מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות עם אחריות

סבתא מאשה עם הנכדות אמבר ואלמוג
מאשה עם ההורים מינה וחיים שטיינפלד
סבתא מאשה מספרת

שמי מאשה מזרחי נולדתי בשנת 1951 וגדלתי במושב כפר שמואל. לאמי קוראים מינה שטיינפלד ולאבי קוראים חיים שטיינפלד.

נולדתי בישראל, בבית חולים בעיר פתח תקווה. לי ולבעלי יצחק יש שני ילדים, שמם רימונה ומושיקו וארבעה נכדים: שגיא, נועה, אימבר ואלמוג. יש לי אחות אחת ושמה איילה. הורי קראו לי בשם מאשה על שם סבי ששמו היה משה.

מאשה משמאל, איילה האחות מימין והאם מינה מאחור

אמי סיפרה לי שהוריה, סבי וסבתי היו אנשים דתיים. אביה, היה מנגן בכינור ובתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר לקחו אותם מבתיהם, סבי לקח עמו את הכינור והצמיד אותו לגופו עד שנהרס בדרך. כאשר אמי הגיעה לארץ, לאחר השואה, היא לא רצתה לשמור את הדת, בעקבות כל מה שהיא עברה עם הנאצים, אך יחד עם זאת אהבה את החגים והמסורת.

הייתה לי ילדות טובה במושב שלי, כפר שמואל בו גדלתי, יחד עם זאת היו קשיי מחיה ופרנסה בכפר בתקופת ילדותי. עוד שהייתי ילדה צעירה, בכיתה ג', כבר אז עזרתי רבות להוריי במשק. הייתי עובדת שעות רבות בחליבת פרות, טיפול בלול התרנגולים, הליכה למרעה, קטיף בשדות ועוד. אבי היה חולה לב בגיל צעיר ולכן אני הייתי כמו בן בבית ועבדתי בעבודה פיזית קשה. העזרה להורי חישלה וחיזקה אותי. אני מודה להוריי שגידלו אותי והיו לי הורים נפלאים, אך יחד עם זאת זו לא הייתה ילדות קלה ככל הילדים.

בתקופה ההיא החיים בכפר היו קשים. לא היו מדרכות, כבישים ואורות. השירותים והמקלחות היו מחוץ לבתים. החימום בבתים היה עם מנורת נפט ובתור ילדים זה לא היה נעים, אך שרדנו. בנוסף, לא היו טלפונים כך שאם ארע דבר מה, לא היה ניתן להתקשר או להזעיק עזרה.

כשהייתי ילדה, הגן שלי היה בכפר שמואל. בית הספר בו למדתי היה גם כן בתוך הכפר והוא היה עד לכיתה ג'. לאחר מכן למדנו עד כתה ו' במשמר איילון ובהמשך למדנו בבית חשמונאי במקום בו ילדיי ונכדיי לומדים. לאחותי ולי כילדות לא היו דרישות מההורים. ידענו שהמצב קשה ולכל מה שקיבלנו, אמרנו תודה.

בכל בוקר כשהייתי ילדה, היה עלי לקום מוקדם, לטפל בחיות ולהאכיל אותן. למדתי לאהוב ועד היום אני אוהבת מאוד בעלי חיים, רחמנית כלפיהם ומטפלת בהם במסירות ובאהבה. בחופשים של בית הספר, הייתי קמה מוקדם מאוד לקטיף של ענבים ושקדים על מנת להרוויח כסף ולעזור להוריי. אמי תמיד רצתה שתהייה לי ילדות שמחה ומאושרת. אהבתי מאוד לטייל בשדות לראות את הפרחים, הציפורים ולהריח את ריח האדמה.

באותם זמנים היינו נוסעים לעיר רמלה עם סוס ועגלה ובתור ילדה זו הייתה עבורי חוויה נהדרת. הייתי מתרגשת לנסוע כי זה העניק לי זמן איכות עם אמי יחדיו. אמי הייתה עבורי דמות נהדרת, ללמוד ממנה רבות על החיים. ממנה ידעתי איך לקבל כל אדם כפי שהוא ולעזור תמיד לזקוקים לעזרה. בילדותי עזרתי לאנשים מבוגרים לקחת סלים מהמכולת, לקנות להם מצרכים, להביא להם דואר, לעזור להם לעלות לאוטובוס ולמצוא להם מקום ישיבה.

אני זוכרת כיצד בעלי החיים היו נשמעים לאמי. בכדי להגיע לתחילת המושב, היינו נוסעים עם עגלה המחוברת לאתון שהייתה לנו. כשהיינו מגיעים, אמי הייתה אומרת לאתון לחזור הביתה והאתון הייתה דוהרת חזרה וממתינה בבית כדבריה.

יחד עם העבודה הקשה, חווינו סיפורים מצחיקים. הייתה לנו רפת ואמי העניקה לפרות שמות. בשעת החליבה, היא הייתה קוראת לפרות בשמן והן היו ניגשות ונותנות לה לחלוב אותן בקלות. פעם אחת כשאמי הייתה מאושפזת, בעלי עזר לי ברפת. הוא קרא בשמן, שוב ושוב, אך הן לא נשמעו לו. פעם אחת הוא נכנס לרפת עם מגפיים ששקעו עמוק בבוץ כשלבסוף הוא יצא רק עם הגרביים….

בימים ההם מוסר העבודה שהיה לנו היה מוסר אחר. אני זוכרת שביום חתונתי, עבדתי שעות בשדה וקטפתי שורות על גבי שורות של תירסים, כשכולי שרוטה וחבולה, על מנת שלהורי תהיה פחות עבודה ביום שלאחר החתונה. זוהי רק טעימה מהסיפורים שעד היום אני מספרת והם מעלים זיכרונות, צחוק והתרגשות בקרב המשפחה.

חיים אבי, היה איש עבודה. כל היום הוא היה בשדה כדי להביא פרנסה הביתה. הוא היה מורה לריקודים ובזכותו אני וילדיי למדנו לרקוד ריקודים סלוניים. הוא היה אב למופת, אדם עם לב טוב ותמיד היה שמח, למרות כל מה שעבר בילדותו.

שני הוריי היו ניצולי שואה. אמי ואבי הגיעו לארץ ישראל בדרכים שונות. לקחו אותם ברכבת ולאחר מכן באניית מעפילים לארץ. הם הכירו בארץ כעבור מספר שנים, לאחר שעלו כילדים לארץ בתום השואה. כשאבי היה קטן, הוא ראה איך לוקחים ממנו את אביו ברכבת. אבי ניצל בזכות העובדה שאביו זרק אותו מקרון הרכבת כדי שינצל. הם היו בדרכם לתאי הגזים והוא רצה לדאוג שאבי יישאר בחיים.

כלתי עידית כתבה עבודה סמינריונית על אמי מינה שטיינפלד, ובה תיעוד מקיף עם שעות של ראיונות המתארים את כל התלאות והייסורים שהיא ומשפחתה עברו בשואה. כל חייה אמי חלמה על הנאצים ותמיד חששה שהם יבואו לקחת את ילדיה ונכדיה. כאשר היא הגיעה לארץ, החלום שלה היה לפתוח גן ילדים, ולהעניק להם את כל החום והאהבה שאפשר. היא אמרה שבשואה הילדים היו מאוד מסכנים ואומללים ובארץ היא רוצה להעניק ולתרום. אמי נקראה "הסבתא של כולם", גידלה בגן הילדים דורות של ילדים – במשך 39 שנים, ביניהם את נכדיה וניניה. היא הייתה שופעת חכמה, טוב לב ונתינה ולמרות ששרדה את השואה, הייתה מלאת אופטימיות, חום ואהבה.

אמי עלתה עם אחיה חיים לארץ כשהייתה בת 12. בשנת 1948 אחיה התגייס לצבא כשהיה רק בן 14, הוא שרד את השואה ונהרג בישראל, במלחמת העצמאות. היא סיפרה שהיא הייתה עבורו כאם, שניהם הניצולים היחידים מהמשפחה מהשואה. נותרו רק שניהם, הוא נהרג והיא נותרה לבדה.

דודי חיים נלחם נגד הסורים, ב"חורבת ירדה" במסגרת מבצע ברוש בקרב שליטה על הירדן ההררי ועמק החולה במשמר הירדן. שם נפל דודי – חיים פיירשטיין בקרב ההגנה על ארצנו. מכיוון שרצה להתגייס, הוא אמר שהוא בן 18 למרות שהיה רק בן 14, אז לא בדקו את הגיל בתעודת הזהות וגייסו אותו. בקרב נהרגו יחד איתו כ-80 חיילים הקבורים בקבר אחים בראש פינה.

על הקבר כתוב גילו, שהוא נהרג בגיל 15. אמי חיפשה אותו בבתי חולים, התעניינה לדעת אם הוא לא חטוף ולקח זמן עד שהצבא סיפר לה שהוא נהרג. היא רצתה שלחורבת ירדה, המקום בו אחיה נלחם ונהרג, יגיעו תלמידי בית ספר וחיילים על מנת שילמדו על העבר והלחימה שהייתה.

חיים – הדוד שנהרג

אמי התפארה במשפחה הקטנה שהקימה פה בארץ והייתה גאה. היא אהבה מאוד את הארץ ותמיד רצתה להגיע לפלסטינה. היא ידעה שפה בארץ יהיה לה שקט ותוכל להקים משפחה וכך עשתה למרות כל הקשיים. אמי ואני ניהלנו במשך שנים את מעון הילדים יחדיו. גידלנו דורות של ילדים והענקנו להם רבות מכל הלב. את כל חיי חייתי במושב, חיים של מרחבים, טבע, בעלי חיים וקהילתיות.

אני גאה בילדיי ובנכדיי ומלאת נחת לחיות איתם יחדיו במושב.

תמונה משפחתית

 

הזוית האישית

מאשה: אני מודה על ההזדמנות לשבת עם נכדותיי ולספר להן על חיי כילדה. אין ספק שהמושב וכל הסביבה השתנו רבות מימי ילדותי, אני שמחה שכיום יש איכות חיים אחרת ונכדיי יכולים ליהנות מילדותם ומהמרחבים שחיי המושב מעניקים.

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר שדות איילון בבית חשמונאי בהנחייתה של המורה המובילה אורלי מאירי.

מילון

קבר אחים
קבורה המונית או קבר אחים הוא קבר המכיל מספר גופות אדם. לעיתים מזוהים הגופות לפני הקבורה, אך במקרים אחרים לא בהכרח באופן מלא. קבורה המונית יכולה לשמש במקרים של קרבות או עימותים גדולים, או באירועים המוניים של רעב, מגפה, או אסון טבע. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”עזרה לזולת, למשפחה מוסר עבודה, הם הערכים החשובים במשפחתינו.“