מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות ונעורים ברומניה בצל השואה

יושבים בביתו של אברהם
אברהם ומשפחתו בילדותו
סיפור חיים - אברהם ריכטמן

 

שמי אברהם מתתיהו ריכטמן. נולדתי ב 14/11/1939 ברומניה בעיר אורדיה קרוב לגבול עם הונגריה.

ההורים: יונה ריכטמן ז"ל, בן הרב מנחם חיים ז"ל, וסבתא שרה ז"ל. אמא, חייה רחל ריכטמן ז"ל, בת שמואל בנימין ריכנברג ז"ל וסבתא יטה ז"ל.

בשנת 1944 הייתי בגיל 5 כשהגרמנים התקרבו לגבול הונגריה, 80 קילומטר מהעיירה בה גרנו. כל המשפחות היהודיות  ברחו לעומק רומניה. העמסנו על עגלות ציוד מינימאלי. למעלה, על הציוד, ישבו אמהות עם תינוקות  בני שבוע שבועיים אחרי הלידה.

אברהם כשהיה קטן

אני זוכר שיצאנו לדרך שיירה של מספר עגלות שאותן משכו פרות. אנחנו הילדים ומספר אבות צעדנו מאחור במשך 3 ימיים ולילות. עצרנו למנוחה בבתים שונים, כך הגענו עד 150 קילומטר, ומולנו התקרבו הצבא הרוסי. אמרו לנו לא להמשיך עד שהם יוציאו את הגרמנים מהונגריה, נשארנו במקום בעיר בשם ארד.

אני זוכר כשהלכנו ברגל הנעליים עשו לי פצעים ברגלים ואז הדודים שלי הורידו לי את הנעלים  והלכתי יחף. זה היה בחודשים שקצרו את החיטה ושהגענו והשטחים הקצורים שעברנו דרכם, פצעו לי את הרגלים והייתי חייב לנעול את הנעלים בחזרה. נעלו לי את הנעלים וכשעברנו את השטחים שוב הורידו את הנעלים, וכך קיבלתי זיהום ברגלים, ואחרי זמן ארוך שהרגל התרפאה נשארתי עם שתי בלוטות לכל החיים. מספר אבות לא היו איתנו, כי הרומנים לקחו אותם לעבודות לחפירת תעלה, רק אחרי 10 ימים נפגשנו עם אבא.

כשחזרנו אחרי כ-3 שבועות לבתים, רוב התכולה של הבית נגנבה. אבא החליט לא להישאר במקום עברנו לעיירה אחרת בשכירות. אחרי שנגמרה המלחמה באזור שגרנו הצבא הרוסי נשאר עוד שנה לא היה קל אתם הם היו שתיינים ואנסו בנות ונשים הינו חייבים לתת להם אוכל ומקום לינה.

בגיל 7-8 אבא לקח אותי מהבית לעיר גדולה, שם היה גר אחיו, כדי שאני אתחיל ללמוד תורה. אני זוכר שאמא בכתה כדי שיחזיר אותי לבית, ואז בגיל 11 אבא החזיר אותי לבית. כשנה הייתי בבית ואז אבא החליט שאני לא אוכל להיות רב כשאהיה גדול, אם אני לא לומד מגיל קטן בישיבה, ולקח אותי לעיר יותר רחוקה. 150 קילומטר מהבית, אצל הגיס של הדוד, שהייתי לפני. להם היו 6 ילדים ואני קיבלתי לאכול רוב הזמן את השאריות של הילדים, וקבלתי מכות כי לא למדתי את פרשת השבוע. כל הזמן בכיתי שאני רוצה לחזור הביתה. אחרי חצי שנה אבא החזיר אותי לבית. בגיל 12.5 אבא שוב לקח אותי לעיר אחרת בסטמר שזה היה העיר הדתית ביותר, גרתי אצל השמש של בית הכנסת שהיו לו 7 ילדים. למזלי, לאכול, הגבאי של בית הכנסת, סידר לי לאכול אצל 7 משפחות שהכשרות הייתה בטוחה, כך שמבחינת אוכל היה יותר טוב.

הגעתי לגיל 13, בר מצווה, עשו לי מסיבה עלובה רק עליה לתורה בקבוק וודקה ועוגה. ההורים לא באו, רק שלחו לי 50 ליי בדואר, מתנה. עם זה עשו לי טובה כי אני יום אחד שלא הגעתי לארוחת צהריים בשעה שאמרו לי, לא קבלתי אוכל, הלכתי וקניתי חצי קילוגרם חלווה. אכלתי בלי לחם. לאחר יומיים קיבלתי צהבת קשה והרופאים אמרו שאני חייב לאכול אוכל דיאטתי כי אם לא, אני נופל חזרה לצהבת, החיים בסכנה ואז אבא החזיר אותי לבית.

כמובן שבגלל הטרטורים שעברתי, הלימודים הידרדרו, לא היה מי שאכפת לו. בכיתה ב' נשארתי כיתה פעמיים. ברומניה עם ילד לא ידע בסוף שנה לפי תוכנית השאירו כיתה (היום אני עושה חישובים בראש בלי מחשבון שואלים אותי איך אני יודע אני אומר להם שכיתה ב' הלכתי פעמיים) גמרתי 7 שנות לימוד בגיל 14.5. לאחר שנסגר המעגל, שרב ממני לא ייצא, עזרתי לאבא בעסקים. אבא היה הקניין הראשי של הקופרטיב.

אבא הגיש בקשה לשלטונות הרומנים לקבל אישור לעליה לישראל, כמובן השלטון הקומוניסטי חיפש כל מני תירוצים לעצור את היהודים, כדי שלא יעלו.

לאחר שאבא עבד במסחר, מצאו באחד מהעסקים שבין הרצוי ובין המצוי יש הבדל. עצרו את אבא והלבישו עליו 5 שנים בבית הסוהר, כך שנשארנו בבית, אמא עם 3 ילדים – אני בן 14, אחותי בת 9, ואחי בן 7. אני המשכתי לטפל בחלק מהעסקים של אבא, ובמשק של הבית  בפרות סוסים וכל מיני חיות.

כמובן נסענו לעיר הגדולה לבתי משפט שם נפגשנו עם הבן דוד של אימי, אחרי שספרנו לו את המצב, התייעצנו איתו,  איך הוא יכול לעזור שאני אלמד מקצוע. הדוד סיפר לנו שהוא מנהל היצור של מפעל טקסטיל גדול, ושמע שבישראל זה המקצוע המבוקש. הוא יסדר לי ללמוד יומיים בבית ספר טקסטיל וארבעה ימים בשבוע לעבוד מתחילת טוית החוט ועד גמר הבדים. אומן אריגה. השכרנו חדר  4 מטר אורך ו 1.5 מטר רוחב אצל הרב של בית הכנסת.

סידר לי לאכול אצל 7 משפחות למשך שנתיים ואחרי זה אצל 7 משפחות אחרות לעוד שנתיים, כך יכולתי לאכול אוכל כשר. בגיל 18 הייתי אחד האומנים הטובים במפעל. בן הדוד היה גאה בי.

אברהם בתקופת הצבא

בגיל 18.5 אחרי 4 שנים, אבא יצא מבית הסוהר, היה בבית שנה, אבל הקומוניסטים חיפשו ליהודים משהו להכניס לבתי סוהר. לאבא מצאו עסקה שנעשתה לפני המקרה הראשון והלבישו עליו 7 שנים. במזל, בגלל שזה קרה לפני המקרה הראשון היה צריך לשבת רק שנה, רק שהפעם העבירו אותו לעבודת פרך במכרה זהב ושם כל יום היו אסונות. עציר נהרג בתאונות. כך שהיינו בפחד כל הזמן בגיל 20.5 אבא יצא מבית הסוהר, חיכיתי לו בתחנת הרכבת נפלנו אחד על השני ובכינו.

נתתי לו 1000 ליי (משכורת של חודשיים) ובקשתי ממנו להיזהר לא ליפול עוד פעם. אני יכולתי להתחיל ליהנות יותר. בגיל 23 הכרתי את אשתי היקרה בת 17, בתוך 3 חודשים החלטנו להתחתן וביקשנו בקשה לקבל אשור לעלות לישראל. למזלנו, אחרי שנה קיבלנו יחד עם ההורים של אשתי והדודים שלה, וגם ההורים שלי קיבלו, שבוע אחרינו.

ב-1964 הגענו לארצנו עבדנו שנינו כל השנים וגם עד היום בגיל 70 ואסתר בגיל 63 עובדים ומתנדבים.

שאל אותי ראש העיר באחד הכנסים, אברהם ואסתר, אני רואה שאתם מתנדבים בהרבה מקומות, למה? אמרתי לו, אלוהים נתן לי אישה כפי שחלמתי. 5 ילדים בריאים ומוצלחים. 14 נכדים, ואז מה נשאר, לעזור לנזקקים!

כשראש העיר עלה על הבמה לנאום הוא התחיל עם מה שאני אמרתי לו, לשכוח את העבר הקשה מאוד שהייה לי בילדות. לחיות את ההווה ולחשוב על העתיד שבו יהיה שלום בין המדינות בעולם.

הזוית האישית

איתי ונדב – היה לנו אחלה עם אברהם במפגשים, דיברנו הרבה וגילינו שיש לנו הרבה דברים במשותף. בנוסף לעבודה היינו משחקים איתו שש בש.

מילון

אורדיה
השם של העיר ברומניה, שבה נולד

ציטוטים

”אם לא תאכלו יישאר יותר“