מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בשכונת "גאולה"

חנה מרים שפיצר מנהלת בית-ספר "שפיצר"
ככר השבת (ויקיפדיה מאגר מדיה חופשי)
נס של השגחה פרטית

זיכרונות ילדות

הוריי עלו מעירק, מבגדד. אני נולדתי בשנת 1936 בירושלים. אנחנו 3 אחיות ואח אחד. לאבי קראו מנשה ולאמי רג'ינה. אני זוכרת שאבי סיפר לי שאסרו את אחיו בעירק ועד היום לא יודעים איפה הוא. ילדותי עברה עלי בשכונת "מאה שערים" ומאוחר יותר בשערי – פינה, זוהי שכונה תימנית בסוף גאולה.

למדתי בשפיצר אבל בקושי למדנו אז, הלכנו לעבוד בגיל 10, כי היה צריך לעזור בפרנסת הבית. בית- ספר "שפיצר" שבו למדתי הוקם על-ידי המנהלת והמחנכת גברת חנה מרים שפיצר. היא נולדה בירושלים, לרב צבי אשר כהנא שפירא ולחיה מיכלא. כבר בצעירותה היא התבלטה במנהיגותה וכונתה "אם הבנות". אביה שחינוך ילדיו היה חשוב לו, שכר מורים פרטיים ללמד את בניו וחנה למדה יחד איתם. שפיצר הייתה  אוטו-דידקטית וקראה ספרים כל לילה בביתה עד השעות הקטנות. היא נישאה לחיים שפיצר ונולדו להם 7 ילדים, אך שניים נפטרו בילדותם.

בשנת 1918 היא ייסדה את בית הספר תלמוד תורה לבנות החרדים בשכונת הבוכרים שנודע גם בשם בית- הספר "שפיצר" ששפת ההוראה בו הייתה עברית וכך ייסדה את בית-הספר העברי הראשון לבנות בירושלים. הרקע להקמת בית-הספר היה התפשטות תנועת ההשכלה באירופה וחשש של היהודים מחילון והתבוללות, הם שהובילו לפתיחת בתי- הספר לבנות, דבר שלא היה מקובל עד אז בחברה היהודית. החשש מפגיעה רוחנית בבנות, שלא זכו לחינוך כמו הבנים, הצריכה הקמת בתי-ספר לבנות באירופה ובהמשך בארץ-ישראל. עם זאת בתי ספר שנפתחו בירושלים זכו להתנגדות רבה בקרב אנשי היישוב הישן, ואף הוטל עליהם חרם. היא חיפשה פתרון מידי שיוציא את הנערות הצעירות ממעגל העוני, הבטלה, רעב וחולי.

שפיצר לא חיכתה לסיוע מהארגונים הגדולים, והחלה ללמד בביתה ילדות ונערות קרוא וכתוב. לאחר- מכן מיסדה את חוג הבית שלה, והקימה בית- ספר דתי שייתן לנערות חינוך ערכי וכלים להתפרנס. בבית- הספר לימדו תפירה בתקווה שבמקצוע שרכשו תוכלנה התלמידות להתפרנס ולצבור נדוניה שתעזור להן לקבל שידוך טוב יותר. בית-  הספר משך אליו תלמידות מבתים דתיים וחרדים אדוקים. החוגים הקנאים בירושלים התנגדו לבית- סיפרה. הם העבירו ביקורת חריפה על שימוש בשפה העברית כשפת ההוראה ואיימו בחרם על משפחות שישלחו את בנותיהן לבית-הספר. מנגד אבא שלה תמך מאד בהקמת בית הספר.

חנה מרים שפיצר (מתוך אתר ויקיפדיה, תמונה נחלת הכלל)

חזון בית-הספר כלל: חנוך מתאים לרוח העם, הנאמן למסורתו הישראלית, בכוון של תורה עם דרך ארץ; ודאגה למצב הבריאותי של הבנות שבאו מבתים עניים וסבלו מחרפת רעב וקשיי פרנסה של משפחותיהן. קהל היעד של בית- הספר, היה הדתיים והחרדים שלא היו מעוניינים בחינוך של בתי-ספר מודרניים. בית הספר של שפיצר היה הכתובת המתאימה לחינוך בנותיהם. ההורים הם מסוג חרדים קיצוניים ללא כל פשרות. דרישותיהם בעניני חינוך והתנהגות הן יותר קיצוניות מבית- ספר רגיל אחר. שפיצר לא הסתפקה בחינוך התלמידות בלבד ועשתה מאמצים שחינוך בית-הספר יגיע גם לבית התלמידות וישפיע על כל המשפחה. אחת הדוגמאות לכך היא החינוך להיגיינה: בזמן הקמת בית-הספר רוב התלמידות היו חולות בגלל חוסר חינוך להיגיינה ותזונה נכונה. הלימוד שהבנות ספגו בבית ספרה גרם לשינויים לטובה בבתיהן. (ויקיפדיה).

בערב היינו לומדים 'שיעורי-ערב' ב"למל", על-יד קולנוע אדיסון. בית- הספר "למל" ההוקם בירושלים בשנת- 1856 על ידי משפחת למל האמידה מאוסטריה במטרה לעזור לתושבי "היישוב הישן" בירושלים. בית- הספר תוכנן לשמש כמעין בית-  מחסה לילדים יתומים ועניים, המספק בצד הלימודים גם ארוחות חמות ובגדים. האופי של המקום היה מסורתי וסדר היום כלל לימוד סיפורי-התנ"ך, משלים תוך אהבה וחינוך מסורתי יהודי. עם האופי הדתי שולב הפן הכללי של לימודים על טבע, בעלי חיים וכן ציור ומלאכה. תוכנית הלימודים כללה עברית, מקרא, כתיבה, חשבון ולשון המדינה. לשון ההוראה הייתה לאדינו, ובראשית שנות ה-80 של המאה ה- 19, שונתה שפת ההוראה מלאדינו לגרמנית ולצרפתית. על הקמת בית- הספר מונה לודוויג אוגוסט פרנקל, שנתקל בהתנגדות עזה מקרב היישוב הישן, ובעיקר מקרב האשכנזים שבו, מיד עם הגעתו. האשכנזים חששו מרוח ההפקרות שבית- הספר החדש יביא בעקבות לימודי החול הנלמדים בו. רוב האשכנזים בירושלים היו כבר עדים להשפעת ההשכלה הכללית באירופה שממנה הגיעו. הם ראו בירושלים עיר מקלט מההשכלה האירופית ודרשו שלא תיכנס מבעד שערי ירושלים הקדושה. על כן, עם הגיעו של פרנקל לירושלים נתקל בחרם רבנים על בית- הספר. בעקבות זאת, חתם פרנקל על הסכם עם ראשי העדה הספרדית על פיו כל תוכנית לימודים בבית הספר תאושר על ידם. בשנת- 1930 היה בית- ספר למל הגדול שבבתי הספר העממיים בירושלים ולמדו בו כ-550. (ויקיפדיה)

נס של השגחה פרטית

אני זוכרת שעבדתי בחנות נעליים של משפחת וייל. עבדתי שם שבע שנים. בתור נערה. אמי הייתה עקרת- בית ולאבי היה חנות לממתקים. גם בחנות הממתקים עבדתי והייתי עוזרת לאבי בחנות.אני זוכרת את שנת- 1948, לאחר הכרזת המדינה, היו הרבה פגזים בירושלים. אני זוכרת שפחדתי מאוד. הייתי הולכת כל יום להביא לחם מרחוב בצלאל. פעם הלכתי עם השכן שלי, שנינו היינו אז ילדים, ובדרך הוא נהרג מפגז ואני הייתי לידו ולא נפגעתי, היינו אז רק בני- 10. הוא היה ילד מקסים, השכן הזה. היה לי מאוד קשה עם זה. הוא היה הבן של חנון. לאחר מכן נולד להם עוד ילד והם קראו לו באותו שם של הילד שנהרג מהפגז וגם הוא נפטר ממחלה. חבל, זה ידוע שאסור לקרוא באותו שם לילד קטן שנפטר. בגיל 14 עבדתי בחנות נעליים ולפני זה הייתי מנקה בתים.

החתונה

בגיל 18 התחתנתי עם בעלי, דוד. אבי למד עם דוד, שהיה בקיא וחריף בלימוד התורה. ניפגשנו פעמיים והיתחתנו לאחר חודשיים. לא היה לנו כסף. היה קשה. אני זוכרת שהייתה רטיבות בדירה ושילמנו הרבה כסף ובכל זאת המגורים היו קשים. בעלי היה אברך. נולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים. כולם נשואים. בתי נשואה עם הרב גרביאנד, הרב של שכונת ארמון-הנציב. יש לי שלושה נכדים ונינה אחת בת שנתיים, כל הזמן היא שרה. אני רווה הרבה נחת מהמשפחה. אני באה למועדון גימלאים בבוקר ועובדת בבית אחרי-הצהריים. פעם בשבוע אני מבקרת את המשפחה והולכת אליהם לשבתות.

הזוית האישית

התלמידה רעיה כהן תעדה את סיפורה של שרה אביי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

'היישוב הישן"
היישוב הישן- הוא מונח המתייחס לחברה היהודית הוותיקה בארץ- ישראל, אשר צמיחתה התגברה שוב ברבע האחרון של המאה ה- 18 ובמשך המאה ה-19 במהלך התקופה העות'מאנית. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה עד שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד שנת- 1948. הכינוי "יישוב ישן" נטבע בשלהי המאה ה-19. הכינוי משמש עד היום בחברה החרדית, כינוי שבא לתאר את הפלג החרדי מצאצאי היישוב הישן, הייחודי בלבושו ובמנהגיו. בראשית שנות ה- 80 של המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת- 1881 והתגברה צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". בספרות המחקר מתוארת התרחבותו של היישוב היהודי בארץ על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב "הישן" והוותיק, אשר אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכו בצמיחה משותפת, תוך כדי עימות ויצירה הדדית של שתי הקהילות גם יחד. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כל רגע בחיים- חשוב לצמיחה והתעלות“