מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות מאושרת במושב

בהדלקת נר שני
סבתא בגיל 12
החיים בטבע של "סבתא יצירה"

שמי רוחמה הולנדר, נולדתי בביה"ח הדסה בחיפה בי"ז אדר ב' תש"ח בזמן מלחמת השחרור (העצמאות). זה היה חודש וחצי לפני קום המדינה, נולדתי להוריי יפה ויוסף קמני"ז (אבני).

הוריי גרו בכפר חסידים ובגלל המלחמה והקרבות  לא ניתן היה להגיע לבית החולים שהיה בחיפה ברכב רגיל, לכן אמי נאלצה לנסוע במשוריין. את ילדותי העברתי במושב כפר חסידים שגם אמי גדלה בו. סבי וסבתי (מצד אמי) הגיעו לארץ מפולין בשנת 1925 בעלייה הרביעית. הם היו חלוצים ציונים ודתיים והיו בין מקימי כפר חסידים. כפר חסידים הוא מושב עובדים בעמק זבולון השוכן בין קיבוץ יגור וקרית אתא למרגלות הר הכרמל. הם הגיעו לארץ עם שמונה ילדים, אמי יפה הייתה בת תשע והבת החמישית בין הילדים.

התקופה הראשונה בארץ לא הייתה קלה, הכל היה שונה, התנאים היו שונים, מזג האוויר, האוכל והמגורים. הם אפילו סבלו מרעב. בפולין הם לא היו חקלאים, סבי היה בעל אמצעים ועסק במסחר. את האדמה בכפר חסידים רכשו מכספם. סבי וסבתי וכל קבוצת החסידים שהגיעה איתם הגיעו לעמק זבולון שכולו היה ביצות וקדחת, אבל עם הרבה רצון טוב לחיות בארץ ישראל, עבודה קשה והרבה שמחה הקימו מושב לתפארת.

סבי וסבתי ז"ל טובה ויצחק פיכטנבאום

הוריי

אמי, יפה לבית משפחת פיכטנבאום, הגיעה לארץ בגיל 9 וגדלה בכפר חסידים, התקופה היתה תקופה קשה וילדותה לא הייתה קלה, היה מחסור בהרבה דברים וגם אוכל לא היה בשפע. היא נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור להוריה במשק ובפרנסת המשפחה. אמי חלתה במלריה וטופלה בכינין. בנעוריה הייתה חניכת הנוער העובד בחיפה והיתה מעריצה גדולה של דוד בן גוריון. היא הצטרפה להגנה בשנת 1936, אחד מתפקידיה בהגנה היה קשרית – מאותתת במורס. היא ישבה בעמדה שהוצבה  מעל בית הכנסת בכפר ומשם אותתה הודעות במורס למקומות אחרים. אמי הייתה אשה פעילה ונמרצת כל ימי חייה והייתה שותפה מלאה לעבודה ולמתרחש במשק.

אבי יוסף נולד בעיירה סטופניצה שבמחוז קילצה בפולין, עיירה קטנה ויפה שבמרכזה זורם לו נהר והיא מוקפת בעצי פרי כמו אגסים, תפוחים והרבה פירות יער (מסיפורי הילדות שאבי אהב לספר). בגיל 14 עזב את העיירה ומשפחתו ועבר להתגורר בלוד'ז כדי ללמוד תיכון ולימודים גבוהים. אבי אהב את לודז' ואת כל מה שהיה לעיר להציע, בעיקר חיי התרבות, הוא אהב להקשיב למוסיקה קלאסית ולאופרות (בזכותו גם אני אוהבת מוסיקה ואופרות). אבי הספיק לעבוד ולנהל מחלקה במפעל טקסטיל בלודז שהיתה מרכז הטקסטיל של פולין. השואה קטעה את כל החלומות והתוכניות שלו. הוא איבד בשואה חלק גדול ממשפחתו וכל חייו חיפש וקיווה שימצא מישהו מהם בחיים. בתחילת המלחמה אבי היה בגטו לוד'ג משם ברח והצטרף לפרטיזנים ביערות. אחרי השואה הגיע למחנה פליטים בברי באיטליה ומשם בשנת 1946 עלה לארץ. הרבה מידע על שנותיו של אבי בשואה לצערי הרב אין לנו, הוא לא רצה לספר ואנחנו לא חשבנו ולא הבנו שצריך לשאול, הוא רצה להתחיל חיים חדשים בארץ בלי להמשיך לחיות את השואה.

מימין: אמי יפה ז"ל בלול בחצר ביתה, משמאל: אמי יפה ז"ל (עם הכובע) וחלק מבני משפחתה

בארץ פגש את אמי הם נישאו ועברו לכפר חסידים (למושב שאמי גדלה בו). אבי רצה לגור במושב מתוך מחשבה שבמושב יש תמיד אוכל מייצור עצמי ואין חשש לסבול מרעב (מחויותיו ומנסיונו של ניצול שואה..).

מימין: אבי חורש במחרשה עם הפרידה 'בובה', ברקע הר הכרמל, משמאל: אבי יוסף (מצד ימין) עם אחיו ואביו לפני המלחמה, המזכרת היחידה שנותרה לאבי  מלפני השואה

ילדות מאושרת במושב

אני גדלתי במשפחה מורחבת (מצד אמי), שהייתה מפוזרת בעיקר באיזור חיפה. שבעה דודים, 33 בני דודים וכמובן סבא וסבתא. את ליל הסדר שחגגנו כל המשפחה המורחבת בבית סבי וסבתי אזכור כל חיי. בבית גדלתי עם עוד שתי אחיות: חוה ומירה, הבית היה בית חם אוהב מפרגן ומכיל, עם הרבה אהבת הארץ, אהבה, עזרה לזולת וכמובן אהבה לתרבות. ערך העבודה היה נר לרגלינו והורינו היו דוגמא ומופת לערך זה. הילדות הייתה ילדות מאושרת מאוד, בילינו הרבה בחוץ בטיולים בטבע ובמשחקי רחוב, החיים היו פשוטים נעימים ויפים. לא הרגשנו מחסור בכלום, הסתפקנו במה שיש ולא חשבנו שאפשר אחרת. להוריי היה משק חקלאי מטופח מאד. הייתה להם רפת גדולה, לול גדול, פרדס ומגוון עצי פרי מסוגים שונים. בחצר היה מתבן גדול מלא בחבילות קש וחציר ואנחנו הילדים אהבנו לשחק לקפוץ ולהשתולל בין ועל חבילות הקש. בחופשים השהות בכפר היתה מאד אטרקטיבית על כל בני הדודים שלי שגרו בעיר, הם אהבו לבוא אלינו למושב לעזור בעבודות המשק ולהנות מהחיים במשק. עד גיל ארבע גרנו בצריף (בית מעץ) שהיה בחצר, בגיל ארבע עברנו לבית החדש שנבנה ליד הצריף.

מימין: אני בגיל 7 בפרדס ליד הבית עם  הוריי ואחותי הצעירה מירה, משמאל: אני בת שנה וחודשיים בלול התרנגולות

בגיל שלוש הייתה תקופת צנע בארץ וכדי לקנות אוכל כל משפחה קיבלה פנקס תלושים שאיתו יכלה לקנות מוצרי מזון בסיסיים. אני הייתי ילדה יצירתית מגיל צעיר, לקחתי את הפנקסים בלי שאף אחד שם לב, תלשתי את התלושים והכנסתי אותם בתוך החריצים שהיו ברצפת העץ של הצריף (כמו שמכניסים לקופת חסכון). כדי לקבל פנקסים חדשים אבי נאלץ ללכת לבית המשפט ולהישבע שבתו הקטנה עשתה מעשה קונדסות. אנחנו לא הרגשנו מחסור מכיוון שהכל היה לנו מתוצרת עצמית במשק, מהחלב שהיה לנו מהפרות אמי הכינה שמנת, גבינות וגם חמאה שאותה הכינה במחבצה. מהפירות שגדלו על העצים הכינה אמי ריבות ויינות. מגיל צעיר עזרנו במשק והכל בהתאם לגילינו, אספנו ביצים בלול, עזרנו בחליבה ברפת, השקנו את עצי הפרי ועזרנו בקטיף הפירות.

אני עוזרת להורים במשק

כל זה לא הפריע לנו במשחקי הרחוב עם החברים ובהכנת השיעורים. לא הייתה טלוויזיה והבילוי שלנו היה קריאה, קראנו הרבה ספרים, שיתפנו האחד את השני בספרים ונהגנו לנהל דו שיח על הדמויות מהספרים. כתבנו לעצמנו יומנים ולחברים כתבנו בספרי זכרונות. שיחקנו, טיילנו ובילינו הרבה באוויר הפתוח, בחורף טיילנו לגבעות ליד הכפר וקטפנו כלניות ורקפות (לפני שהן היו פרחים מוגנים). משחקי הילדות שלנו היו קלאס, מחניים, שלושה מקלות, עמודו, כדורגל, חמש אבנים, בלורות (גולות) וכמובן מחבואים. דרך ההתניידות שלנו הייתה בעיקר באופניים ועם ההורים בטרקטור. למדתי בבית הספר היסודי שבו גם אמי למדה בילדותה במושב, בחצר ביה"ס היתה שדרה של עצי ברוש. את אחד מעצי הברוש שהיו בחצר בית הספר, אמי נטעה בט״ו בשבט בהיותה תלמידה בבית הספר ואנחנו הילדים נהנינו לשבת ולשחק בצילו. כפר חסידים היה מושב מיוחד מאוד, מושב מעורב שבחלקו משפחות דתיות ובחלקו משפחות חילוניות, הקשרים בן המשפחות היו מצויינים ואף אחד לא הפריע ולא התערב בעסקי השני. אני גדלתי במשפחה חילונית (בבית של חברי מפ"אי ומעריצי בן גוריון). בכיתה ד׳ הצטרפתי לתנועת הנוער, התנועה שהייתה אצלנו בכפר הייתה "בני עקיבא", ומשם נשאבתי לאורח החיים הדתי והמשכתי בדרך זו עד לאחר השירות הצבאי. במשך כל שנות ילדותי הייתי חניכה בתנועת בני עקיבא  – "תנועת נוער ציונית דתית הדוגלת בערכי תורה ועבודה" ובבגרותי  הייתי מדריכה בסניף. אחרי התיכון המשכתי עם חברי לגרעין (גרעין מגשימים) שהייתי חברה בו לשירות בנח"ל. (נוער חלוצי לוחם).

השירות בצבא – נח"ל

בזמני השירות בנח"ל היה מחולק לשלוש תקופות: הראשונה הייתה תקופת ההכשרה, עזרה לחברה בקיבוץ. היא כללה שהות במשך חצי שנה בקיבוץ בארות יצחק ועזרה בקיבוץ. התקופה השנייה הייתה טירונות במחנה 80. התקופה השלישית הייתה היאחזות נח"ל: היינו בהיאחזות מעלה הגלבוע שנמצאת על הר הגלבוע.

תקופת השהות בהיאחזות היתה מעניינת, מאתגרת ומלכדת מאד. הגענו להיאחזות לאחר מלחמת ששת הימים ובסוף התקופה בהיאחזות המקום אוזרח והפך להיות קיבוץ. השירות בנח"ל נחשב להגשמת רעיון התנועה והכל עם חבורה שחלקם חברים מימי הילדות. התקופה היתה שמחה, יפה ומאד אהובה ומשמעותית בחיי. אחרי שסיימנו את הטירונות פרצה מלחמת ששת הימים והיתה אופוריה גדולה במדינה. להיות חיילת בתקופה הזו הייתה גאווה גדולה.

אחרי שחרורי מהצבא התחלתי את לימודי במכון לאומנות שבסמינר הקיבוצים "אורנים". בתקופת הלימודים פגשתי את סבא יוסי החמוד שלמד בתקופה הזו בטכניון. בשנה האחרונה ללימודי התחתנו וגרנו במשך עשר שנים בשכונת  נווה שאנן שבחיפה.

משפחה צעירה

בשנת 1974 נולדה יפעת בתנו הבכורה, בשנת 1976 נולדה אימא נעמה, ובשנת 1979 נולדה דודה יעל. הפכנו למשפחה עם שלוש בנות מקסימות ואהובות.

משפחה צעירה

בשנת 1982 נסענו לשנת שבתון בארה"ב, בברקלי שבקליפורניה, זו הייתה שנה שונה מעניינת ומלכדת מאד מבחינת המשפחה. טיילנו הרבה, בילינו בטבע ונחשפנו לאורח חיים אחר לחלוטין, לאנשים חדשים, ולשפה חדשה. לפני הנסיעה לארה"ב הבנו שהחיים בעיר לא מספקים אותנו, ואנחנו מעדיפים לא לגדל את בנותינו בעיר. סבא ואני גדלנו במקומות כפריים וקרובים לטבע וחיפשנו מקום אחר לגור ולחיות בו. לשמחתנו גילינו את תמרת שהייתה רק בשלבי רעיון. נדלקנו, נרשמנו, התקבלנו, וכשחזרנו מהשבתון התחלנו בבניית ביתנו המקסים. עלינו לתמרת בקיץ 1985. תמרת הוא ישוב קהילתי בעמק יזרעאל מעל נהלל ותל שימרון ובתוך גן לאומי שימרון וצופה על עמק יזרעאל. תמרת הוא הישוב הקהילתי הראשון בארץ ונמצא  בתוך חורש טבעי של צמחי ארץ ישראל.

עיסוקים

אני מורה ליצירה  – ציור אמנות ומלאכה. נפלה בחלקי זכות גדולה לחנך דורות של תלמידים מקסימים ויצירתיים, במשך 32 שנות עבודתי כמורה ליצירה. בתחילת דרכי לימדתי בבית הספר רוממה בחיפה ובהמשך כשעברנו לתמרת, בבית הספר בתמרת ובבית הספר בנהלל.

אחרי הפרישה הקמתי ארכיון בישוב שלנו תמרת ובו אני מתנדבת עד היום.

תחביבים

מתחביביי: הגינה המקסימה שלנו היא מקום בילוי עיקרי עבורי שלא מאכזב, בעיקר כעת בתקופת הקורונה, אני מתמחה בגידול סחלבים, עבודות יד ממגוון חומרים וסוגים (בעיקר פיסול), טיולים – טיולים בארץ – בחלקם הגדול ברגל והרבה הרבה טיולים ברחבי העולם, הקשבה למוסיקה וקריאה.

רכיבה על אופניים: בזכות סבא שרוכב הרבה שנים וגם מתנדב עם נכים בעמותת אתגרים, נחשפנו לאופני טנדם – אופניים זוגיים. קנינו לנו אופני טנדם ואיתם אנחנו רוכבים ביחד ברחבי העמק. שיא הרכיבה היה רכיבה של חמישה ימים לאורך נהר הדנובה באוסטריה.

בנוסף לכל אלה, יש את הנכדים ואהבה: עיקר הגאווה הנחת והשמחה של סבא ושלי הוא המשפחה הנפלאה שהקמנו ובמיוחד אתם, שמונת הנכדים האהובים והמקסימים שלנו.

עם הנכדים

איתך תמרי נוצר קשר נפלא וחיבור נהדר בזכות אישיותך ובזכות אהבתך לעבודות יד. את ילדה יצירתית מאד וכבר מגיל צעיר בכל שבוע כשהגענו אליכם היה לי תיק עם חומרים כדי להשביע את תאבונך ביצירה. עבדנו ויצרנו ביחד בהנאה גדולה, קראת לי בשם חיבה: ״סבתא יצירה״ ואני קרנתי מאושר, תמרי, בזכותך ובזכות עמרי אחיך, חווינו חוויה אחרת של סבתאות, סבתא וסבא לתאומים, זו חוויה שעד שלא עוברים וחווים אותה לא מבינים אותה.

אירועים משמעותיים בחיי ששזורים עם המדינה

נולדתי עם קום המדינה, במלחמת ששת הימים הייתי חיילת. במלחמת יום כיפור הייתי בהריון עם יפעת בתי הבכורה. שלושה מבני דודיי ששירתו בצנחנים נהרגו במלחמות ישראל: במבצע סיני שנת 1956 נהרג בן דודי הלל ז"ל. בשנת 1965 נהרג במילוי תפקידו בן דודי גדי ז"ל. במלחמת יום כיפור בשנת 1973 נהרג בן דודי איתן ז"ל .

בבריכה בתמרת

הזוית האישית

תמר: סבתוש, מאוד נהניתי לעשות איתך את התכנית. היה מאוד כיף ונהנתי לעשות איתך למדתי הרבה עליך ועל המשפחה, כיף שיצא לנו לעשות זאת יחד. אני אוהבת אותך המון, תמר. (הכי אהבתי בסיפור שלך את הסיפור שהחבאת תלושים ברצפת העץ ואז אבא שלך הלך להישפט בבית משפט על זה שבתו הקטנה עשתה מעשי קונדס).

סבתא רוחמה: תמרי היקרה שלי, נהניתי מאד מכל תהליך התיעוד, היה לי כיף גדול לספר לך על משפחתי ולשתף אותך בכל החוויות שעברו עלי בילדותי. הרגשתי שאת מגלה עניין ושותפה מלאה לכל הסיפור והתיעוד. אני חושבת שחשוב מאד לדעת על המשפחה ומה עבר עליה במשך השנים, הסיפורים המשפחתיים נותנים הרגשת שייכות ושמחה. תיעוד הסיפור המשפחתי העלה אצלי הרבה רגשות וגעגועים ויצר בי רצון להרחיב ולכתוב ביתר פירוט על משפחתי וקורות חיי שישארו ויעברו לדורות הבאים.

תמרי את ילדה מקסימה, מוכשרת, יצירתית, עליזה ומלאה בשמחת חיים. חבל שרוב התהליך היה בזום, הקרבה הפיזית החיבוק והנישוק היו חסרים לי מאד. אני מודה לך על העזרה ושיתוף הפעולה בתיעוד ובעיקר מקווה שנהנית. אני מאחלת לך הרבה שמחה, אושר, בריאות והצלחה בכל מה שתבחרי ותעשי בחיים. אוהבת אותך מאד מאד מאד, סבתוש.

תודה ללילך (המורה המובילה, לילך פרץ) שליוותה והנחתה את הפעילות בתקופה כל כך שונה והזויה והכל בנועם, במסירות ובסבלנות.

סבתא רוחמה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם הנכדה תמר, וסבא יוסי השתתף בתכנית עם אחיה התאום, הנכד עמרי.

קישור לסיפור שהעלו סבא יוסי ועמרי: סבא יוסי הולנדר מספר על חייו

מילון

מתבן
מחסן לאחסון חבילות קש וחבילות חציר.

משוריין
משוריין הוא כלי רכב ממוגן בלוחות פלדה בעיקר מתקופת מלחמת העצמאות אשר נבנה בצורה מאולתרת בישראל ושימש להעברת אנשים ואספקה, בעיקר בשיירות. (ויקיפדיה)

מַחְבֵּצָה
כלי להכנת חמאה, גבינה וכדומה באמצעות חביטה וניעור. (מילוג)

ציטוטים

”לא הולכים עם תיק על כתף אחת“

”סבי וסבתי הגיעו לעמק זבולון שכולו היה ביצות וקדחת, אבל עם הרבה רצון טוב לחיות בארץ ישראל, עבודה קשה והרבה שמחה הקימו מושב לתפארת“

”בלי שאף אחד שם לב הכנסתי את תלושי המזון בתוך החריצים שהיו ברצפת העץ של הצריף (כמו שמכניסים לקופת חסכון)“