מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בבית יתומים

טל וסבא
תקופת המלחמה
רק בגיל שבע עשרה מצאתי קרובי משפחה

ילדות מוקדמת
סיפורי האישי מאוד עצוב וטראגי.
נולדתי ב-13 ביולי 1939 תחת השם מיכאל סוקולינסקי בעיירה קטנה בבלרוס בשם ויטיבסק.
אני לא יודע כלום על אבי, חוץ משמו שהיה זלמן ושם המשפחה שכולנו נושאים סוקולינסקי.
לאמא שלי קראו גניה. אני הוא הבן הקטן להורי ויש לי עוד שתי אחיות, ראיה הגדולה ממני ב-9 שנים וקלרה הגדולה ממני בשש שנים.
אמי  עבדה בבקרת פסי רכבת שזו הייתה עבודה קשה ומסוכנת. אני לא הייתי בשום מסגרת חינוכית ולא הייתה לאמי שום עזרה ולכן היא הייתה מוכרחת לקחת אותי איתה לעבודה. כשאני הייתי בן שנה אמי כהרגלה לקחה אותי איתה לעבודה וכשהיא עשתה סיבוב בפסי הרכבת מתוקף תפקידה, היא כנראה מעייפות לא שמה לב שהרכבת מתקרבת. היא נדרסה אבל ברגע האחרון הספיקה להשליך אותי התינוק הצידה וכך הצילה אותי אבל נהרגה במקום.
 
ילדות בבתי יתומים
אני ושני אחיותיי נותרו יתומים. את אחותי קלרה אימצו קרובים משפחה אבל אותי ואת ראיה נאלצו לשלוח לבית יתומים. אני זוכר את הטראומה של המעבר מהבית ואחיותיי המוכרות אל בית היתומים לתינוקות שאליו נשלחתי. את אחותי ראיה שלחו לבית יתומים לילדים גדולים יותר. אני זוכר שבכיתי הרבה מאוד וזה היה טראומטי וכואב בשבילי מאוד. בבית היתומים הזה בבלרוס אני שהיתי כשנה עד תחילת מלחמת העולם השנייה.
כאשר כמעט מלאו לי שנתיים ב-22 ביוני1941 בשעה ארבע בדיוק פלשו הכוחות נאצים אל ברית המועצות, והמדינה הראשונה שאליה פלשו הייתה בלרוס. הגבול עבר קרוב מאוד לעיירה שבה היה ממוקם בית היתומים ואני זוכר רק שאנשים בחליפות לבנות הוציאו אותי ואת שאר הילדים מבית עולה באש. אני זוכר את המשאיות אליהם פינו אותנו ואני זוכר את העצב והבכי. (אני גם בכיתי כשסבא תיאר את המעבר מזיכרונו הערת הכותב).
אני אפילו לא ידעתי שיש לי אחיות ומשפחה, כי כפי שסיפרתי הם הופרדו ממני כשהייתי אז מאוד צעיר ואני לא זכרתי הרבה. אבל את החותם והטראומה אני זוכר טוב מאוד וזה נטבע בי עד היום.
לאחר שעלינו על המשאיות נסעתי לאזור הרי אורל לעיר שנקראת צ'יברקסארה. שם אני גדלתי, הלכתי לגן, הכרתי חברים.
 
סבלתי מאנטישמיות כי הייתי היהודי היחידי בגן ובבית היתומים. אני זוכר שלעיתים מנעו ממני לשחק עם ילדים אחרים בגן וגם לא הביאו לי את כל הצעצועים. (היה לי מאוד עצוב כשסבא סיפר לי שהייתה שם אנטישמיות ושנאת חינם, שכן בתקופת המלחמה היה אסור להיות דתי בגלל שהשלטון אסר זאת בכל זאת אנשים שנראו יהודים זכו ליחס אנטישמי ומשפיל הערת הכותב.)
ב-9 במאי 1945 נגמרה מלחמת העולם השנייה בניצחון של בעלות הברית, היטלר התאבד וגרמניה הובסה. אני נשארתי בבית היתומים בעיר צ'יברקסארה והלכתי שנה מאוחר יותר לבית הספר (1 בספטמבר 1946). אני עדיין זוכר את ההתרגשות ואת המחברות ועטי הדיו שהיו לי. אני זוכר שהייתי מאוד שמח להיות מבוגר מספיק בשביל ללכת לבית הספר ואת הרצון העז שהיה בי. אני הייתי הכי טוב במקצועות הומניים כמו השפה הרוסית והיסטוריה. אבל במקצועות כמו מתמטיקה אני הצלחתי פחות והאלגברה הייתה מאוד קשה בשבילי. בשנת 1953 אני זוכר את מותו של "שמש העמים" השליט יוסיף סטאלין, אני זוכר שכולם היו עצובים ובכו. אבל אני לא הרגשתי עצוב מאוד אלא אני הרגשתי שזה לא קשור אליי.
 
שלוש שנים מאוחר בשנת 1956 יותר סיימתי את לימודיי בבית הספר.  אני לא כל כך מרוצה מהציונים שלי  ויכולתי להוציא ציונים יותר טובים.
 
בסנט פטרסבורג
לאחר שסיימתי את בית הספר גיליתי שיש לי קרובי משפחה בעיר סנט פטרסבורג (שאז נקראה ללנינגרד) והם הזמינו אותו לחופשה אצלם. אני זוכר את ההתרגשות והשמחה שיש לי משפחה. זה היה כמו חלום שהתגשם בהתחלה לא האמנתי אבל נסעתי. הם הציעו לי להישאר אצלם ומצאו בשבילי מוסד ללימודי מקצוע, החלטתי להישאר.
גיליתי שיש לי עוד שתי אחיות שלא זכרתי שהיו לי. שמעתי את הסיפור על אמי. לאחר שסיימתי את לימודי המקצוע הלכתי לעבוד. 
 
עליתי לארץ עם אשתי בשנת 1994 שלוש שנים אחרי שבני עלה. אשתי מתה בשנת 1999 ומאז אני גר עם בני ואשתו עברנו לאשדוד ואנחנו חיים פה כבר כמעט 15 שנה. 
 
 "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" פתגם זה מאוד חשוב לסבא שלי כיוון שהוא קיבל יחס מאוד אנטישמי אבל הוא לא "החזיר" להם בהעלבות אלא הוא התעלם כי הוא לא היה רוצה שיעליבו אותו.
 
הנחיה: דניאל אליהב, אילנה גוטמן, מאי קוגן
מדריכה יישובית: ניצה דה פורטו

מילון

שמש העמים
יוסף סטאלין : 1879-1953 - היה מנהיגה השני של ברית המועצות ומגדולי העריצים של המאה העשרים. אחרי מות לנין השתלט על ברית המועצות. מכאן ובמשך 30 שנה, עד למותו, הוא הנהיג את המפלגה הקומוניסטית ואת בריה"מ, ביד קשה

ציטוטים

”אני זוכר את ההתרגשות והשמחה שיש לי משפחה. זה היה כמו חלום שהתגשם“