מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בתימן

אני וסבתי
סבתא רבתא בריקוד תימני
העלייה "במרבד הקסמים"

סבתא רבא שלי תמנה כהן, נולדה בתימן אך אין לה תאריך לידה.

על פי תעודת הזהות היא נולדה בשנת 1927 . לאימא שלה קראו שמעה (שושנה בעברית) ולאבא שלה קראו דוד חיים, שניהם נולדו בתימן , הם גרו בבית עשוי מחמר ללא מרצפות, הרצפה היתה מבטון. בבית היו שני חדרים וכולם ישנו על הרצפה . תנאי החיים שלהם היו קשים מאוד בהשוואה להיום. כדי להכין אוכל הם היו טוחנים על אבנים, את הגרגירים (תירס למשל) והיו מכינים את הקמח . כדי להכין בשר, ארבעה ראשי משפחות היו קונים פרה , ואז היה בא שוחט לביתם, לשחוט אותה, והגברים היו מתחלקים ביניהם בבשר . הם היו מייבשים אותו, משחילים אותו על חוט ואחר כך לוקחים ממנו חתיכה בכל פעם. אם הם היו צריכים מים הם היו הולכים מרחק רב, כדי לשאוב מהבאר מים. הם היו סוחבים את הדליים על הראש ובדרך התלוצצו וצחקו.  לפעמים המים היו נשפכים להם, אז הם היו חוזרים עם דלי ריק . אבא שלה היה שולח אותם להביא מזון גם מהערבים, הליכה מנהריה עד עכו. ואם הייתה יורדת החשיכה, הם היו נשארים לישון אצל הערבים, וחוזרים למחרת בבוקר. היחסים עם הערבים היו טובים ולא היה חשש.

בתקופה ההיא סבתא רבה שלי לא בקרה בבית ספר, כיוון שהבנות לא למדו, אלא רק הבנים למדו תורה. הבנות במשפחה עסקו במשק הבית, ובעבודת חקלאות בגינה. בגידול ירקות, בטחינת הקמח, בניקיון וברקמה. פה בארץ היא למדה בבית ספר "תהילה" למבוגרים, אבל היא הפסיקה כי לא היה לה זמן להקדיש לזה .

כשהם היו ילדים הם היו משחקים משחקי קוביות, או חופרים גומות באדמה, ומשחקים עם אבנים כמו גולות . לא היה להם הרבה זמן לשחק, כי הם היו צריכים לקושש עצים , להביא מים ולהשיג תבלינים.

אבא של סבתא רבה, שלי חיתן אותה בגיל מאוד צעיר, בגיל שתים עשרה. זה היה מקובל אז בתימן כי היהודים חששו שהערבים יחטפו את הבנות, אבל עם נשים נשואות הם לא התעסקו, כי הייתה הגנה של השייח' של האזור. בחתונה או יותר נכון בהסכם הנישואין, סבא רבה שלי שילם בעבור סבתא רבה שלי, שבעה גרוש תימני. בנימין בעלה נחשב לגבר מבוקש וכשהגיעה לעדן, הנשים לא הבינו למה הוא היה צריך להביא את סבתי, שהיתה ילדה רזה ושחומה. החתונה נמשכה שבעה ימים בהם שרים, רוקדים, ואוכלים . לא היו מתנות , היה מספיק שהאנשים כיבדו אותם בבואם.

קצת אחרי החתונה אבא של סבתא רבה שלי נפטר. השליח של סבא רבא שלי, לקח את סבתא רבה שלי אליו. שבעה ימים הם הלכו בדרכים. עד שהגיעו לשייח' של האזור, היא הייתה מיובשת ונפוחה לגמרי. צריך היה לעבור דרך השייח ' ולקבל זריקות לפני שאמורים להיכנס לעדן. זה היה כמו תחנת גבול בין תימן לעדן . השליח השאיר אותה שם ונכנס לעדן לבדו. כשהם הגיעו לעדן היו להם חיים קלים בהרבה, לא היה צורך לבשל. את הדגים הם היו קונים כבר לאחר שניקו אותם, הם היו הולכים לאכול במסעדה . אפילו  את הלחוח' הם היו קונים. עדן הייתה תחת שלטון בריטי, ולכן אפשר היה לראות את ההבדל.

למרות שהם היו נשואים הוא הבין שהיא עדיין צעירה. הוא הביא אותה לאישה עדנית שהייתה מעין אפוטרופסית שדאגה לה, כי לא היה לה שם אף אחד. אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בעדן . בעלה  עבד אצל רופא הודי, והיה מגיע רק ב 22:00 בלילה. כשהיא בגרה היא נכנסה להיריון הראשון, שבו הילד נפטר בלידה, כיוון שזו הייתה לידת עכוז והאחיות לא ידעו. היא חיכתה שיביאו לה את הילד אליה, אבל אז באה המיילדת והודיעה לה שהוא מת  ולא הראו לה אותו . לאחר אותו מקרה, בעקבות הלידה היא נחשבה כבר לגברת .

עם הכרזת המדינה, הערבים התנפלו על היהודים ונהגו כלפיהם באלימות. הם ירו בדודה של בעלה בחלון. סבתא רבה שלי חשבה שבעלה מת, כשהלך להביא לחם. היא התחבאה צמודה לקיר, והציצה. היא ראתה איש נופל, ואישה שקוראת לה מהחלון להיכנס מהר, זה היה בן דודה של בעלה. הערבים תפסו את בעלה  ורצו להרוג להרוג אותו, אבל אחד מהם אמר להם לעזוב אותו ,כי הוא מכיר אותו . במסגרת עבודתו כאח הוא היה מטפל בהם, הולך לביקורי בית וריפא רבים מהם.

את הכרזת המדינה שמעו ברדיו, (היו אנשים שהיו להם מכשירי רדיו). שליחים שהיו נכנסים לארץ ישראל הלוך ושוב, הודיעו להם להתחיל לארוז, ושצריך לעלות לארץ ישראל. הם הקציבו להם משקל של 15 ק"ג, לכל אחד, ולמי שהיה יותר מהמותר, זרקו את חפציו העודפים.

לקחו אותם לשדה התעופה והעלו אותם למטוס. הם היו צריכים לעשות זאת בחיפזון, כדי שהמוסלמים לא יעכבו את העלייה שלהם לארץ.

העלייה שלהם  נקראת "על מרבד הקסמים ", הנשים והילדים נכנסו לבדם לארץ, לגברים לא נתנו להיכנס. הם נתנו להם להיכנס לארץ ישראל, רק אחרי שלושה חודשים. בעלה נלקח בהגיעו, לעבוד בקרן קיימת, בהכשרת הקרקע בכל אזור הצפון . הוא היה מגיע הביתה, רק בימי שישי ושבת, והיא טיפלה לבד בשישה ילדים. הם היו מקבלים תלושי מזון למרות שלא היה מה לקנות, היו להם קופסאות שימורים, ולא היה שפע כמו היום . כיום יש לה שבעה ילדים, והרבה נכדים.

הזווית האישית

סתיו – נהניתי ללמוד היסטוריה, על תקופת העליות לארץ, בעקבות הפרעות ביהודים. סיפור העלייה של סבתא רבה שלי, ממקור ראשון, היה ברור ומוחשי.

מילון

מרבד הקסמים
כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן לארץ ישראל

ציטוטים

”.“