מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות באיסטנבול

סבא יוסף כיום
סבא יוס בצבא
תולדות חיי סבי יוסף קורדובה בטורקיה ועלייתו לארץ ישראל

קוראים לי יוסף קורדובה. קראו לי יוסף על שם סבא רבא שלי מצד אמא, שלא זכיתי להכיר, כיום כולם קוראים לי יוסי.  שם המשפחה שלי הוא מקורי ולא שונה מעולם. קרוי על שם עיר בספרד, קורדובה, ממנה הגיעה משפחתו של אבא שלי. נולדתי בטורקיה בשנת 1953 ושם העברתי את הילדות שלי.

לאחר העלייה לארץ בשנת 1971, הרגשתי בן אדם אחר. תרבות שונה, אנשים שונים. פתאום זה כבר לא הרחובות שאתה מכיר ואתה מנסה להתרגל למציאות חדשה. בתור ילד לא כל כך הבנתי את המשמעות של העלייה לארץ. מצד אחד מאוד רציתי להישאר כי זו הייתה הסביבה הבטוחה שלי וגם כמובן היחידה שאני מכיר ואין אחד שלא מפחד משינויים. אבל מצד שני ההורים שלי תמיד דיברו בבית על ישראל וכמה הם מצפים להגיע לשם ואני זוכר שמאוד רציתי כבר להגיע לפה, לראות על מה ההורים שלי מדברים בכזאת התלהבות.

גדלתי לצד 2 אחים וביחד היינו 3. למרות שבישראל שלושה ילדים זה נשמע מספיק בטורקיה זה היה די והותר . לא היה נהוג להביא הרבה ילדים באותה תקופה והיה מאוד נדיר לפגוש אישה עם שלושה ילדים כמו אמא שלי. לאחים שלי קוראים שמואל ורבקה כאשר שמואל הוא הבכור אני האמצעי ורבקה הצעירה. ביני לבין שמואל יש שלוש שנים וביני לבין רבקה יש 5 שנים.                                              ההורים שלי אף פעם לא הראו לנו שיש להם ילד מועדף או גרמו לאחד מאיתנו להרגיש פחות אהוב. אך בכל זאת אני זוכר שבתור ילד הייתי מאוד מקנא באח שלי לפעמים, כשאבא שלי היה לוקח אותו לים ומלמד אותו לדוג (צוחק בזמן שהוא מספר..) בתור ילד תמיד חיכיתי להגיע לגיל של שמואל אחי הבכור כדי שאבא שלי יחשוב שאני גדול מספיק ויקח אותי ביחד איתם. הרי דיג זה אחד מסמלי ההיכר של טורקיה ופעם כל אב היה מלמד את בניו איך לדוג את הדגים הטובים ביותר בים ( צוחק..).

גרנו בדירה גדולה יחסית לאותה תקופה והמצב הכלכלי שלנו היה טוב. דבר שעזר לנו מאוד כשעלינו לארץ. אני גדלתי באיסטנבול ובגלל החשיבות למים, לדגים, אבא שלי הביא לי חכה שבזמנו הייתה נחשבת מאוד חדשה. היום אם ילד יקבל מאבא שלו מתנה חכה הוא לא יתרגש, ובספק אם אפילו ידע מה זה, אבל לי זה היה דבר מאוד חשוב. גם כי לדעת לדוג זה היה דבר מאוד חשוב בטורקיה וגם כי אני מאוד אהבתי לעשות את זה, זה היה בשבילי סוג של תרפיה. אני זוכר שהייתי משוויץ בחכה תמיד בפני החברים שלי מהבית ספר (צוחק..), בזמנו זה היה יקר ולא כל אחד היה יכול להרשות את זה לעצמו. את החכה שמרתי עד היום ואמשיך לשמור, זה דבר יקר לליבי.

למרות שלא גדלתי בארץ, חגים יהודיים זה משהו שההורים שלי לא ויתרו עליו. היינו חוגגים את כל החגים במלואם ותמיד הייתי מספר לחבריי על כל חג לפני שהוא היה מתקרב והחברים היו מקנאים בי ורוצים לחגוג גם. הייתי מאוד מתרגש מהחגים. היינו תמיד יושבים בשולחן ארוך עם כל המשפחה המורחבת, שרים שירים ורוקדים, וכמובן, איך אפשר לשכוח, תמיד לבושים בצורה חגיגית שמכבדת את החג.

מאז ומתמיד הייתי שומע שירים בטורקית ולפעמים גם בעוד שפות שונות, כמו יוונית. אחד מהזמרים שאני יותר זוכר ושומע עד היום זה איברהים טטליסס. הייתי משחק בשכונה עם עוד ילדים בכל מיני משחקים שהיינו ממציאים, מכל מיני חפצים שהיינו רואים. כמובן, אחד מהמשחקים היה מחבואים שזה משחק שמוכר גם היום. יותר ממרגש אותי לשחק במחבואים עם הנכדים שלי, זה מחזיר אותי אחורה.

סיימתי 12 שנות לימוד, והזיכרונות שלי מבית הספר הם רק טובים. זאת הייתה תקופה של תמימות שאין צרות וגם אם אתה חושב שנפלה עליך צרה, שאתה גדל, אתה מסתכל אחורה וצוחק על זה. הייתי בבית ספר ילד שובב, אבל הילד שאהוב על המורות. תמיד הייתי מסתבך בשטויות ומורות היו מוותרות לי כי הייתי נחמד אליהן, זה תמיד היה מציל אותי ברגע האחרון.

הדבר הכי משמח ועצוב שקרה לי היה אירוע בו זמנית, וזו העלייה לארץ, אני עליתי לארץ בגיל חמש עשרה בערך. העלייה שלנו קרתה בעקבות הגיוס של אחי הגדול. ההורים שלי לא היו מוכנים ששני הבנים שלהם לא יעשו צבא ולכן כשאחי היה בן 18 עלינו לארץ. מאוד שמחתי, כי סוף סוף אני רואה את מה שדיברו עליו כל השנים, סוף סוף החלום של ההורים שלי מתגשם. אך גם פחדתי והייתי עצוב, כי עזבתי את החברים, את השכונה שאהבתי, ואת המורים שהייתי רגיל אליהם. פחדתי שלא אצליח להתחבר לאנשים חדשים בארץ.  אך לשמחתי זה לא קרה וקיבלו אותי בידיים פתוחות. העבודה הראשונה שלי הייתה מסגרות. בנוסף ללימודים למדתי מקצוע כי מאוד רציתי לעבוד במקצוע כזה, זה תמיד עניין אותי לעשות מה שאני אוהב, אז הלכתי אחרי האהבה שלי והתחלתי לעבוד בזה ישר אחרי הצבא. עסקתי במקצוע הזה רוב חיי למרות שבמהלך החיים החלפתי עבודות אבל בסוף חזרתי לשם. זה מקצוע ותחביב שמלווה אותי עד היום, במיוחד שהפרישה שלי קרתה ממש לפני זמן קצר.

אנחנו חוגגים את כל החגים. החג האהוב עליי מכולם הוא פסח, אני מאוד אוהב לקרוא את ההגדה כל שנה מחדש. המסורת שלנו היא לחגוג מימונה בכל שנה.  זה מנהג שקיבלתי רק לאחר החתונה עם אשתי, שהיא ממוצא מרוקאי, כך שמימונה זה דבר שהיא נהגה לחגוג כל שנה. בחיי היו המון אירועים מיוחדים אבל אחד מאלה שאני הכי זוכר היה בר המצווה שלי. בסביבה שלי היו עוד יהודים אבל בודדים ולכן אני הייתי בין הילדים היחידים מהשכונה שלי שחגגו בר מצווה. זה היה אירוע מאוד מרגש ובעל משמעות בשבילי ובשביל המשפחה שלי.

עליתי לישראל יחד עם כל המשפחה שלי מטורקיה. כשהגענו לארץ אמרו לנו שאנחנו גרים באשקלון, אך זה לא מה שאבא שלי רצה. הוא רצה לגור באשדוד ואחרי כמה זמן של המתנה אישרו את המעבר שלנו לאשדוד ושם אנחנו גרים עד היום.

לאחר העלייה וההסתגלות לארץ הגיע הזמן שלי להתגייס, אני התגייסתי לתפקיד קרבי והייתי חלק מהצבא בזמן מלחמת יום הכיפורים. זו הייתה חוויה מעצימה שבזכותה הרגשתי חלק ממדינת ישראל אך גם קרו במלחמה זו חוויות פחות נעימות בשבילי, ובמהלך המלחמה איבדתי כמה מהחברים הקרובים שלי, מה שגרם לי לתחושת תסכול ועצב. לאחר השחרור שלי, לקח לי המון זמן להתגבר על האובדן ולחזור לחיות את החיים שלי כמו שהיו לפני. אלו דברים שלא אשכח אף פעם ותמיד יהיו איתי בלב.

לאחר הצבא התחלתי לעבוד ולהרוויח כסף, דבר שגרם לי לרצות להסתובב בעולם, אז טסתי לצורך חופשות להרבה מדינות וגם לטורקיה עם האחים שלי, לראות את הבית שלנו ואת המקומות שגדלנו בהם. לאחר כמה זמן הכרתי את אשתי, יפה. הכרנו בקולנוע בזמן שקנינו כרטיסים ולאחר שנה וחצי התחתנו. אני הייתי בן 24 ויפה הייתה בת 21. כיום, אנחנו נשואים כבר 42 שנים.  החתונה הייתה בשנת 1978 באשדוד. לפני החתונה הייתה מסיבת אירוסין. בתי הבכורה נולדה כשהייתי בן 25 ויפה הייתה בת 22. כיום יש לנו חמישה ילדים, 4 בנות ובן אחד.  ובנוסף, עוד 13 נכדים. נכדיי וילדיי חיים כולם בארץ וזה מאוד משמח שהם קרובים תמיד. אני מאוד תומך בלימודים ובהשקעה בחיים. אחד מין הערכים שגדלתי עליהם, לדעת תמיד להסתדר מכל בחינה וגם מבחינה כלכלית וכמובן שזה גם אחד מהערכים שגידלתי עליהם את הילדים שלי. תמיד לעבוד ולא לנוח כדי שתוכלו לחיות ולפרנס את עצמכם ביושר. אני יצאתי לפנסיה לפני זמן מאוד קצר, ובזמן הפנוי שיש לי אני דואג לבלות עם המשפחה יותר, פעם הייתי מגיע בשעות יותר מאוחרות בערב והייתי מפספס את הנכדים והילדים שבאים לבקר, וכיום זה לא קורה ואני נמצא איתם בבית כל היום.

הזוית האישית

אגם: מאוד נהנתי להיות חלק בפרויקט כזה. גילתי המון דברים שלא ידעתי לפני, על הילדות של סבא שלי ועל העלייה שלו לארץ. הסיפורים היו מאוד מעניינים והיה לי מאוד כיף לשבת ולכתוב את העבודה.

מילון

מימונה
חג שחוגגים העדה המרוקאית במוצאי הפסח ומסמל מזל , החג נחגג בהוד והדר בשירה ובמאכלים נוטפי דבש ובעיקר באכילת מופלטה.

ציטוטים

”לדעת לדוג זה היה דבר מאוד חשוב בטורקיה וגם כי אני מאוד אהבתי לעשות את זה בשבילי סוג של תרפיה “