מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותו של סבא אריאל

ניתן לראות סבא אריאל והנכדה מייה
כאן ניתן לראות את סבא אריאל
החיים בישראל בשנים הראשונות להקמתה והאהבה לפורים

שמי אריאל רוזנברג, נולדתי בשנת 1949 בבית החולים אסותא בתל אביב. אני נשוי ליטה רוזנברג ויש לנו שני ילדים: נירי ובן. יש לי גם מספר רב של נכדים. לנירי יש שישה ילדים: יונתן, מייה, דניאל, לילי, אדם ואלי. לבן יש שני ילדים: תאו ואווה. בעקבות תכנית הקשר הרב דורי אספר למייה נכדתי את סיפורי בשנים הראשונות של המדינה.

בשנים הראשונות של המדינה, הייתה תקופה שנקראה תקופת צנע. תקופה בה בעצם לא היו מצרכי יסוד כגון ביצים, חלב, שמן וכדומה. כמו כן לא היתה טלוויזיה. טיולים ברחבי ארץ ישראל היו לפחות פעם בשנה. בשנת 1956 נסענו לנגב לקיבוץ שדה בוקר, דוד בן גוריון יצא בקריאה ליישב את הנגב. יצאנו עם מכונית ההילמן מסחרית קטנה בצבע בז' שאותה קנינו לפני כחודש עם קטלוג צבעוני שכולנו כל כך התרשמנו ממנו. הדרך הצרה לקיבוץ עברה ליד מאהל של בדואים ונעצרנו בבאר שבע, ליד קיוסק קטן, בצל של עצי שיטה אחרי ואדי באר שבע. באר שבע הייתה עיר קטנה והכביש מתל אביב, חצה אותה מצפון לדרום. אחרי מנוחה ושתיה קלה המשכנו לנסוע הרבה שעות, כך נדמה לי, בכביש צר מפותל, שלצידו נפערה תהום. פחדתי כל דקה שניפול לתהום והזהרתי את אבא כל הזמן. וכמובן הקאתי רוב הדרך, מתכופף קדימה מהמושב האחורי לעבר החלון. הגענו לקיבוץ וקבלנו חדר משפחה בזכות בנו של פריד, שכן בולגרי ברחוב אופיר שגר שם.

סבא אריאל יושב שני מימין 

אדמת הלס הצהובה בקיבוץ שדה בוקר הריחה מריח סולר או דלק לא איכותי באויר היבש של המדבר. לא היו עצים ולא פרחים מסביב. בחדר האוכל הקטן אירחו אותנו באוכל בסיסי של סלטים, ביצים ומיץ פטל. הכל היה שקט, מדבר מסביב. פולה, אשתו של דוד בן גוריון, הייתה לבושה בשמלה פרחונית עם שיער סתור, עינים בורקות. היא ראתה אותנו, ליאור ואני, מסתובבים חופשי ומשחקים בחול, כאשר אימא יושבת וקוראת ספר. כמובן הקלפטע, פולה, החלה להעיר לאימא על חינוך לקוי. וברגע ששמעה את המבטא הרוסי הכבד של אמא החלה לקשקש גם ברוסית, והזמינה אותנו לכוס תה. מאז ריח של סולר על אדמת הלס מזכירה לי נשכחות.

עם חזרתנו לתל ברוך, כשנכנסתי לכתה א' המורה צפירה סיפרה על ישוב הנגב. ויום בהיר אחד החלטתי שאני הולך גם ליישב את הנגב. שכנעתי את משה שלום השכן שביחד נסע לנגב ונשתול צנוניות במדבר. שאר הילדים בכיתה לא הסכימו. שאלתי את אבא ואימא אם הם מרשים, ברור שהם הרשו. אבל ההורים של משה, כמו תמיד לא הרשו. "אילו הורים צרי מוח ורעים", חשבתי.

חג פורים

חג פורים היה החג האהוב עלינו. תחפושות לא היו לקניה, גם לא היה לנו כסף. חודשים מראש היינו מתכננים את התחפושות יחד עם אימא. אימא תמרה השתתפה בכל מאודה ברעיונות ועצם הכנת התחפושות. בבוידעם בחדר השינה של ההורים היה שק עם בגדים וסמרטוטים ישנים, כל השמלות של אימא משנות השלושים. הכל היה מלא בנפטלין למנוע את העש. כילד הקטן, הייתי מורם על מנת לפתוח את דלת ההזזה לבוידעם. הייתי משתחל לבוידעם הקטן בין שקיות בגדים, כריות, שמיכות, והייתי זורק לראשו של ליאור את התכולה. סמרטוטים ושקים היו נושרים למיטה של ההורים, ואז היינו מתחילים לנבור ולגבש רעיונות לתחפושות. היינו מתלבשים בכל מיני שמלות, כובעים עם נוצות, ובסוף אימא הייתה מודדת, לוקחת את הבדים למכונת התפירה זינגר עם דוושות ברגלים ותופרת לנו תחפושות שונות ומשונות. התחפושת הראשונה הייתה ליצן, התחפשתי בגיל חמש. הלכתי לאיבוד בכיכר דיזינגוף בערב פורים. זכור לי שהסתובבתי בכיכר מנסה למצוא את רחוב ריינס שבו גר דוד ישה. כמובן לא זכרתי את שם הרחוב, אבל זכור לי ששאלו אותי אנשים לאן אני צריך להגיע. אמרתי ל"דוד ישה". כמובן הסוף היה שאבא בא לאסוף אותי בתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף.

תחפושות אחרות מקוריות היו תחפושת אינדיאנים שאימא תפרה לליאור, עם נחש ירוק תפור על חזהו. אולי מכאן והלאה רצה להיות רופא? תחפושת של חתול במגפיים עבורי, תחפושת של עץ איתה הייתי צריך לעמוד עם ידים מורמות וענפים היו תפורים עליו מבד אלכסון חום שהיה במרתף, ועוד אחרים. בתיכון כבר התחפשתי לנערה עם בגד ים ישן של אימא וכובע של קש. חג פורים וחודש לפניו היה חג של עשייה ותכנונים. תל אביב של שנות החמישים והשישים צהלה בחג הפורים. בבוקר המיוחד אימא תמרה היתה מלבישה אותנו בבגדים היפים, מה שהיה, אורזת תיק וברגל היינו עולים במעלה רחוב אופיר לתחנה הסופית של אוטובוס עשרים ושתיים, שהיה מול הקיוסק של מוני מבורך. האוטובוס של דן, מסוג טייגר, תוצרת אנגליה, משאריות השלטון הבריטי, עם מנוע קדמי מקרטע. כמובן, היינו מברכים לשלום את הנהג הרגיל הקבוע. אני הייתי יושב על כסא הקשה מעץ באוטובוס ליד החלון הפתוח, החלון שהיה עם שני חלונות נגררים ועם שני סורגים מקבילים למנוע נפילה של ילדים מהחלונות. תמיד פתחתי את החלונות, כמובן לא היה מיזוג, אבל בעיקר כדי שאוכל לנשום אויר קריר למנוע בחילה וכמובן במקרה שאקיא, וכך היה לא מעט פעמים. לידי ישבה אימא, ואחי ישב בספסל אחר מאחור עם ספר. האוטובוס היה מגיע לרחוב ארלוזורוב פינת דיזינגוף. שם היינו יורדים ותלוי בשנה ומיקום מסיבות רחוב ריקודים ועדלאידע. העדלאידע הייתה מאורע חגיגי, כל ההמון היה עומד מצידי רחוב דיזינגוף ועגלות עם תחפושות מפוארות לאותם ימים היו עוברות.

על פי רוב, היו תחפושות פוליטיות. בן גוריון, טרומפלדור, צ'רלי צ'פלין, השמן והרזה. כאשר הילדים היו מחופשים כקאובוי עם אקדחי קפצונים, ליצנים, חתולים במגפיים, והילדות כנסיכות. כך היינו הולכים לאורך רחוב דיזינגוף עד לכיכר צינה דיזנגוף (על שם אשתו של ראש העיר הראשון של תל אביב) כדי לראות עדלאידע ברחוב דיזינגוף. כמנהג היה להמשיך בפורים לבקר בגן החיות של תל אביב, שהיה בסוף שדרות נורדאו. זה היה גן חיות קטן עם אריות, פילים וגירפות. אימא הייתה מביאה סנדוויצים, לחם פשוט עם חמאה וחתיכות שוקולד. היינו יושבים על ספסל או על הדשא ואוכלים, ואימא הייתה מספרת על החיות. לפעמים היינו מקבלים צמר סוכר לבן או ורוד ממוכר שעמד עם מתקן על האופנים. מספר שנים לאחר מכן עלו בולדוזרים על הגן ונבנו בתי דירות ובנין בית העיריה.

הזוית האישית

סבא אריאל: אני חושב שהתכנית היא חיונית וטובה. למדתי להכיר טוב יותר את נכדתי מייה. שמחתי לשתף בסיפורים את מייה ואת שאר הכיתה.

מייה הנכדה: אני מאוד נהנתי בתכנית, ומאוד שמחתי שסבא בה להשתתף איתי. נהנתי לשמוע סיפורים שעוד לא שמעתי .

מילון

תקופת הצנע
הפירוש של תקופת הצנע, היא תקופה בא לא היה הרבה אוכל וכולם היו צריכים להסתפק בכמות צנועה.

גן החיות של תל אביב
גן החיות הראשון בישראל ששכן עד 1980 בתל אביב-יפו בגן הדסה (לימים "גן העיר") שבקצה המזרחי של שדרות קרן קיימת (שדרות בן-גוריון של ימינו), ליד הבריכה הלימודית של גן-הדסה ומצפון לכיכר מלכי ישראל דאז. שטחו היה קטן יחסית לגני חיות אחרים בעולם ולספארי ברמת גן, שתפס את מקומו, אבל בזמנו הוא נחשב למקום קסום ומושך לבילויים משפחתיים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הדבר היחיד שהיה יכול לשמח אותי זו המחשבה שחג הפורים קרב“

”שכנעתי את משה שלום השכן שביחד נסע לנגב ונשתול צנוניות במדבר“