מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בכפר

מוטי ונכדיו, נדב ורועי
מוטי בינקותו
מוטי קירט מספר על תקופת ילדותו - ההתיישבות, הצנע, קיבוץ הגלויות והקיפוח העדתי
נולדתי בשנת 1945 ברחובות. בשנת 1952, בהיותי בן  שבע, הגענו לבית אלעזרי. המעבר לכפר בא בעקבות הקריאה של דוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז: "מהעיר אל הכפר". משמעות הקריאה של ראש הממשלה הייתה הרחבת ההתיישבות באזורים שונים בארץ ולא רק בערים הגדולות. הפרישה של היישובים הייתה בעלת חשיבות עליונה מבחינה לאומית וביטחונית והתחושה הייתה תחושת שליחות. הרגשנו שאנחנו עושים מעשה חשוב למען העם ולמען המדינה הצעירה. החיים בכפר לא היו קלים. היה ניתוק מן העיר – כדי להגיע לרחובות למשל, היה צורך ללכת ברגל עד לכביש הראשי ומשם לקחת אוטובוס שהיה מגיע פעם בשעה וחצי. 
 
 
כשהגענו לכפר, בית אלעזרי היה יישוב בן שלוש שנים. גרו ביישוב חלק מן הגרעין המייסד. חלק אחר עזב בשל הקשיים. בכפר היו בתים קטנים שבנתה הסוכנות היהודית עבור המתיישבים. אנחנו גרנו שבעה נפשות בשני חדרים. ישנו,  חמישה  ילדים בחדר אחד וההורים בחדר נוסף. חוץ מזה היה מטבחון קטן והשירותים והמקלחת היו בחוץ. בקיץ התקלחנו עם צינור מים קרים ובחורף היה צורך לחמם את המים. לשם כך היה דוד גדול ובו מים שחוממו על מדורת עצים.
 
 
 
יחד עם זאת, לא הרגשנו אומללים ומסכנים. הבנו שזה צו השעה. כמו כן, באותה תקופה בארץ היה צנע כלומר רוב האנשים חיו בצניעות רבה ולא היה שפע של מזון ומוצרים. אנו הרגשנו ברי מזל כיוון שהיו לנו פרות, תרנגולות, ירקות ופירות שגידלנו.
 
באמצע שנות החמישים החלו להגיע עולים חדשים לכפר. רובם הגיעו מפולין ורובם היו ניצולי שואה. הקליטה שלהם הייתה קשה. הם הגיעו מתרבות אחרת ואחרי תלאות קשות באירופה. הם הגיעו באישון לילה במשאיות. הם לא הבינו לאן הם הגיעו. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה פירוש הביטוי אנשים המומים. מה זה הלם. ניסינו לעזור להם להסתגל ככל האפשר. הם לא הכירו את השפה. רק אמי, שלמרות שהייתה תימניה דיברה יידיש, הצליחה לתקשר איתם. לימדנו אותם את מנהגי המקום ואת הרגלי העבודה ושיתפנו אותם בפעולות החברה.
 
למדנו בבית הספר העממי "בית אלעזרי". היו מעט תלמידים ולכן היו מקרים בהם שני שנתונים למדו יחד (א+ב, ג+ד). בית הספר התנהל בקשיחות ונדרשנו לתת כבוד רב למורה ולמנהל. מורה היה רשאי להכות תלמיד שחרג מהכללים. גם תלמידים שדיברו אל חבריהם בחוסר כבוד או השתמשו במילות גנאי, נענשו בחומרה. היחס לבית הספר ולמורה היו שונים מאוד מהיחס היום. לצערי יש היום מקומות בארץ בהם יש זלזול  ואלימות כלפי מחנכים והדבר פוגע בחברה כולה. המחנך והמורה לא יכולים לחנך אם לא ניתן להם הכבוד הראוי.

לבית הספר הלכנו ברגל. לא היו דרכים מסודרות ואנו הלכנו לעיתים באבק ובבוץ. בחורף, תעלות הניקוז היו עולות על גדותיהן ולא ניתן היה לחצות אותן. זו הייתה סיבה למסיבה. ממש יום חג: לא הלכנו לבית הספר בימים גשומים מאוד. 

 
 
 
 באמצע שנות החמישים התפרסמה בעיתון כתבה לא מחמיאה על היישוב שלי. הכותרת הראשית הייתה "בית אלעזרי על חוד הסכין". בכתבה דובר על אירוע מצער שאירע ביישוב שלי ושגם אני ובני משפחתי נפגענו ממנו. מדובר בניסיון של תושבים מן היישוב למנוע מתלמידים מזרחיים ללמוד בבית הספר. הקיפוח העדתי בכל המדינה היה בשיאו.

היה ניכור וריחוק בין בני עדות אשכנז לבין בני עדות המזרח. הייתה התנשאות וביישוב שלנו המתח הגיע לשיאו בכך שהתושבים בני עדות אשכנז מנעו מבני עדות המזרח מלקבל חלק מן השירותים המגיעים לכולם. בין היתר היה ניסיון למנוע מן התלמידים בני עדות המזרח מללמוד בבית הספר של היישוב. הקיפוח עורר כעס רב וגרם לסכסוכים פנימיים עד כדי אלימות.

 
 
 ישראל של שנות ה- 2000
במשך תקופה ארוכה היה נדמה שאותם ימים של אפליה וקיפוח עברו מן העולם. היום אני ובני משפחתי חיים בשכנות טובה עם חברינו מן היישוב. ההבדלים בין בני העדות השונות היטשטשו ואפילו אני עצמי נשוי לאשה בת עדות אשכנז.
 
בשנים האחרונות, לאחר העלייה הגדולה והמבורכת מחבר העמים ומאתיופיה מתעוררים בי שוב הזיכרונות העגומים מימי ילדותי. מדינת ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות. ממשלות ישראל לאורך השנים רואות חשיבות רבה בקיבוץ יהודי התפוצות. מצד שני, גם בשנים האחרונות אנו שומעים שוב ושוב על קיפוח על רקע עדתי. תלמידים, ילדים צעירים בני העדה האתיופית, זוכים ליחס מפלה מצד חלק מהציבור הישראלי ויש ניסיונות למנוע מהם ללמוד בבתי ספר בהם לומדים תלמידים ישראלים ותיקים.
 
לסיכום, הדברים הללו מצערים אותי מאוד. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר שלחברה שלנו יש הרבה כוחות והרבה צדדים חיוביים וטובים. עם ישראל הוא עם חם ונהוג לומר שכל ישראל ערבים זה לזה. עם זאת, יש לנו עדיין מה ללמוד. עלינו לשפר את יחסינו כלפי העולים, וכלפי הקבוצות השונות בחברה הישראלית. עלינו להשכיל וללמוד מניסיון העבר.
 
לכם ילדים אני פונה ואומר: הימנעו מדעות קדומות, פתחו את הלב להכיר ולקבל גם את מי ששונה מכם. אני מאחל לכולנו שמכם יצמח דור ערכי ובריא במחשבותיו ובתפיסת עולמו. דור שיבנה פה חברה בריאה וצודקת. 
 
משוב
מוטי: הגעתי למפגש מעניין, שבו קיבלתי ידע בסיסי על המחשב וסיפרתי על ילדותי. במהלך השיעורים רציתי להעביר לילדים את  המסר על ההבדל בין ילדותי לילדות שלהם, וכמו כן למדנו להבין את פער הדורות (בין ילדותי לילדות של נדב ורועי). חוויתי חוויה מהנה שחבל שהייתה  כל כך קצרה.
 
נדב: לפני בערך חודשיים מורתי סיפרה לכיתתי על הפרויקט "הקשר הרב דורי". ברגע שהיא סיימה לספר לנו על הפרויקט אני ביקשתי בכח לבוא. כאשר אישרו לי להצטרף לפרויקט חשבתי על סבי (מוטי) והייתי נחוש לצרפו לפרויקט והוא הסכים. בפרויקט למדתי מסבי על חיי ילדותו כאשר היה בגיל שלי  וזה ריתק אותי. לסבי היה חשוב לספר בפרויקט על חייו ועל התייחסות החברה לעדות השונות. שמחתי להשתתף בפרויקט וללמוד וליהנות עם סבי שעתיים בשבוע.
 
רועי: מוטי לימד אותי הרבה דברים שהיו בעבר בזמן שהוא היה ילד,  כמו למשל האפליהשל התימנים – כמו היום עם הסודנים והאתיופים. מוטי הוא איש מעניין מאוד ולימד את נדב ואותי הרבה דברים שלא ידענו, כמו שבשביל ללכת לבית ספר הוא היה צריך ללכת יותר מקילומטר בכביש פתוח. מקווים שנהנית ולמדת המון! נדב ורועי 

מילון

קיפוח עדתי
הענקת זכויות, הזדמנויות ושירותים פחותים לבני אדם בגלל מוצאם.

ציטוטים

”לכם ילדים אני אומר: הימנעו מדעות קדומות, פתחו את הלב להכיר ולקבל גם את השונה “