוד באליאנס ברמת אביב ואחר כך נסעתי ללמוד באנגליה, למדתי שם ספרות אנגלית, אחר כך עברתי חזרה לארץ, התחתנתי נולדו לי שלוש בנות והיום יש לי כבר שבעה נכדים.

עדנה בתיכון

למדתי בבית ספר בירושלים שנקרא "אווילינה דה רוטשילד", זהו בית ספר שמומן על ידי אנגליה, הוא היה בית ספר לבנות ככה שלא היה לי כל כך עימות עם בנים, רק אחרי שעברתי לאליאנס. אוויליה דה רוטשילד עדיין קיים ואני אפילו העברתי לידו לפני חודשיים. לצערי לא יכולתי לשמור על הקשר שלי עם החברים שלי בגלל שעזבתי את העיר בגיל צעיר.

אני וכיתתי בבית ספר יסודי

בילדותי היינו משחקים בעיקר במשחקים שיצרנו לבד לדוגמא: חמש אבנים, קלאס, קפוץ בחבל ועוד כל מיני משחקים. בשעות הצהריים כולנו היינו בחוץ ובשבע בערב כל ההורים היו קוראים לילדים הביתה , היו קצת משחקי קופסא שקיבלנו כמתנות, בובות שהביאו לי מחוץ לארץ אבל בגדול רוב המשחקים היו עם ילדי השכונה. אז הייתה גם בנייה, וכשבנו בניינים רבי קומות עשינו תחרות בתהליך הבנייה מי יכול לקפוץ מקומה יותר גבוהה.

בשכונה שלי היינו אוכלוסייה דיי מעורבת כלומר, זה היה אחרי שהסתיימה המלחמה בגרמניה והרבה ניצולים הגיעו לישראל, אני גרתי בשכונת רחביה" שזאת אחת השכונות הטובות בירושלים" וברחוב שלנו היו הרבה ניצולי שואה שגרו בבניין לידי, הרבה חרדים והרבה פרופסורים. בבניין שלי גרו שני פרופסורים אחד מהם עד היום פרופסור, פרופסור צימרמן, והיה את פרופסור שטכליס שהוא היה ארכיאולוג. בבניין שליד היו שלוש משפחות ניצולות שואה, שהתחתנו , היה להם ילדים והם והשתקמו, אבל מצבנו עדיין היה יותר טוב משום שלנו היה טלפון בבית ופריז'ידר כי פעם לא היה מקרר. כל יום שישי הם באו לשים אוכל בפריז'דר ליום שבת, הם היו חרדים אז הם בקשו ממני לכבות את האור של הפריז'ידר בשביל לא לחלל את השבת

התחביב שהיה לי עד היום זה לקרוא ולקרוא ולקרוא… אני קראתי עד מאוחר בלילה ועד מוקדם בבוקר וזה לא השתנה, אני גם ממש אהבתי לנסוע, למרות שלא נסענו הרבה בימים ההם. אני נסעתי ברכבת בשביל לבקר את סבא וסבתא, גם מאוד אהבתי לשחק בחוץ עם חברות שלי. בילדותי הייתי בתנועת הנוער הרבה שנים עד כיתה ח'. היה מקום שנקרא עמק המצלבה שזה היה לא רחוק מהבית שלי. הייתה אז את צעדת ארבעת הימים, היו עושים צעדה של ארבעה ימים והיו עולים מתל אביב לירושלים בהליכה.

היו לי כמה חפצים ודברים מיוחדים ששמרתי מילדותי עד היום, הייתה לנו חנוכייה מזכוכית ממש יפה, ושימרתי את זה כמשהו מהבית של פעם. היום היא  אצל אחותי.כשהיינו ילדים פרופסור שטכליס שהיה שכן שלנו היה נוסע הרבה לחוץ לארץ, ורק לנו היה טלפון אז הוא היה מתקשר אלינו מחוץ לארץ ומבקש שנקרא לאישתו כדי שיוכל לדבר איתה. זה היה משהו קבוע שפעם בשבוע הוא היה מתקשר אלינו ואז הייתי קוראת לאישתו שתבוא ושהם ידברו. כשהם חזרו מחוץ לארץ אם היא הייתה נוסעת איתו הם היו מביאים  לי ולשלושת האחים שלי מתנה קטנה,הם הביאו לי קופסא קטנה בגודל של אצבע והיא הייתה נפתחת באמצע והיו בתוכה כל מיני חוטים ומחטים  וכל פעם שאני נוסעת לחוץ לארץ עד היום אני לוקחת את זה איתי, ואני משתמשת בזה אם צריך לתפור משהו

קופסת התפירה שפרופסור שטכליס הביא לי מחוץ לארץ

בזמנו כשגרתי בירושלים ירושלים הייתה בפוצלת וגרתי עם הרבה ידלים מדתות שונות. הייתה שכנות ממש טובה בין כל הדתות וכל הזמן ניפגשנו ודיברנו, היתה לנו   מישהי ערבייה שהייתה הכובסת שלנו וכל שבוע היא הייתה באה לעשות את הכביסה שלנו, לא הייתה לנו אז מכונת כביסה. הייתה מישהי שבאה למכור לנו ירקות מהגינה שלה, היא מכרה לנו תרד עגבניות ומלפפונים היינו קונים ממנה באופן קבוע.היו הרבה ערבים בירושלים. אמא של סבתי גרה בשכונת ליפתא שרוב הדיירים בשכונה הזו באותם הימים היו ערבים, והיינו נוסעים לשם. היה קשר מצוין ולא הייתה מתיחות ביחסים, לא הייתה אלימות, וזה למה אני אומרת שצריך להיות שלום כי אם היה שלום פעם אז גם היום זה אפשרי בהחלט. היום אני אדריכלית ואני מדברת ונפגשת עם העובדים שלי והקבלנים שחלקם הם ערבים.

הזוית האישית

עדנה היא לא סבתנו אבל אנחנו חייבים לומר שהיה לנו ממש כיף איתה. ולשמוע את הסיפורים שלה, זה היה פשוט מרתק וזאת באמת הייתה חוויה מדהימה!!! אז רק רצינו להגיד תודה רבה שהסכמת להשתתף בפרויקט הזה. באהבה, דן וארי

מילון

כובסת
מי שעובד בניקוי וכביסה של בגדים

ציטוטים

”"אם פעם היה שלום גם היום זה אפשרי בהחלט"“