מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בקיבוץ גבעת ברנר – 1936

אני ונכדתי נגה
אני ואישתי יהודית
יאיר חן מספר לנכדתו את סיפור חייו

שמי יאיר חן. נולדתי בשנת תרצ"ו (1936), בקיבוץ גבעת-ברנר. שמי ניזכר בתנ"ך כשופט בגלעד ונבחר כשם חדשני בתקופה ההיא. שם משפחתי חן היה מקובל בין החסידים באירופה (חן=חכמה נסתרת). 
 
שנות ילדותי היו בבית התינוקות ובגן הילדים בקיבוץ. כלומר; בילדותי שהיתי רוב הזמן עם בני גילי ולא עם הורי. אמי, גאולה, הייתה מורה בבית הספר. אבי עבד בעבודות שונות בקיבוץ וכן היה שליח ביוון  להצלה וארגון היהודים לאחר המלחמה.
 
באותה תקופה האנגלים שלטו בארץ ופעמים רבות נתקלנו בחיילים בריטים חובשי כיפה אדומה ("הכלניות").
אני זוכר את החיפוש הגדול אחר נשק בשנת 1946. האנגלים חיפשו בכל מקום שרק אפשר. בהיותי בין שש נאסרו על ידי האנגלים חמישה חברי קיבוץ באשמה שנמצא אצלם נשק ללא רישיון.
בדיוק באותו זמן  נכנסתי לבית הספר ללא טקס עליה לכיתה א'.בקיבוץ שהתה והתאמנה מחלקת פלמ"ח ואנו כילדים קינאנו בהם, אך כל הנשק שלהם היה ג'ודו ומקלות, כלי נשק אחר לא היו או שהיו במסתור.
בסוף 1947 התקבלה באו"ם החלטה להקמת מדינת ישראל ומיד פרצה מלחמת השחרור. היה מסוכן לנסוע בדרכים והספקת המזון והדלק היתה בצמצום רב. כמה חברים מהקיבוץ איבדו את חייהם בקרבות עם הערבים. אני זוכר שליקטנו גרעינים ופירות שהערבים זנחו מאחוריהם.
אחרי המלחמה המשכנו ללמוד, לעבוד ולשחק. ובשנת 1952 לאחר ויכוחים סוערים (בראיה היסטורית, אף אחד לא יודע על מה התווכחו) חל פילוג בתנועה הקיבוצית ועברתי עם הורי (בהיותי בן 16) לקיבוץ נצר-סרני. אבי עזב את גבעת-ברנר שנה קודם והיה מורה לעברית באולפן בצפת.
בנצר סרני התאחדנו עם חברת הנוער במקום וסיימנו שם את בית הספר. תוך כדי לימודים הדרכתי במעברת באר-יעקב ולמדתי להכיר את העולים החדשים מארצות ערב. זכורני שהבאתי את חניכי לרחצה בברכה לקיבוץ וגורשתי בבושת פנים.
 
התגייסתי לצבא והתחלתי בקורס טייס אולם לאחר חצי שנה נכשלתי ועברתי לקורס מ"כים בנח"ל ולאחר מכן הדרכתי בנח"ל וסיימתי כמפקד מחלקה. לאחר סיום הצבא חזרתי לקיבוץ והחילותי לעבוד בגידולי ירקות ושלחין, בעיקר התמחיתי בגידול בוטנים ליצוא והכנת זרעים לעונה הבאה.
לאחר כשנתיים נשלחתי להדרכה בתנועת הנוער-העובד בשרון. הכוונה הייתה הנחלת ערכים חברתיים ופוליטיים לנוער המקומי, איני יודע היום אם היה לזה ערך רב. חזרתי לקיבוץ וקיבלתי על עצמי לנהל  את משק הילדים כחינוך לעבודה חקלאית.ובזמן העבודה נהגתי להדריך טיולים לכיתות הגבוהות.
באותו זמן הילדים רמזו לי שבאה מורה חדשה למוזיקה. התיידדנו באחד הטיולים והמשכנו להזמין זה את זו לאירועים שונים. הייתה חבורה שקראה לעצמה "הכנופיה" שחבריה היו נוהגים אחת לחודש להתאסף בתל-אביב ולבצע יצירות מוזיקאליות. יהודית הזמינה אותי להצטרף. כך, דרך השירה והטיולים התחברנו. לאחר מכן, נקראתי למילואים ובאחד התרגילים נפצעתי בראשי על ידי רסיס של רימון יד. מקרה זה חיזק את רצונה של יהודית להינשא לי, וכך היה.
יהודית סיפרה לי שאבא שלה, יוסף בלומברג , היה זמר אופרה וחזן בבית הכנסת בפריס. בהיותו בחור צעיר עלה לישראל  ועבד כמה שנים בארץ בעבודות שונות ולכן היה לו פספורט פלסטיני. יוסף נסע להשתלם בזימרה ובחזנות בפריס  שם הכיר את אישתו שרה, ונולדו שתי בנותיהם. באותם השנים יוסף הוציא מספר תקליטים של אופרה וחזנות אשר לאחרונה נמסרו לבית התפוצות. בתקופה בה המשפחה שהתה בצרפת פרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים כבשו את צרפת. היות והיה ליוסף דרכון פלסטיני  הוא נישלח למחנה עבודה בצרפת ולא למחנות ההשמדה שבגרמניה והמשפחה ניצלה.
נחזור ליהודית-יהודית המשיכה ללמד מוזיקה ולקבל משכורת מן הקיבוץ. אחד האירועים הזכורים לי היטב במשך חיינו בקיבוץ הוא סדר הפסח שיהודית ערכה באותה שנה בקיבוץ. היא שילבה קטעים מהאגדה המסורתית ומהאגדה הקיבוצית וניצחה על התזמורת, על המקהלה ועל חברי קיבוץ בודדים. היה זה  סדר פסח שלא יישכח! הכל קרה כאשר היתה בהריון עם בנינו הראשון אורן.
ליהודית היה קשה לחיות בקיבוץ ולא להיות חברת קיבוץ. כל חבר וחברה בקיבוץ עבדו ובכך שילמו את חלקם בחיי הקיבוץ. לא מובן שבמשפחה האבא חבר קיבוץ מקבל את חלקו, ואילו האמא מקבלת שכר מהקיבוץ. חיים מורכבים כאלו לא יכולים להחזיק זמן רב. לכן, לאחר התלבטויות ומחשבות, החלטנו לעזוב את הקיבוץ, ועברנו לרחובות. חיפשתי עבודה בחקלאות – גידולי ירקות ושלחין במקומות שונים, ולאחר כשנתיים החילותי לעבוד, והתמחתי בגידול מלונים ליצוא.
מאוחר יותר עבדתי במכון ויצמן כמלווה מדענים בעבודות מחקר בצמחים ובגינון. זכורני שעיצבתי במדרון במכון-וייצמן את סמל המדינה (מנורה) מפרחים לבנים וכחולים. אני נוטה עד היום לחדשנות במסגרת העבודה. התקנתי מכשירים שונים ועבדתי בשיטות עבודה תוך הקפדה מחד על דיוק ומאידך על הקלה בביצוע.
עד היותי בן 48 לא עזבתי את גבולות מדינת ישראל. בפעם הראשונה הפלגתי במסגרת העבודה כמלווה למכלי אבוקדו ליצוא.נחתתי בצרפת , וכאחוז אמוק נסעתי לבדי בין ערים שונות באירופה. זכורה לי נסיעה לילית ברכבת ריקה מנוסעים מאמסטרדם בהולנד דרך כל גרמניה עד לזלצבורג שבאוסטריה. מאותה שנה, יהודית ואני נסענו נסיעות מופלאות למקומות שונים בעולם, ואני מקווה להמשיך בזה כל עוד אוכל.  
 
בשנת 2000, בגיל 65, יצאתי לגימלאות ועד היום אני קצת עובד בגננות ומטייל בארץ ובחוץ לארץ.
בשנת 2013 סבתא יהודית נפטרה ממחלה, אנו ממשיכים להיזכר בה תוך כדי שירה במקהלה ופעולות רבות אחרות. היום, לאושרי, יש לי ארבע ילדים ואחד עשר נכדים וזה מביא לי אושר ושמחה.  
 
העשרה
גבעת ברנר: "גבעת ברנר הוא מן הקיבוצים הגדולים בישראל, שייך למועצה האזורית ברנר ושוכן מדרום לרחובות וממערב לכביש 40. הקיבוץ נקרא על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר.
"חילים בצבא הבריטי שחבשו כובע אדום. הדיוויזיה שפעלה בין השנים 1943 ל-1948 השתתפה במבצעים שונים במהלך מלחמת העולם ה-II, בהם היו מעורבים כוחות בעלות הברית כמו: הפלישה לנורמנדי, ומבצע טונגה. הדיוויזיה פעלה בשנות המנדט האחרונות בארץ ישראל, וכונתה לעתים בשם 'כלניות' על ידי בני היישוב". ( ויקיפדיה)
תכנית הקשר הרב דורי
 

מילון

גבעת ברנר
גבעת ברנר הוא מן הקיבוצים הגדולים בישראל, שייך למועצה האזורית ברנר ושוכן מדרום לרחובות וממערב לכביש 40. הקיבוץ נקרא על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר.

"כלניות"
חילים בצבא הבריטי שחבשו כובע אדום. הדיוויזיה שפעלה בין השנים 1943 ל-1948 השתתפה במבצעים שונים במהלך מלחמת העולם ה-II, בהם היו מעורבים כוחות בעלות הברית כמו: הפלישה לנורמנדי, ומבצע טונגה. הדיוויזיה פעלה בשנות המנדט האחרונות בארץ ישראל, וכונתה לעתים בשם 'כלניות' על ידי בני היישוב.

אחוז אמוק
שיגעון גדלות, משיכה חזקה

ציטוטים

”"הקמת המדינה-חלום והתפכחות"“