מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות של מחסור לא ולא, ילדות של הרבה אחרת

סבתא זמירה ונכדתה שירה
סבתא זמירה כפעוטה
עולמה של פעוטה הדר- עם ראשית שנות החמישים (לפני קום המדינה)

"ילדות של מחסור"?, לא ולא "ילדות של הרבה אחרת".

עולמה של פעוטה הדר – עם ראשית שנות החמישים

(לפני קום המדינה)

פתח סיפורי – שנת  1941

הורי ואני היינו היחידים מכל משפחתה המורחבת של אמי שהצליחו לברוח מליטא. זאת הודות לדרכון הפלשתינאי שהיה לאבי. שבוע לאחר שברחנו, נרצחה המשפחה כולה ביריות על ידי קלגסים ליטאיים, ליד אחד מבורות ההריגה. לפלשתינה הגענו במונית בראשית 1941, לאחר מסע לאיסטנבול ובהמשך במונית לאורך  מערב תורכיה, סוריה ולבנון עד מקורה (היום ראש הנקרה).

מספר חודשים התגוררנו בחיפה, עד אשר הושלמו ההליכים הרשמיים בהם קבלנו את נחלתנו בחרות ג', שלימים שונה שמה להדר עם. הצטרפנו לששת משפחות המתיישבים הראשונות. שלוש השנים הראשונות במושב הן נושא סיפורי.

"ילדות של מחסור? – לא ולא "ילדות של הרבה אחרת".

לא היו לי מדפים מלאי בובות ומשחקי הלבשה, לא טלוויזיה, וידיאו או מחשב. למשפחתי לא הייתה מכונית פרטית לטיולים בארץ, או טיסות לחו"ל. בהשוואה לעולמם של פעוטות כיום, ניתן למנות עוד הרבה "לא היה".

מאידך, היה לי שפע אחר בו כיכבו ה"טבע" – בכל עושרו, מרחב -ללא גבולות למשחקי דמיון, גן הילדים, חגי ישראל, הצורך לסייע להורים – בעבודה במשק והאירועים המסעירים של "המדינה שבדרך".

הפרדס – עולמי הקסום

בהגיעי למושב, היה הפרדס – מגרש המשחקים הראשון אליו התוודעתי, עונה בה הוא הציע לי את השילוב המנצח לגילי – חול ומים. "לרדת לפרדס” לא היה פיתוי גדול מזה, בעבורי.

שם, על קרקע חולית עמדו שורות, שורות עצי תפוז וביניהן תעלות פתוחות בהן זרמו מים להשקיה. את זרימתם היה אבי מווסת בעזרת בריכת בטון קטנה לה היו ארבעה פתחים אותם ניתן היה לסגור באמצעות "דלתות" מתכת. מיני מהדורה של סכר. תחילה, ביליתי את ימי בהתבוססות בתעלות המים ובבניה בחול הרטוב. מדי פעם וכפרס על התנהגות טובה, אף ניתן לי לשנות את כיוון זרימת המים בבריכה.

קיץ – אניות מלחמה

בהמשך הקיץ כאשר התפוזים הגיעו לגודל כדורי פינג פונג בניתי מהם בעזרת ענפים יבשים אניות, אותן השטתי בתעלות. כמובן ששיוט זה היה מלווה בתכנים שונים כמו מלחמות. עם הגשם הראשון הסתיימה חגיגת המים והחול.

חורף – קטיף

חורף, החלה עונת הקטיף המרתקת. צפיתי דרוכה בכל שלבי הקטיף והאריזה. במיוחד התלהבתי מעבודת האורזות והעוטפות. את מרבית זמני החופשי בליתי בבית האריזה ואפילו התקבלתי לעבודה כעוטפת בשכר. אני מניחה שהיה זה צ'ופר אותו יזמו הורי שאולי אף תרמו את שכרי. לאחר כמה "ימי עבודה" קבלתי שכר של מטבע בו יכולתי לקנות ממתק בצרכנייה.

הגיע האביב ועמו פריחת ההדרים המדהימה, המבוגרים החלו לעסוק בהערכה ראשונית של היבול העתידי ואני… מחשבותיי חזרו לעסוק בחגיגת הקיץ המתקרבת, בחגיגת המים והחול.

גינת ירק

בהגיענו לכפר, קידמה את פנינו אחת מהוותיקות כשהיא חגורת סינר ושוליו מקופלים כמו כיס. ממתקים לא היו שם, גם לא עוגה, מתוכו נשרו שתילים של עגבניות, מלפפונים ועוד. חכמת חיים  במקום בו קיומינו תלוי בהספקה עצמית.

מיד בסמוך לבית הוקמה ערוגה גדולה שעל עיבודה נתנה לי האחריות. הורי סייעו רק בהשגת שתילים בהתאם לעונות השנה. (אז עגבניות רק בקיץ). עשיתי מלאכתי נאמנה. במיוחד אהבתי לגדל בצל ירוק. צנוניות, שמיר ופטרוזיליה שמשך צמיחתם היה קצר במיוחד.

גן הילדים בכפר חיים

קליטה אלימה – בסיומו של קיץ, נשלחתי לגן כשאני דוברת בעיקר ליטאית ומתקשה לתקשר עם בני גילי. נגשתי לגננת להתלונן שהילדים מכים אותי. כפי שספרו לי, תגובת הגננת הייתה "אם שוב תתלונני, תקבלי מכות גם ממני". הבנתי אותה היטב, היא דברה ליטאית. תוך ימים הפכתי "מרביצנית" ומנהיגת כנופיה של ילדים שובבים. "שיטות של פעם" שלא מבית היועצת החינוכית!!!

גידול פרחים, ירקות ונטיעת עצים הוו חלק די מרכזי בפעילות השוטפת בגן. חלק נכבד היה גם לסיפורי ילדים של סופרים עבריים ולחגי ישראל. אלה שמשו השראה להצגות ולטכסים. כל אלה היו עטופים במשחקי חוץ של אותה תקופה כמו תופסת, מחבואים ועוד.

הצגות

הורינו  ביניהם גם הגננות שלנו, הביאו עמם תרבות של קריאה ותיאטרון.

על אף הקשיים הכלכליים בהם היו נתונים, נהגו להקצות מהמעט שהיה, לרכישת עיתון יומי ("דבר") בשותפות עם שכן, רכישת ספרי קריאה ("עם עובד") והזמנת אנשי תיאטרון וסופרים (כמו שאול טשרניחובסקי) לערבי קריאה. אין פלא שהעלאת הצגות בגן, הפכה לאחת מהפעילויות המרכזיות והשכיחות. ההצגות כללו סיפורי ילדים כמו ה"דחליל" של קיפניס וספורים מהמקרא כמו "יצחק ורבקה" או "יעקב ורחל".

מאחר ואהבתי מאוד פעילות זו והיטבתי להציג, נבחרתי למלא את התפקיד הראשי בהצגות אלו. גרמתי להורי הרבה נחת ובפרט כשהמבוגרים הבטיחו להם שאהיה חנה רובינא הבאה. לא ידעתי מי זו אבל הבנתי שזו מחמאה.

חיות בית

גדלתי ב"פינת ליטוף", חיות הבית היו חלק מההווי היומיומי שלי. בהתחלה גידלנו בעלי החיים לצרכים עצמיים. את "שחורה" העז ו"ראשונה" הפרה להספקת חלב, תרנגולות לביצים ובשר, כאמצעי הובלה את החמור והסוס, ואת הכלבים לשמירה. בהמשך התרנגולות הפכו לענף עליו הייתה מבוססת עיקר ההכנסה של המשק החקלאי שלנו.

הספקת החלב

ההיסטוריה של הספקת החלב במשפחתנו הייתה קצרה ביותר. היא נמשכה כשנתיים.

"שחורה" העז

התחלנו בגידול עז שחורה שנקנתה במחיר לירה אחת מבדוויים שהתגוררו בסביבות גשר אביחיל (כיום). עז שחורה, צנומה, שהניבה מעט חלב בעל ריח וטעם שלא ערבו לחכנו. מבחינתי, "שחורה" בהחלט לא השתייכה לקבוצת בעלי החיים עמם ניתן היה לקשור יחסי ידידות וליהנות מהן כחיית מחמד. הסכמתי עם הורי – יש צורך להחזירה לבדווים. וכך היה.

הפרה ראשונה

ניסיון שני להשיג הספקת חלב למשפחה והפעם של חלב טעים לכולנו, נעשה עם רכישתה של פרה ב- 100 לא"י שהיו כסף רב באותה עת וייקרא שמה "ראשונה" מתוך ציפייה לגדל עדר בקר ואו צאן. לי הפעוטה היא נראתה כייצור ענקי ומאיים. התרחקתי ממנה, לא הסכמתי ללטפה או להאכילה,  אפילו ממרומי ידיו של אבא. מה עוד שקבלתי חיזוק להתנהגותי מאמי, אשר כמוני  פחדה מ"ראשונה". "רחוק יותר – בטוח יותר".

מצד שני מאוד נהנינו מהחלב שראשונה ספקה בשפע. אשר אפשר לאימא להכין שמנת, לבן, וגבינה טעימה מאוד שהייתה "מתייבשת " במשולש של בד לבן מעל הכיור. את "ראשונה" נאלצנו למכור כשאבא נפצע בידו ולא היה מסוגל לחלבה כשלשמה מתווסף התואר "אחרונה" .

סיוע להורים בלול התרנגולות

כפי שהוזכר, לול התרנגולות היה הענף המרכזי עליו התבססה הכנסת המשק שלנו. שילובי בפעילות היומיומית של טיפול בעופות לא היה חלק מתכנית חינוכית לפיתוח אחריות ועמידה בלוח זמנים. הורי היו זקוקים לכל יד עובדת. אפילו ידה של פעוטה בת ארבע-חמש יכלה לסייע. העבודה במשק עם שובי מהגן הייתה חלק משגרת חיי.

מימים אלה, זכורים לי רק התפקידים שאהבתי אשר כללו: האכלת אפרוחים, איסוף עשבים להאכלת העופות (בעיקר הייתי מחפשת את הריג'לה – צמח בר בשרני לא קוצני, אותו היו העופות אוכלים בתיאבון רב), ואיסוף ביצים שדרש מיומנות כדי שלא תשברנה. מילוי תפקיד זה נתן לי הרגשה נעימה "סומכים עלי".

המדינה  שבדרך "זול דר קינד נישט פשטיין"

השנתיים האחרונות בהן השתייכתי לגיל הרך, היו חלק מתקופה בה הרבו לעסוק במדינה שבדרך. תקופה זו זכורה לי כמאופיינת על ידי ריבוי סודות עליהם דברו הורינו באידיש על מנת שהילד לא יבין  ("זול דר קינד נישט פשטיין" ). במקביל, אנחנו הילדים הבנו גם הבנו. חייכנו לעצמנו למשמע ה"לוקשים" (אטריות בעברית – כינוי באידיש לסיפורי בדים).

באותה עת הייתה סביבנו פעילות של חיילים בריטיים, של פלמחניקים שהתאמנו בפרדסים, בניית סליקים לנשק, עוצר, השבת השחורה ועוד. במקביל היו המבוגרים בהם הורינו שהאמינו- או רצו להאמין שאנחנו הילדים לא מבינים.

כך למשל: פחי חול הונחו על מעקה מגדל המים בכפר חיים והורדתם סימנה לפלמחניקים שהתאמנו בפרדסים שעליהם להסתיר את נישקם כי חיילים בריטיים בסביבה. לנו הילדים נאמר שהחול הוא לכיבוי שריפות. ממש אי אפשר היה להאמין.

שעה של דממה – המדור לחיפוש קרובים

אני שייכת לדור שלא שמע מהוריו ולא ידע לשאול על השואה. בביתי, לא דובר על האסון בו נרצחו כל בני משפחתי המורחבת. גם התמונות הבודדות שניצלו לא היו נושא לשיחה. אני מניחה שהורי עסקו בזה כשאני לא הייתי נוכחת. כיום, אני יכולה לשחזר רק טקס אחד תמוה בסדר היום של משפחתי שאף פעם לא הוסבר לי וזו השעה של דממה בצהריים בה הורי נצמדו למכשיר הרדיו והקשיבו לרשימות ארוכות של שמות. המדור לחיפוש קרובים היה אחד המוסדות המוכרים ביותר שפעלו בארץ ישראל משנות הארבעים ועד לשנות התשעים . מאות אלפי ישראלים השתמשו בשירותיו על מנת ליצור קשר מחודש עם בני משפחותיהם.  רבבות עקבו בדבקות אחר  השידורים מדי יום בתקווה לגלות שביב מידע על בני משפחה שאבדו בשואה .

המושב שלי הדר עם

הדר- עם, בעברו "חירות  ג' " , שוכן בעמק חפר ליד כביש  4 ומתפרס משני צידיו של  כביש 5700 , המחבר את מושב בית יצחק עם צומת העוגן.

הוא אחד מבין  הישובים "ללא מתיישבים בפועל",  אשר על הקמתם הוחלט בשנת  1933. זאת, במטרה לשווק את הנחלות בתשלומים  חודשיים לבני מעמד בינוני מארצות הברית, קנדה ומזרח אירופה.

על נחלות אלה נטעו על ידי חברת יכין פרדסים, ואלה  ספקו מקורות מחייה לתושבי מושבי וקיבוצי עמק חפר שסבלו ממצוקה כלכלית קשה, כמו: כפר ויתקין, משמר השרון ועוד.

מרבית המתיישבים ממזרח אירופה שהוו את הרוב, אותם ציוניים אשר רכשו  תמורת כסף רב  זכות להתיישב בישוב חקלאי על אדמת ארץ ישראל, לא זכו לממש את חלומם, הם נרצחו בידי הקלגסים הליטאיים והגרמנים.

טיפין טיפין יושב הכפר, על ידי מספר משפחות של מתיישביו ה"מקוריים", בעיקר אלה שהצליחו לברוח מאירופה.  בהם אנוכי, אחת משתי פעוטות שבמושב.

הדר עם הוא סיפור הצלחתם של מתיישבים יחידים אשר בעיקשותם ובהתמדתם גברו על חוסר הסיכוי של התיישבות חקלאית של אלה שאינם מהווים  קבוצה השייכת לזרם פוליטי. הם נאחזו באדמתם, התמודדו עם פגעי טבע, מלחמה עולמית וחקלאות של "ניסוי וטעייה". זאת, תוך שהם שומרים בקנאות על ערך היחד תוך הכרה בזכות הפרט לייחודיות – זכותו לחיים של "כולם ביחד וכל אחד לחוד".

היום הדר עם הוא מושב משגשג בו חיות?? משפחות בהן ??? ילדים. העוברים בו מתרשמים: ירוק בכל פנה, גינות פרטיות וציבוריות מטופחות, גני משחקים שמורים והרבה רוגע.  אכן, הכפר אינו מסגיר את גילו, את שמונים וחמש שנותיו. על  ה"דבש ועל עוקץ על המר והמתוק" שחוו מתיישביו הראשונים נוכל רק לשמוע מהוותיקים.

הזוית האישית

סבתא זמירה: תהיתי מאין נובעת התרגשותי הרבה לקראת אותן שעתיים של עבודה משותפת. הרי שירה מתגוררת בהדר-עם, ובין שתינו קשר יומיומי. ההזדמנויות להביא סיפורים מעברי, או מההיסטוריה של המושב הן רבות. לא אחת גם עשינו עבודות משותפות ונעזרתי בכישוריה בעולם הדיגיטלי. היה עלי להעמיק על מנת להבין שהפרויקט מבחינתי הפך מרגש ומורכב מאחר ובאינטראקציה בין שתינו סביב סיפורי, ניסיתי לא להעביר בעיקר מידע אלא להנחיל את תחושות ילדותי, כמו את אותה יכולת להנאה ממשחקים יצירתיים בפרדס או את הגאווה שבעשייה למען המשפחה. ימים יגידו.

תודה מיוחדת לאפרת ושירלי על ההדרכה, הסיוע טכני ובמיוחד על "קטעי הגישור" להם נזקקנו ברגעים של התלבטות.

נכדה שירה: התרגשתי לקראת שעתיים של עבודה משותפת, למדתי הרבה על הילדות של סבתא. נהניתי לעבוד עם סבתא, למרות חילוקי הדעות שהיו בינינו.

מילון

ריטואל
התנהגות החוזרת על עצמה

ציטוטים

”ילדות של מחסור לא ולא, ילדות של הרבה אחרת“