מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בירושלים של פעם

עם נכדי יואב האהוב
הוראות שימוש ומיחזור מים
נולדתי ב 1945- בהדסה הר הצופים, להורי רחל ואריה.

ילדות בירושלים של פעם

אני צביה בויאנג'יו נולדתי ב 1945- בהדסה הר הצופים, להורי רחל ואריה, כבת שנייה . הורי נולדו בבסרביה, ליד נהר פרוט בגבול רוסיה ורומניה , מדינה שהייתה שייכת לרוסיה, עברה לרומניה והיום רפובליקה עצמאית.

הורי נישאו ולאחר שאבי ניסה ללמוד באוניברסיטה מקומית ונתקל בגילויי אנטישמיות רבים, כתב מכתב לקרוב משפחה בארץ ושאלו אם כדאי לעלות לארץ. האיש, פרדסן, השיבו (ב-1933) : "כעת פרוספריטי בארץ, עברנו כאן ימים קשים מבחינה כלכלית וביטחונית. יש לשער שגם בעתיד יהיו בארץ תקופות טובות ותקופות רעות. אם הנך מוכן גם לטוב וגם לרע תבוא"

אבי עלה ב -1934 בעליה שנקראה "עולי הסרטיפיקטים". אלו היו אשרות עלייה לארץ בזמן המנדט הבריטי שניתנו על פי מכסות ומשא ומתן עם השלטונות הבריטיים בארץ. אמי נשארה בבסרביה עד שאבי יסתדר ויוכל לקבלה. אחרי שנה בקש אשרת כניסה עבורה והיא עלתה גם כן.

הורי היו כבני עשרים כשעלו, והשאירו אחריהם משפחות, הורים ואחים, תוך ידיעה שהקשר אתן יהיה רופף, שהרי לא היו להם טלפונים, אינטרנט, סקייפ, ודואר המכתבים היה איטי ומסורבל, אבל אף אחד לא חשב על המלחמות שיהיו, ועל זה שיכול להיות שלא יתראו יותר לעולם .

אבי נרשם לאוניברסיטה העברית והחל ללמוד. היו בכיסו 10 לירות  ארצישראליות אותן שילם כשכר לימוד לשנתיים, ובמקביל התחיל לעבוד במגוון עבודות לקיומו, הוא עבד כחלבן – מי שרצה חלב הוציא בערב בקבוק ריק מחוץ לדלת הבית והחלבן מזג לו חלב

הוא עבד כאופה- במאפיית שקיימת עד היום, תפקידו מריחת החלות בביצה, והובלת החלות לרכב החלוקה, השכר לירה אחת וחלה אחת תמורת עבודה מיום  חמישי בערב עד ששי בצהרים.

בחופשות עבד בקטיף תפוזים בשרון,  אחר כך עבד בבניין ובנה את בית החולים הדסה בו נולדנו אחותי ואני. הוא עסק גם בסלילת כבישים ועוד עבודות מגוונות, לעתים עבד בשתיים או שלוש עבודות בעת ובעונה אחת.

מלבד לימודים ועבודה התגייס אבי להגנה ולאחר מאורעות תרצ"ו הצטרף לנוטרים- (גפירים) – שוטרים, יהודים שתפקידם הגנת מפעלים ונתיבי תחבורה מחבורות הפורעים הערביים שהתנכלו לישוב היהודי.

זיכרונותיי  המאוד מוקדמים קשורים לעיסוקו כגפיר. הוא לבש מדים מיוחדים, וכל פעם שיצא בתפקיד הייתי מברכת אותו ב "שיהיה שקט". הוא האמין בברכה הזו ולא הסכים לצאת לתפקיד אלא אם הייתי מברכת. בדיעבד כנראה שזה עזר והוא חזר תמיד בשלום..

גרנו באזור מאה שערים של היום (שהיה אז חילוני) ברחוב עמוס ואחר כך ברחוב עובדיה. האזור היה לא רחוק מגן החיות התנכ"י שהיה ממוקם בשמואל הנביא, בדירת גג בת חדר אחד. יום אחד ברח קוף מגן החיות וכל העיר נרעשה, כרוזים עברו ברחובות והזהירו את התושבים, מהומה שלמה, והנה בהיותי במרפסת הגג שלנו פתאום זינק לעברי קוף,  שנראה לי ענק ומפחיד מאד,  הדבר טבוע בזיכרוני עד היום.

זיכרונות נוספים קשורים למזון ושתייה

בזמן המצור על ירושלים ובמלחמת השחרור היה מאד קשה להשיג מזון בירושלים. אנשים רבים גוועו ברעב. זכורה לי מיכלית קטנה שעברה ברחוב כל יום, הנהג צלצל בפעמון וכולם ירדו עם דליים להביא הביתה מים. התרחצנו בקערות ועם מי הרחצה בקערה הדחנו את האסלה בשירותים המשותפים לנו ולעוד משפחות.

מהמלחמה זכורים לי קולות האזעקה התכופים, הפחד, קולות שריקת הכדורים והחור של כדור בקיר שנתקע שני סנטימטר בדיוק מעל ראשי במיטה.

האירוע המשמעותי והמרגש ביותר, גם בגילי הצעיר, היה הכרזת העצמאות ביום ששי, תש"ח, 14 במאי 1948. אני בת 3, הרדיו בכל הבתים הושמע בקולי קולות , ובסוף השידור צעקות שמחה מכל עבר וכולם ירדו לרחוב, פרצו בשירה ובריקודים מעגלים, מעגלים, ואני גבוה על כתפי אבי, רגע שנחרת ואי אפשר לשכוח.

אז והיום

במקום מקרר- היה אז ארגז לקרח שקנינו ממחלק הקרח שעבר עם עגלה וסוסה ברחוב. טלפון, רכב, לא היה לרובנו. טלוויזיה מה זה? (משהו שיש באמריקה). מכונת כביסה לא הייתה. הייתה כובסת שישבה מחוץ לבית עם פתילה ודוד וכיבסה, ניר טואלט לא היה (ניגבו בעיתונים) ולהבדיל פסטה לא הייתה, היו אטריות. דגים היה רק דג פילה שהיה ריבוע דג קפוא מיובא חסר טעם.

בגדים, לכל אחד היו שני סטים, שלבשנו שנים רבות. נעלים- זוג אחד שחתכו את הנעליים בבוהן כשגדלנו. צעצועים- בובה אחת. ספרים –  המון. הבילוי היה בעיקר משחקים בחוץ וקריאה. זו הייתה ילדות פשוטה ומאושרת, לא היה חסר דבר ולא נזקקנו לכלום.

היו זמנים,,,

מילון

גפיר
או - נוטר, שוטר בכח משטרה מיוחד שגיסה משטרת המנדט הבריטי בשתוף עם ההגנה לצורך שמירת הישובים העבריים ודרכי תחבורה

ציטוטים

”זו הייתה ילדות פשוטה ומאושרת, לא היה חסר דבר ולא נזקקנו לכלום.“