מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בתקופת הצנע

סבתא ציפורה ונכדתה יסכה
הנכדה יסכה פטוסי
בתקופת הצנע אימא הייתה קונה עם התלושים אבקת ביצים ואבקת חלב

שמי צפורה כחלון, נולדתי בשנת 1947 בעיר ברלד שברומניה. בביתינו  דיברו בשפה הרומנית,  ותיבלו את המשפטים באידיש.

הוריי סיפרו לי שבהיותי קטנה בת שנה  או שנתיים, אהבתי מאוד לאכול את המאכל הלאומי של תושבי רומניה ה"ממליגה" שעשוי מקמח תירס מבושל.
העלייה לישראל
כשהייתי כבת שנתיים וחצי עליתי לישראל. מספר שנים לפני עלייתנו קמה המדינה. הוריי היו חלוקים בדעותיהם לגבי העלייה, אימא פסקה מיד שאנחנו חייבים לעלות לישראל ולא להישאר אפילו רגע נוסף ברומניה, כי היא חשה בגילויי האנטישמיות נגד היהודים בברלד, במיוחד לאחר השואה. אבי התנגד מאוד לכך, משום שבתקופה זו התחלף השלטון ברומניה למשטר קומוניסטי שהבטיח (כביכול) זכויות רבות לכל תושבי רומניה. הרבה יהודים אכן התפתו להצעותיהם והאמינו שעם החלפת המשטר יהיה ליהודים  טוב יותר, והם לא יסבלו עוד מהפליות ומשנאה.
אימי התעקשה לעלות. ללא ידיעת אבי היא לקחה את הדרכון שלו כדי לרשום אותה ואת המשפחה לעלייה. וכשהגיעו  האישורים וכרטיסי הנסיעה, היא ניגשה לאבי ואמרה לו: "אם הינך מעדיף להישאר ברומניה, תישאר. אני לוקחת את הילדה ועולה לארץ." כמובן שלא הייתה לו ברירה ועלינו כולנו יחד אבי, אימי ואני.
ומאז, בכל פעם שעברנו תקופות קשות של רעב  או בצורת ואימא הייתה מתלוננת, אבא היה אומר לה: "זו פלשתינה שלך!" כשכוונתו הייתה כמובן להתעקשותה של אימא לעלות לארץ, ושניהם היו צוחקים.
הגענו לארץ למפרץ חיפה, ומשם נשלחנו ל"שער העלייה" היה זה מחנה עבור עולים חדשים ופליטי השואה. עלינו בתקופה של מבצעי העלייה הגדולים מאירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה  ומלחמת השחרור. בתקופה שהגענו לארץ המצב הכלכלי בישראל היה קשה ביותר. רעבנו לפת לחם, תקופה זו  נקראה "תקופת הצנע".   קושי גדול היה  למדינת ישראל לקלוט מספר עצום כל כך  של פליטים  ועולים  חדשים. השתמשנו בתלושי מזון במקום כסף, ובאמצעות התלושים רכשנו מעט אוכל במכולת. תושבי הארץ נתבקשו  לצמצם במזון ובשתייה, , בתקופה זו חסנו על כל פירור של אוכל.
זכרונות ילדות מרומניה 
הוריי נולדו בברלד. אבי ברוך נולד בשנת 1921. ואימי מנוחה (מינה) נולדה בשנת 1917 אימי הייתה מבוגרת מאבי. אבי התייתם מאביו בגיל צעיר, ולכן בהגיעו לגיל ארבע עשרה הוא נאלץ לצאת לעבוד כדי לעזור לפרנס את משפחתו. אבי התחיל את עבודתו  כשוליה אצל חייט מומחה, ממנו הוא  למד לתפור, ועם הזמן הוא נעשה בעצמו מומחה לתפירת בגדי גברים. הוא התמחה בתפירת חליפות ומעילי חורף.
אימי הייתה יתומה מאב ואם מגיל צעיר מאוד. אישה ערירית ואלמנה, חסידת חב"ד אימצה את אימי, היא לקחה אותה לביתה וגידלה אותה. גם אימא נאלצה מגיל צעיר לפרנס את עצמה ואת אימה המאמצת. היא הייתה רוקמת נדוניה לכלות: סדינים, כיסויים, וכותנות לנשים. היא הייתה יושבת בלילות ורוקמת לאור העששית כי באותם ימים לא היה חשמל בבתים.
המקצוע שהוריי רכשו בילדותם סייע להם מאוד בשואה. בתקופת המלחמה הרומנים חתמו ברית שלום עם הנאצים, והצבא הרומני השתתף לצידם במלחמה . בעיר שבה גרו הוריי הקימו מרכז שבו טיפלו במדי הצבא הנאצי. שם תיקנו מדים ובעיקר מעילי חורף עבור הצבא, ולעבודה זו לקחו בין היתר גם  את הוריי. וכך ניצלו מלהישלח למחנות ההשמדה. אבי גם שילם שוחד לממונים עליו כדי שלא ייקחו אותו למחנות. אבל לקראת סוף המלחמה בעקבות  הלשנה אבי נשלח למחנה "טרנסניסטריה" הידוע לשמצה. שם נהרגו יהודים בהמוניהם, מקום שממנו כמעט  לא היה סיכוי לחזור חי.
למזלו של אבי, המלחמה הסתיימה, כך שאבי שהה שם "רק" חצי שנה. הוא שוחרר משם במצב קשה, משקלו היה שלושים ושישה קילו בלבד הוא היה חולה, וכל גופו היה מלא  בפצעים וכינים. הוא חזר לעירו, ודפק בדלת הבית. אך אימי לא זיהתה אותו, ולא הסכימה להכניסו הביתה. רק לבסוף היא זיהתה אותו לפי המבט המוכר בעיניו. היא טיפלה בו במסירות רבה, עד שהבריא ונהיה ככול האדם.
אבי לא הסכים לספר על מה שעבר עליו בטרנסניסטריה, גם אימא לא סיפרה לנו על מה שעבר עליה בימי ילדותה כשהייתה יתומה.
אבא היה נוהג לספר לי ולאחותי, אידה, סיפורי אגדה רבים שהכיר מרומניה. במיוחד אהבתי את הסיפור שסיפר "התרנגול והארנק עם שתי המטבעות".

זכורה לי במיוחד התמונה, שבה נראתה אימא, עטופה במעיל פרווה כבד ומסורבל. ובידיה היא החזיקה את אידה הקטנה, עטופה כולה בחיתולים ובבגדים מטולאים. היא הייתה נוטלת את ידי הקטנה בידה, ויחד היינו יוצאות לאישה אחת שגרה בקצה השכונה שלה הייתה  פרה. אימי הייתה חולבת את הפרה, ואת החלב היא הייתה מרתיחה ונותנת לאחותי הקטנה בת החודשיים בבקבוק.

פעם אחת, כשהגענו לשער ביתה,דפקנו בדלת. היא פתחה לנו את הדלת והצביעה על תינוק מחותל בקצה החדר, ואמרה: "מצטערת, אני לא יכולה לתת לך יותר חלב, גם לי נולד תינוק, ואני זקוקה לחלב לבני."
אימי הייתה בהלם. היא לא ידעה מה היא תיתן לתינוקת לאכול. לאחר התלבטויות מרובות,  וצרחותיה של אידה שקרעו שערי שמים, היא הרימה את התינוקת, ויצאה למרפאה. אימא שטחה בפני הרופא את שאלתה. הרופא אמר לה לסחוט רימון, ואת המיץ המתקתק לתת לאידה. הרופא הוסיף והסביר, כי לרימון ערך תזונתי המתאים כתחליף לחלב עבור הגיל הזה. אימא הודתה לו במילים חמות, ויצאה את המרפאה.
בילדותי, לא אהבתי ללכת לגן, הגן לא היה מצויד, היו בו רק שתי בובות. בחצר לא היו מתקנים, אך אני שנאתי יותר מכול את ארוחת הבוקר בגן, חילקו לנו חצאי פרוסות לחם מרוחים בריבה. לא אהבתי את האוכל הזה.ובכלל, אני זוכרת שבילדותי לא אהבתי לאכול את המעט שהיה.

בתקופת הצנע אימא קנתה  עם התלושים אבקת ביצים ואבקת חלב. היא הייתה , שופכת את אבקת החלב לכוס, מוסיפה קקאו, מעט סוכר ומים רותחים, וה-"שוקו" מוכן! את אבקת הביצים הייתה שופכת למחבת,  מערבבת, ולאחר דקה או שתיים ה"חביתה" הייתה מוכנה!

אנילא אהבתי  לשוקו הזה. גם מה"חביתות" שהכינו מאבקת הביצים, לא הסכמתי לאכול. אימי הייתה מאוד מודאגת מכך, וניסתה להאכילני ב"מעדנים" שונים שהכינה משאריות הלחם וממרק דלוח, אך בקושי הייתי נוגסת פרור  ועוזבת את השולחן.
למדתי בבית-ספר "ברל כצנלסון" באשקלון, בבית-הספר כבר ידעתי לדבר בשפה העברית. בכל קיץ התאספנו בחורשה  והבנות הגדולות סיפרו סיפורים לילדות הקטנות. לפעמים היו אלו רק אגדות, שנועדו לסחוף את התלהבות הפעוטות בנות החמש.
בשכונתנו היה אדם שמקצועו היה להוביל בלוקי קרח בעגלה. הוא היה עובר בשכונה, ועקרות הבית היו מבקשות ממנו קרח, הן לא בקשו כמובן בלוק שלם. כל פעם כשהסתובב בשכונה כל הילדים היו מזדנבים מאחוריו, וכדי לתת לנשים את מחצית בלוקי הקרח, היה לוקח אזמל חד, ושובר את הקרח. או-אז היו כל הילדים נצמדים לעגלה, ומעוצמת השבירה, היו ניתזים שביבי קרח קטנים לכל עבר. אנו,היינו עטים על חתיכות הקרח כמוצאי שלל רב, ומלקקים אותם בהנאה בקריאות: "גלידה, גלידה!" זו הייתה הגלידה שלנו באותם הימים.
בצעירותי עבדתי לפרנסתי בתור מורה חיילת, עבדתי בשדרות בבית-הספר "שיקמים", שם הכרתי את בעלי לעתיד, אליהו (אלי).
בשנת 1970 ל' מנחם אב, ראש חודש אלול, באולם צנוע בתל-אביב עמדתי תחת החופה, ובאתי בברית הנישואין עם בעלי, אלי. בחתונתנו ניגנה להקה, דבר נדיר באותם ימים, אז היה מקובל להזמין כמעין "תקליטן" שהשמיע מוזיקה מוקלטת, ואילו בחתונתנו ניגנה להקה שלימה. אחרי חתונתו עברנו לגור באשקלון. שם נולדו שלושת ילדינו הגדולים: זוהר, חגית וישראל. זמן מה לאחר לידתו של ישראל , עברנו לגור במושב "חצב" הסמוך לבני-עיש וגדרה. שם נולדו לנו שלושה ילדים נוספים: יונית, חנוך והדס.
בתקופה שעדיין  גרנו באשקלון, הלכנו לטייל על שפת הים יחד עם שני ילדינו הגדולים. לפתע הבחנו, בשיירת סוסים שדהרה  על קו החוף. כשזוהר בן השלוש ראה  את הסוסים, הוא  התפעל . וכל הדרך הוא לא הפסיק מללהג ולהתפלא על  רוכבי הסוסים. גרנו אז בבית-דירות בעיר. כל דירה הייתה קטנה וזעירה , אי אפשר היה לאכלס נפשות רבות בבית.. אז תמהתי בפני זוהר: "איפה לדעתך, נאכלס בבית שלנו סוס?  זוהר ענה לי בתמימות : "מה הבעיה? אפשר לשים אותו בסלון, והוא יוציא את הראש דרך החלון."
כאשר גרנו במושב, שני ילדינו הקטנים חנוך והדס היו ממש "צמד חמד" את כל תעלוליהם היו רוקמים ומבצעים ביחד. יום אחד, ביקשתי מהם להוריד את הכביסה  מהחבל שבחצר.הבאתי להם את סל הכביסה והם יצאו לחצר. אחרי כמחצית השעה , נכנסו שניהם  ובידיהם-סל הכביסה ריק. התבוננתי בסל, פניתי מיד לשניים לברר היכן הכביסה הנותרת. אך, מיד כשראיתים הבנתי היטב.
חנוך והדס היו לבושים מכף רגל ועד ראש בבגדי הכביסה שתליתי: הגרביים של בעלי על ידיהם, עטפו את רגליהם בצעיפים , מעליהם את החולצות של ביתי ועל ראשיהם הם חבשו לבנים שלהם , ובקול רם הכריזו: "אנחנו משה ואהרון!".
כיום אני בגיל 69 אימא לשישה ילדים וסבתא לכעשרה נכדים מאושרים ומקסימים (כן ירבו בלי עין-הרע) אני עובדת לפרנסתי כבלנית במקווה במושב, ובימים מסוימים בשבוע גם כספרנית. לא מזמן יצאתי לפנסיה, בגיל 68, ואני ממשיכה לרוות המון נחת מכל צאצאי הרבים.

תשע"ו

מילון

טרנסניסטריה
מחנות השמדה שהוקמו בשליטתה כשטח ל'פתרון הסופי' של הבעיה היהודית ברומניה.הם הקימו שם גטאות,מחנות ריכוז ומחנות השמדה. 'טרנסניסטריה' הפכה ל'אושויץ' של רומניה.

ממליגה
היא מאכל רומני נפוץ העשוי מקמח תירס כדיסה בעבר שימש מאכל זה בעיקר כתחליף ללחם אצל העניים.

ציטוטים

”אני שמחה להיות סבתא לעשרה נכדים מאושרים ומקסימים, אני רווה המון נחת מכל צאצאי. “