מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בתל אביב של שנות הארבעים

עם ליטל הנינה החמודה שלי
בצעירותי
סבתא רבתא מספרת על החיים בתל אביב

 ילדות בתל אביב של שנות הארבעים
 
נולדתי בתל אביב, בשנת 1943, חמש שנים לפני מועד הכרזת המדינה. היות ולדעתי נולדתי בתקופה מאוד הרת גורל לעם היהודי, נחרטו במוחי המון זיכרונות, מתקופה זו.
 
 
 בילדותי
 
 
אני זוכרת לדוגמא, את התקופה, שהיה כאן עדיין השלטון הבריטי [אנגלי]. בכל ערב היה עוצר. אסור היה לצאת מהבתים ולהסתובב ברחובות. בכל פינת רחוב עמד חייל בריטי, חבוש כומתה אדומה. לכן קראו לחיילים הבריטיים כלניות…
 
באחד הימים לא היה חלב בבית. אבי ירד לרחוב עם סיר, כי בזמן ההוא לא היו בקבוקי חלב. בפינת הרחוב הייתה חנות תנובה ואבא שלי רצה לקנות חלב. בזמן שיצא לחנות, חייל בריטי, ניגש אל אבי עם הרובה מכוון  אליו ודחף אותו אחורה למדרגות, תוך שהוא מאיים עליו, שלא יצא אחרת הוא יירה בו.
 
לפני הכרזת המדינה היה מסוכן להסתובב ברחובות תל-אביב. תל אביב גבלה יפו ומשם נהגו הערבים לירות לכיוון האנשים שהיו ברחובות ולא פעם  הם הצליחו להרוג יהודים תמימים.  לערבים אלו קראו צלפים. לכן מצאו עצה ובנו באמצע הרחובות קירות הגנה מלבנים וגם מחיצות משקי חול. אנשים ההולכים ברחוב,  בזמן היריות, פשוט היו רצים מקיר לקיר להסתתר מהצלפים.
 
אחד המקרים שזכור לי, בבוקר אחד, מספר גדול של צלפים תקפו אותנו. אנחנו ראינו מהחלונות את הקליעים עפים. שכבנו והסתתרנו מתחת למיטות. אני זוכרת, שאני הקאתי על סבתי מרוב פחד.
 
מיום שנולדתי עד ה' באייר יום הכרזת המדינה, עברו תלאות מרובות על הארץ, כמו למשל שהגרמנים והאיטלקים הפציצו את תל-אביב. לא היו אז מקלטים ולכן בלילות אחותי ואני ישנו על הרצפה במטבח של השכנים. השכנים שגרו בחצי קומת מרתף, שם היה מוגן יותר… כך גרו אז כי לא היו מספיק דירות והמרתף היה המקום המוגן ביותר. 
 
משם היינו שומעות את האזעקות וזרקורים היו נראים בשמים מחפשים את מטוסי ההפצצה. דוגמא נוספת, למשל כשיצאו שיירות לכיוון ירושלים, שיירות עם מזון ומים, כי ירושלים הייתה נצורה .יש לי זיכרונות כה רבים מילדותי, בטרם הקמת המדינה וגם זיכרונות מימים לאחר הקמתה, שקשה לי ממש לבחור מה לספר…  
 
זאת אכן הייתה תקופה הרת-גורל לעם היהודי…
 
 
שלושה מקלטי רדיו בכל הרחוב בו גרנו
אני זוכרת, היטב את יום ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה. שמענו אותה ברדיו. בכל הרחוב שבו גרנו, היו בסך הכל שלושה מקלטי רדיו. אחד אצל הרופא, מנהל בית החולים "הקריה", אחד אצל לובה אליאב שהיה ראש הסוכנות היהודית ואצלנו.
 
הייתה לנו בבית, מסעדה קטנה ואכלו אצלנו אנשי פלמ"ח והגנה. אפילו חיים חפר, ישן ואכל אצלנו. חיים חפר שהיה משורר. הוא סיפר וכתב בעבר על הפלמ"ח ועל מלחמות ישראל. כולם התרכזו מסביב לרדיו והקשיבו  לחדשות. אני זוכרת, את יום הכרזת המדינה. אבא שם אותי על כתפיו ורץ איתי לשדרות רוטשילד, לשמוע ברמקולים את ראש הממשלה, דוד בן-גוריון מכריז על הקמת המדינה. אחר-כך פרצו בריקודי הורה ברחובות העיר… מעגלים מעגלים ואבא רקד איתי.
 
אז, לאחר הכרזת המדינה, התחילה העלייה  הגדולה לישראל. בהתחלה מאירופה, ניצולי שואה ומחנות קפריסין. לאחר מכן, עליית "מרבד הקסמים" ועליית כנפי נשרים מתימן. עליית "עזרא ונחמיה" מעירק. כך קראו לעליות האלה. בבת-אחת מיליון יהודים בארץ, באוהלים. שיכנו אותם במעברות. לא היו מטעי פירות ולא שדות ולא עדרים. לא היה אוכל.
 
בשנת 1950הוכרז מצב "הצנע"בארץ. את המעט שהיה חילקו שווה בשווה. היו פנקסי תלושי מזון לכל אזרח ומשפחה. היו מורידים תלוש ברגע שהמשפחה קיבלה את קצבת האוכל. לדוגמא: שבוע אחד פרסמו שהגיעו שקי סוכר וכולם הלכו לקחת סוכר לפי התלושים, מה שנקצב להם. שבוע אחרי, פרסמו שיש חלוקת קמח ושוב כל משפחה לקחה בתלושים את מה שהגיע להם, וכן הלאה.
 
תקצר היריעה מלספר הכול… מארצות הברית שלחו לנו אבקת חלב ואבקת ביצים. עד היום אני מרגישה על לשוני עם הטעם הנורא של החביתה שהוכנה מאבקת הביצים…  

מילון

חיים חפר
חיים חפֶר היה משורר, פזמונאי ומחזאי ישראלי. תסריטאי, בעל טור ופובליציסט ישראלי. חתן פרס סוקולוב לעיתונות (1969) ופרס ישראל לזמר עברי

ציטוטים

”נולדתי בתקופה הרת גורל לעם היהודי...“