מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בקיבוץ והקמת משפחה בארץ ישראל

אני, חנה
אני גרה בקיבוץ אפק
סיפורה של חנה סימאני שנולדה בחיפה לאימא ניצולת שואה וגרה בקיבוץ אפק

ילדותי

נולדתי ב- 19 בנובמבר ב- 1950 בחיפה וגדלתי בקיבוץ אפק. לאימא שלי קראו אסתר והיא הייתה טבחית במטבח של הקיבוץ. לאבא שלי קראו מאיר והא עבד בבריכות הדגים. יש לי אחות גדולה בשם חיה, אח גדול בשם צביקה ואח קטן בשם יצחק.

מגיל חודש הייתי בבית הילדים בקיבוץ בו ישנו יחד כל הילדים, כאשר תינוק היה בוכה בלילה שומרת הלילה הייתה קוראת לאמא של התינוק להניק אותו בלילה.

בילדותי הייתי נורא פראית ולפעמים ברחתי מגן הילדים, מאוד אהבתי לשחק בבובה שהייתה לי, ובנוסף לכך אבא שלי מאיר, היה ממציא לנו כל מיני משחקים מנייר כי לא היה טלוויזיה או טלפונים היה לנו בבית רק רדיו אחד.

מגן הילדים עברנו כל הגן ישר לכיתה ב' מכיוון שלימדו אותנו כבר לקרוא ולכתוב, אני זוכרת, שביום אחד לבשתי שמלה לבנה, נתנו לכל הילדים תופים והלכנו בשורה לבית הספר.

בקיבוץ בבית הילדים היינו ישנים יחד, היה לנו מבנה גדול של חדרי שינה, חדר אוכל, כיתה, שירותים ומקלחות. בבוקר היינו הולכים לבית הספר, חוזרים למבנה ואוכלים ארוחת צהרים וערב לאחר מכן בערך בשעות 18:00 -20:00 הלכנו לבקר את ההורים ואז חזרנו לישון במבנה.

ישנו יחד מגיל חודש בבית הילדים עד כיתה י"ב גרעין מסוים של קבוצת ילדים, לא הכרנו חיים אחרים ומבחינתנו לגדול בבית הילדים היה מצב נורמלי, כילדה החיים בקיבוץ היו מאוד מעולים ומהנים, אהבתי לגדול ככה ולא הכרתי משהו שונה.

בית הספר

לבית הספר שלי לא היה שם מסוים הוא היה "בית הספר של קיבוץ אפק" לכיתה שלי קראו כיתת "שיבולת", כדי לדעת לאיזה כיתה אני שייכת קראו לי חנה שיבולת. בבית הספר למדנו הכל – כימייה, ביולוגיה, מתמטיקה, לשון, ספרות, אנגלית. המקצוע שהכי אהבתי ללמוד היה ספרות והמקצועות שלא אהבתי ללמוד היו בעיקר מתמטיקה, אנגלית וכימייה.

בבית הספר לא הייתה לנו שום תלבושת אחידה, מורי בית הספר היו חברי קיבוץ ראינו אותם מידי יום בקיבוץ ובחדר האוכל, וקראנו להם בשמם הפרטי ולא "המורה".

אוכל בקיבוץ

בקיבוץ לא היו מאכלים מסורתיים מיוחדים, אכלתי את הארוחות בחדר האוכל של הקיבוץ: בבוקר – ביצה קשה, גבינה לבנה, סלט ירקות, לחם, מרגרינה. בצהריים – מרק, עוף עם אורז/פירה, כדורי בשר. בערב – חביתה, סלטים

עבודות בקיבוץ

בקיבוץ עבדו הרבה בחקלאות: פרדס, מטע, כותנה, תירס, רפת, לול, היה גם עבודה במסגרייה בה תיקנו דברים לתושבי הקיבוץ. בערך בכיתה ה/ו התחלנו לעבוד כל הכיתה בקיבוץ: בחורף עבדנו בקטיף תפוזים, אשכוליות ולימונים, לפעמים שנסענו לפרדס עם טרקטור והוא שקע בבוץ אני זוכרת שכל הילדים ירדו למטה לשחרר את הטרקטור. בקיץ היינו עובדים בדילול תירס וכותנה. בנוסף עבדנו גם במטבח בשטיפת כלים ובהגשת אוכל לחברים.

בערך בכיתה ח' עבדתי בדיר חליבה ויצאתי עם הכבשים למרעה, הייתי צריכה ללכת עם הכבשים מסלול מסוים ולספור שכולם חזרו לדיר.

שואה

אימא שלי אסתר הייתה ניצולת שואה ובעקבות זה היא לא החסירה מאיתנו כלום, היה לנו הכל, אוכל בשפע. אני זוכרת שהייתי בערך בגיל 4 ולא רציתי לאכול בננה/תפוח היא אמרה שתיתן לי בננה/תפוח עם שוקולד רק כדי שאוכל. הקיבוץ שלנו קם מניצולי השואה, בקיבוץ לא כל כך דיברנו על הנושא, מי שהיה יכול ורצה דיבר על זה עם המשפחה שלו.

סיפור אחד שזכור לי שאימא שלי סיפרה לי הוא שברגע שהם הגיעו לגטו ברכבות ביקשו מהם להתפשט בתוך מקלחות, גילחו להם את השיער ובמקום הבגדים שלה נתנו לה שמלה עם חורים מקדימה ומאחורה וכפכפים מעץ.

משפחה

בעלי – שלום, היה חבר של אחי הגדול, הוא בא אלינו הביתה לפעמים כדי להיות עם אח שלי וככה הכרתי אותו. התחתנתי עם שלום בגיל 19, לא התגייסתי לצבא מכיוון שהתחתנתי לפני הצבא. שבעה חודשים בערך אחרי החתונה אני ושלום עזבנו להרצליה כי הוא רצה לגור ליד ההורים שלו. בהרצליה התחלתי לעבוד בטיפול בילדים ואז עברתי לעבודה בגן עירייה. נולדו לי שלושה ילדים: שרונה, זהר, הגר.

היום אני פנסיונרית, אוהבת מאוד לקרוא ספרים ולעשות תשבצים ותשחצים.

הזוית האישית

עדי סימאני: התוכנית הייתה מהנה וחוייתית למדתי הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא.

מילון

קיבוץ
קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים - שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. הקיבוץ הוא בדרך כלל יישוב קטן המונה מספר מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות ומתעשייה.(לקוח מויקיפדיה)

ציטוטים

”עדי: "סבתא מעוררת בי השראה להקמת משפחה בארץ ישראל, למדתי ממנה איך היו החיים בקיבוץ"“