מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות ענייה אך מאושרת

ציונה ורונית בבית ספר "רעות"
הקמת קריית יובל. צילום: אדי הירשביין.
קשיי החיים ושמחת החיים במשפחתי באיספהאן ובירושלים

נולדתי בשנת 1953 בעיר איספהאן שבפרס למשפחה מרובת ילדים. המצב  הכלכלי של משפחתי היה ירוד מאוד.  אבא עבד קשה ואמא ניסתה לתפור כדי לעזור לפרנסה. למרות הקושי הכלכלי, כל ילדי המשפחה הלכו לבית ספר. זה לא היה מובן מאליו ולא מקובל כל כך באותם ימים ובאותה תקופה, אבל ההורים שלי האמינו שהלימוד ייפרה את הילדים ויעזור להם להתקדם ולהצליח.

אני זוכרת שלפעמים לא היה לאימא שלנו מה לתת לילדים לארוחת ערב ובלילה כשהיינו רעבים, אימא הייתה יושבת ומספרת לנו סיפורי תנ"ך וככה היינו נרדמים רעבים במהלך ההקשבה לסיפור. החורפים בעיר אספהן היו קשים מאוד: הקור היה עז והשלג נערם לגובה של שניים או שלושה מטרים. בבתים לא היה מזגן או ראדיטור וכדי להתחמם היו שמים גחלים מתחת לשולחן נמוך, בגובה חמישים ס"מ, שנקרא בפרסית "קורסי" ומכסים את השולחן עם הגחלים בשמיכה גדולה. זה היה מקור החום לכל הבית. כולם היו יושבים על יד השמיכה או מתחת לשמיכה. וככה היו מתחממים. זו באמת צורה מסוכנת לחמם את הבית ולצערנו היו לפעמים גם שריפות מאחר שלא נזהרנו.

העלייה לישראל

בשנת 1963 עלינו לארץ  עם כל האחים חוץ מהאחות הגדולה שלי, שהתחתנה בגיל 12 ונשארה שם עם בעלה. כשעלינו לארץ קיבלו אותנו בסבר פנים יפות בסוכנות. הגישו לנו תה, קפה ושמיכות כל הצרכים הבסיסים והביאו אותנו לירושלים לפי בקשתנו. מאחר והשכונה עוד לא הייתה מוכנה גרנו אצל דוד שלי, בצפיפות רבה מאוד עם חדר שירותים אחד לשלוש משפחות.

אחרי חודשיים עברנו משם לבית של דודה אחרת שלי במקום אחר בירושלים, כך היה עד שבנו את שכונת האסבסטונים בקריית יובל. קיבלנו דירה בגודל של 50  מטר. קטנה אבל מסודרת היטב ומהסוכנות נתנו לנו גם מיטות ושמיכות. היה לנו מאוד נעים. זה נשמע צפוף איך משפחה גדולה חיה ככה בשני חדרים אבל היינו רגילים וזה היה יותר טוב מאשר לגור אצל הדודים בחדר אחד. בגלל שהייתי רזה לא ישנתי על מיטה אלא על על המזנון. האחים שלי ישנו שישה ילדים במטה זוגית ולמרות הכל היינו שמחים, כי גרנו בארץ ישראל, על יד הסבתות שלנו והדוד.

לכולנו היו יחסים טובים מאוד. אבל גם בארץ לא היינו עשירים. אני זוכרת שלפני פסח היינו מקבלים תרומה של שמן, סוכר, מצות ויין ממאה שערים. אבא שלי היה מנקה במלון "המלך דוד". למרות שהמשכורת שלו הייתה נמוכה הוא שמח תמיד שזכה לעבוד שם. בכלל הוא היה בן אדם שמח וחיובי. תמיד היה מברך את כולם. אני זוכרת שהיינו באים לבקר את אבא שלי בעבודה והוא היה מארח אותנו במלון. שמחנו לבוא לשם. זה היה מקום מאוד מיוחד, כי בתקופה ההיא לפני מלחמת ששת הימים, הגבול בין ירדן לישראל עבר ממש מתחת למלון המלך דוד. אי אפשר היה ללכת לכותל אבל זה היה הכי קרוב לשם. הרבה אנשים הסתכלו מאזור המלון לכיוון העיר העתיקה והכותל. זה היה מקום של עליה לרגל בכל החגים. מקום בילוי דתי ורוחני. ככה הייתה לנו ילדות מאוד שמחה ומאושרת, אפילו שאת רובה ביליתי ישנה על המזנון…

ההורים שלי, זכו להאריך ימים. הם נפטרו בשיבה טובה כמעט בגיל 95 ועם כל הקשיים והעוני גידלו משפחה לתפארת. כל הילדים שלהם היום הם דתיים או חרדים וכולם אנשים מנומסים ומחונכים. יהי זכרם ברוך.

הזוית האישית

ציונה: אני נהנית ולומדת הרבה בכיתת הוותיקים בבית ספר רעות. תודה למורה אירינה, למורה אילן ולילדי כיתה ז'.

מילון

"קורסי"
שולחן נמוך שמתחתיו שמו גחלים וכיסו הכל בשמיכה. זה היה אמצעי החימום היחיד בבית שלנו בחורפים הקשים באיספהאן.

ציטוטים

”"הייתה לנו ילדות מאוד שמחה ומאושרת, אפילו שאת רובה ביליתי ישנה על המזנון."“