מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בכפר פינס

יהלי אסא-ענבר וסבתא נילי אסא
אחי, אחותי ואני על הסוס הלבן
נילי אסא מספרת על תקופת ילדותה בכפר-פינס בתקופת ראשית המדינה

במשך 7 שנים (1946-1953) גרתי עם משפחתי במושב כפר פינס, במועצה אזורית מנשה. "כְּפַר פִּינֶס הוא מושב דתי בצפון השרון בפתחת ואדי ערה. נקרא על שם הרב יחיאל מיכל פינס, סופר ועסקן מאנשי חובבי ציון והוקם בידי עולים ממרכז אירופה בשנת 1933. בכפר אולפנא לבנות, אולפנת כפר פינס, אשר הוקמה על ידי הרב אלי ששר והייתה לאם האולפנות".(ויקיפדיה)

המשפחה, בה הייתי הילדה השביעית, הגיעה למושב מרעננה שנה לאחר שאבי חזר משירותו בצבא הבריטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא התנדב לצבא הבריטי כדי לסייע במלחמה נגד הגרמנים. הוריו, אחיו וכל בני משפחתו גרו בפולין. כולם נספו בשואה. שמי, ניל״י, ומשמעות השם היא: נר ישראל לא יכבה. הוא ניתן לי לזכר לבני המשפחה שנספו בשואה. כשנולדתי לא ידעו עדיין מי בין הנספים ואחי הצעיר נקרא הלל, ע״ש סבי שנספה בפולין.

הייתי בת שנה כשהגענו למושב. שנתיים אחר כך, בשבוע הקמת המדינה, נולד אחי הקטן הלל. היינו ארבעה אחים וארבע אחיות. ההורים, בעזרת ילדיהם הגדולים, הקימו רפת עם פרות לחליבה, לולים לתרנגולות מטילות, שדות בהם שתלו תפוחי אדמה ובוטנים. בנוסף, בנו בית מרווח.

אני זוכרת את הנסיעה בעגלה רתומה לסוס אל השדות לאסוף את היבול. לפעמים נסענו בעגלה לכרכור ולפרדס חנה כדי לעשות קניות. היה לנו סוס לבן אצילי שאחי הגדולים היו דוהרים עליו אל השדות.

אחד הזכרונות הראשונים שלי מימי מלחמת השחרור, היה בזמן אזעקה כאשר כולנו הסתתרנו בתעלה בחצר ופתאום נזכרו שהתינוק נשאר בבית. אחי רץ להביא אותו וכיסה את ראשו במגבעת מפני השמש. אני זוכרת עוד את ימי השלג הגדול שהגיע גם לכפר פינס בחורף 1950. בדרכינו לגן שמחנו עם ילדי בית הספר שבנו איש שלג. כולם זרקו כדורי שלג אחד על השני. כשירדו גשמים חזקים הוצפו אוהלי העולים החדשים שגרו במעברת עין שמר. כשקמנו אמא ביקשה שנהיה שקטים כי בלילה הביאו אלינו כמה ילדים שהאוהלים שלהם הוצפו והם ישנים באחד מחדרי הבית. בבוקר ליווינו אותם למועדון, שם נתנו להם בגדים חדשים ומעילים. אחרי כמה ימים הם חזרו למשפחתם.

הפרד שהשתולל

עוד מאירועי אותם זמנים: בוקר אחד שוב התבקשנו להיות שקטים, ההורים היו מאד מודאגים בגלל שבלילה נכנסו גנבים שאז כינו אותם ״פדאיון״ וגנבו מהאורווה את הסוס הלבן. את הסוס החליף לצורך עבודה במשק – פרד, חיה גדולה וחזקה, הכלאה של סוס וחמור. הפרד מאוד מתאים לעבודות חקלאיות אבל לפעמים קצת ״משתגע״ במיוחד כשרותמים אותו לעגלה כדי להוביל משאות ואנשים. באחד הימים חזרנו בעגלה מהשדות שבקצה המושב, את המושכות נהג אחי הגדול. אחי הפעוט ואני, שהייתי בת 6, ישבנו על רצפת העגלה. לפתע התחיל הפרד להשתולל ולדהור במהירות לכיוון הבתים. אחי לא הצליח לעצור בעדו ואחי הפעוט נפל לתוך שלולית בדרך. כדי לעצור את הפרד משך אחי הגדול את הפרד הרתום לעגלה אל שדה סמוך. העגלה התהפכה כשאני בתוכה. אחי נפל אל מתחת לפרד ורק שמעתי אותו קורא לי שארוץ לחצר המשק לקרוא לעזרה. דם רב נטף ממצחי, נפצעתי בחתך עמוק מעל הגבה. כולנו יצאנו בשלום יחסי מההתפרעות. למיטב זכרוני, הפרד נמכר לאחר התקרית.

במושב היה בית ספר בו למדו ילדי המושב, גן ילדים, צרכנייה ומחלבה אליה הביאו החקלאים את החלב מהרפתות שהיו בחצרות. החלב הובא למחלבה בכדי מתכת גדולים ונלקח ממנה במשאית. במשקים הכינו כל אחד לביתו גבינות, שמנת וחמאה.

בחצר המשק בכפר פינס, עם שתי תרנגולות, אחת בכל יד

המבנה המרכזי והמהודר ביותר במושב היה בית הכנסת. מידי שבת וחג הגיעו כל התושבים לתפילות ואנו הילדים נלווינו אל ההורים ומאוד אהבנו להיפגש ולשחק בחוץ.

כשהייתי בת 8 מכרו הורי את המשק ועברו לגור בנתניה. מאז לא ביקרתי בכפר. המעגל כמעט נסגר כאשר משפחת אסא-ענבר שכרה בית במושב עין עירון הסמוך לכפר פינס. באחד הביקורים הלכתי עם שתי נכדותיי לבקר במושב. זכרתי את מיקום הבית. בחצר, עדיין נשארו שרידי הרפת. בית הכנסת עומד במלוא הדרו ואפילו איתרנו את מיקום גן הילדים ובית הספר.

הזוית האישית

נילי אסא: שמחתי לשתף את יהלי וגיא בילדות שעברה במקום כלכך קרוב לי.

מילון

מעברה
ישוב זמני שהוקם כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

פדאיון
קבוצות של ערבים פלסטינאים אשר חדרו לישראל בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 וביצעו פעולות שוד וחבלה בישובים יהודיים.

כפר פינס
כְּפַר פִּינֶס הוא מושב דתי בצפון השרון בפתחת ואדי ערה. נקרא על שם הרב יחיאל מיכל פינס, סופר ועסקן מאנשי חובבי ציון והוקם בידי עולים ממרכז אירופה בשנת 1933. בכפר אולפנא לבנות, אולפנת כפר פינס, אשר הוקמה על ידי הרב אלי ששר והייתה לאם האולפנות.

ציטוטים

”אני זוכרת עוד את ימי השלג הגדול שהגיע גם לכפר פינס בחורף 1950.“