מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בשכונת שעריים ברחובות

טל וסבתא שולה באחד מהמפגשים
סבתא שולה בצעירותה בבגדי העדה התמנית
שחור אל מול לבן

שחור אל מול לבן

שמי שולמית בר-טל, לבית סולומון, הוריי ז"ל קלרה ואליהו סולומון.

הוריי עלו לארץ בעליה חלוצית עם קבוצת צעירים מרומניה, בשנת 1948, על האוניה טרנסילבניה. הוריי עלו לארץ מיד לאחר נישואיהם והאוניה שעלו בה היתה האוניה הראשונה שנכנסה לגבולות ישראל (פלשתינה), לאחר עזיבתם של הבריטים.

האוניה נחתה ועגנה בחופי עתלית באשון לילה. הוריי עלו לארץ עם תרמיל גב לכ"א והבגדים שלבשו, מעט הכסף שהעבירו לארץ שהיה בעקבי הנעלים של אימי. אמי באה מבית עשיר ומפנק היא גדלה עם אומנת ועוזרות לרוב. היא התייתמה מאם בגיל מאוד צעיר, עוד טרם עלתה לגן. אבי הגיע מבית רגיל מצב סוציואקונומי סביר, אך הוא היה מוכה ממלחמת העולם השנייה. במלחמה עבד כנער בעבודות פרך.

בבוקר, כשראו את האוהלים  והבוץ שהגיע עד למעבר הקרסוליים, אמי אמרה שאינה מוכנה להשאר במקום המוזר וזנוח שאליו הגיעו.

הם שוכנו במחנה העולים בעתלית. לאחר מספר שבועות במחנה, החלו לחפש מקום מגורים של קבע, בתחילה הגיעו לחיפה וקיבלו בית ערבי נטוש. אך גם כאן עדין לא מצאו את מקומם ובעקבות משפחה שהיתה ברחובות, הגיעו לעיר והתישבו בשכונת שעריים. ביתם הראשון היה ביתו של רבי חיים מדהלה ברח' מנשה קפרא בשכונת שעריים. (שכ' שעריים נוסדה בשנת 1909, ביום ו' בתשרי תר"ע, בידי עולי תימן).

הוריי גרו בחדרון קטן ללא מטבח וללא שרותים סה"כ 5-6 מ"ר. בחדרון הזה נולדתי וגדלתי עד כמעט לגיל שנה, ואז עברו אל מול ביתו של חיים מדהלה לחצר ביתה של אחותו סלואה מדהלה (שנקראה בפי אמה שזה בתימנית ובעיברית – דודה), לצריף עם חדר וגזוסטרה קטנה ושוב ללא שרותים ומקלחת ובתוספת של אח – אחי הצעיר בני וסבא יוליוס – יצחק (אבא של אמא) וסבתא גולדה – זהבה (אמא של אבא), 6 איש בחדר גדול יחסית. כולם ישנים וחיים יחד בחדר מרובע ששולחן האוכל עם המפה הגדולה היה החוצץ ומפריד בין 4 פאות החדר ונותן מעט פרטיות לכל אחד בחדר. המקלחת היתה חדר בחצר שימש כחדר רחצה וחדר כביסה לכל המשפחות שגרו בחצר, סה"כ  3 משפחות (מקלחת זו לא היתה מקלחת במובן של היום. התקלחנו בגיגית, כשאת המים חיממו על פרימוס – להבה של אש כמו היום כירי הגז רק שאז זה היה בנפט).  השרותים היו בחצר (היה חור, שבתחתית שלה חבית ללא תחתית, בקיצור בול קליעה).

הוריי, שלא היתה שגורה בפיהם השפה העברית, פנו לרבי מדהלה או כפי שנקרא בפי השכונה "מורי" והוא נתן לי את השם שמעונה, על שם סבי שמעון שלום, שנספה במלחמת העולם השנייה.

לימים שינתי את שמי לשולמית בגלל ההצקות, וגם כי בבית קראו לי שולה, שולי ועוד וריאציות שונות וחשבתי שכך אוכל להשתלב טוב יותר בבית הספר והשכונה.

גדלתי בשכונה וברחוב שכולם בו תימנים, כהי עור ובתלבושת שנראתה מוזרה בעיני הוריי האירופאים, גברים בשמלות (גלביות) ונשים עם מכנסים מעוטרים ברקמה ומעליהם שמלות והמון תכשיטים אוטנתיים עבודת צורפות תימנית וייחודית לעדה.

אני, ילדה בהירת עור, עם שיער ארוך וישר, בצבע צהוב בלונד עם עגילים, שונה מאד בנוף האנושי במראה החיצוני, בלבוש ובהתנהגות הכללית. בקיצור טרף קל למי שרצה להציק ולהתנכל. לא פעם מצאתי את עצמי בתוך ים של שמות גנאי, משיכה בשיער הארוך הצהוב והישר כמו מקלות, לעומת התלתלים המקורזלים והשחורים של השכנים. ככה זה כשאתה אחר ושונה בנוף לא מקובל כמו כולם.

בילדותי, מפני שהייתי ילדה טובה ועושה כל מה שאמרו, מצאתי את עצמי לא פעם עוזרת לבעלת הצריף, אמה, שגרנו אצלה, בעבודות ההכנה לשבת ולחגיגות שהיו בבית הכנסת שהיה בחצר. לא פעם הלבישו אותי הילדה הלבנבנה, בתלבושת תימנית אסלית, כדי שלא להתבלט בשכונה ובסביבת המגורים.

גם בבית הספר לא היה פשוט, כי השפה לא היתה כל כך שגורה בפי אמא, אבא, סבתא, סבא וכמובן שלא בפי, כי עד שהגעתי לגן דיברתי רק רומנית ויידש.

אלה היו שנים קשות של ילדות מבודדת, ילדות ללא חברים, ילדות ששמרו אותי הרבה בבית, בחצר ובתוך המשפחה. אבל  בתוך הלבד היה גם  הרבה כייף, למדתי המון על בוטניקה כי טיילנו בחצר שהיה בה בוסתן גדול, כמובן שגדלו בחצר בעלי חיים, תרנגולות, תרנגולי הודו, ארנבים ועוד. זו היתה גם ילדות של התחשלות, של עמידה אל מול האחר, ילדות שלימים הובילה אותי לעצמאות, אחריות ופעילות למען הזולת.

עד היום, אני עוסקת בפעילות התנדבותית בתחומים שונים ולא שוכחת לעסוק באהבתי הגדולה שהיא היצירה.

היצירה היא הכח והאנרגיה שממלאת אותי באושר ושמחה כמובן, לאחר העונג והאושר שיש לי ממשפחתי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

דופייה
צינור השקייה

ציטוטים

”טוב לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע “