מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בבגדד שבעיראק

סבתא וסבא שלי בבית הספר, איתי
סבי בילדותו עם משפחתו
השוק בבגדד (חנווני בשמו בשכונה היהודית)

שמי יחזקאל, סבא של ליהי. יש לי שלושה ילדים וחמישה נכדים. בסיפור זה אספר על הילדות של שנות ה-50 של בגדד.

ילדותי הייתה נפלאה וצבעונית, חייתי בתוך עולמי ובתוך החלומות שרקמתי לי .

נהגתי להסתובב בשוק הירקות (שוק חנוני בשמו) באופן קבוע. השוק עניין אותי מאוד. כל דוכן וכל חנות: המתוקים, ערמות תותי העץ שנטפו נקטר (מיץ בעברית), התמרים שהיו במגוון רחב של סוגים שונים, פרי המשמש, בשיא העונה היו ערמות שמילאו את השוק! בעונה זו אמי הכינה ריבת משמש. זכורות לי גם העגבניות הבשלות בערמות שנקנו בכמויות ואנחנו הילדים עזרנו לרסק ולסחוט אותן. היינו צריכים לחכות שיתייבשו על הגג בשמש המדברית הקופחת ולארוז אותן לצנצנות שיהיה רסק גם בחורף.

בזכרונותי מופיע גם החלבן שקניתי ממנו חלב וגבינות. הוא גר בפאתי השוק עם משפחתו ,חמש הפרות, שני העיזים וחמור ששימש לחלוקת החלב במחוזות רחוקים יותר. מדי בוקר, הייתי נשלח להביא את החלב ומוצריו לדיירי הבית לפני לכתנו לבית הספר. זכור לי שוק העופות והביצים ממלכתו של אבי. עיסוקו המה מקרקורים מחריש אוזניים. בשוק היו גם חנויות מאפים למיניהם, בקלאווה, חלבות וזנגולה (סירופ מתוק שנמזג לתוך שמן עמוק).

התעניינותי באומנות התחילה כבר אז כאשר ביליתי שעות ארוכות בשוק מרקעים (סוק לצפפיר). יכולתי לעמוד שעות ולצפות על חרשי המתכת שהכינו סירים, מחבתות, טסים ענקיים ומגשי נחושת מרוקאים ומעוצבים במיטב העיצובים המסורתיים של בני ערב.

יכולתי אפילו לגור שם אילולא חששתי שמכרים של אבי ילשינו עלי, (אכן מישהו גילה לאבא שלי) את סודי: אני לא הולך לבית הספר, אלא מבלה את זמני בשוק. זה למעשה היה החיבור שלי לאומנות שאני עוסק בה עד היום. ציור, פיסול, וכל דבר שקשור באמנות.

את זמני הפנוי הייתי מבלה על גג הבית משחק עם חתלתולים שרק נולדו, מעיף עפיפונים שבניתי במו ידי (בעזרת הדוד שלי), צופה על הגגות האחרים, על השכן מפריח היונים שהיה לו שובך ענק עם יונים מכל סוג וצבע ביניהן גם יוני דואר. הוא היה מפריח אותן בוקר וערב עם סחבה שהיה מניף באוויר, ושורק שריקות צורמות. בכל פעם שהפריח אותן הן היו שבות עם מספר יונים חדש שהיו חוברות אליהן. כך נוספו עוד מספר יונים משמעותי לשובך שלו.

הפעילות על הגג הייתה משמעותית לכל המשפחה שלי, כי בימי הקיץ הלוהטים בבגדד המדברית כל פעילות הבית עברה לגג:  אוכל, בילוי, שינה, הכל. את כל זמנינו בילינו  שם. גם השכנים נהגו כך, שיחקנו עם כל הילדים והיתה חגיגה אין סופית. בלילות הבטנו לשמים וספרנו כוכבים.

מולנו גרה אישה ערירית ,שמה היה רחמה מקמל שבעלה נפטר לפני שנים רבות. היו לה עשרות חתולים שדאגה להאכיל אותם ודאגה לכל צרכיהם. שמה היה אום מקמל.

היא היתה  אישה מאוד משכילה בעלת ידע בהמון תחומים בעלת אמצעים כספיים לא מבוטלים. היא היתה בין אחות לבין רופאה, איש לא ידע בדיוק. מספרים, שהצילה כך וכך אנשים מתחלואים ופציעות. הנשים תמיד ביקשו את עצתה בדברים שונים ומשונים. כילד, גדלתי בבית שכולו שבט של נשים.  כשהגברים יצאו לעבודה היה הבית מתרוקן מגברים והפך לממלכת נשים טהורה.

הנשים היו מבשלות, מנקות, מרכלות על הא ועל דא – הריונות, עקרות בית, דברים שבינו לבינה. אני כילד הקשבתי ברוב קשב לכל הגה שנאמר. הן מצידן לא התייחסו כלל לקיומי, עסקו במלאכת הקודש של העברת מידע, חוויות מהלילה הקודם ושמועות שעברו מפה לאוזן.

בסיום עבודות הבית הנשים הכינו קפה. אחרי שתיית הקפה, ספלים התהפכו כלפי התחתיות והתחיל טקס קריאה בקפה ומי אם לא "רחמה מקמל" שניתחה באינטואיציה מפותחת ובכובד ראש סיפקה להן מידע שרצו לשמוע. כל אחת וכוס הקפה שלה, פילוסופיה על ההווה ונבואות על העתיד לבוא.

הדברים הללו ועוד דברים שחוויתי בילדותי בעיראק וכמובן מאוחר יותר בארץ ישראל, השפיעו על מבנה אישיותי, על דמיוני ,תחום הדעת שלי ובעיקר בתחום האמנות הפלסטית שבו אני עוסק עד היום.

הזוית האישית

סבא: ראשית, נהנינו כל רגע מהמפגשים, להעלות זיכרונות בשיתוף עם ליהי הנכדה, נהנינו מהארגון של ביה"ס ומהאווירה. אני הרגשתי שליהי מקשיבה ברוב קשב ועניין לסיפור הילדות שלי. ליהי הרגישה שהייתה לנו ילדות כיפית.

ליהי: נהניתי מהמפגשים עם סבא וסבתא, הסיפורים היו מרגשים ומרתקים.

מילון

מרקעים
אומנים המכינים כלי מתכת

ציטוטים

”"יכולתי אפילו לחיות שם בשוק, אילולא הייתי מפחד מהמכרים של אבי"“