מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותו בשואה של שמעון גרינהויז

שמעון גרינהאוז
לירי שושני
שמעון ילד שנולד בפולין זמן קצר לפני עלייתו של היטלר לשלטון

שמעון (שמעון גרינהויז) נולד בשנת 1932 בקרנסה שבפולין. היו לו אימא שהייתה עקרת בית ואבא, אח נדל ואחות הניה יותר גדולים ממנו, והם היו בתנועות נוער ציוניות.

אחיו היה עם מודעות חברתית גבוהה מאוד, שמאלני ואחותו הייתה בית"ריסטית ימנית, ולמרות שהם אהבו אחד את השני מאוד הם רבו הרבה. בית"ריסטים הלכו עם חולצות חומות עם כפתורים בוהקים כמו שהגרמנים הנאצים היו הולכים.

בתקופת השואה

ביישוב, היה יהודי גדול מימדים, שהיה מזכיר הר אדם כולם פחדו ממנו, והוא המשיך ללכת על המדרכה, ובהתחלה גם הנאצים פחדו ממנו. אחרי כמה ימים הם מצאו אותם, ועצרו אותו קבוצה של שוטרים נאצים התעללו בו, ורצחו אותו, זה היה הרצח הראשון.

הרציחות נהפכו לתופעה יומיומית, סיפרו להם שבאולם התרבות של המשטרה הנאצית היה לוח גדול קיר ועל הלוח היה ועל הקיר היה לוח וסימנו בווי כל פעם שרצחו יהודי עד שעל הלוח לא היה יותר מקום. הנאצים היו עושים משתאות עם וודקה וסיגריות ונקניק. הגרמנים, אוהבים נקניק. סיפרו להם שקצין נאצי שבבוקר היה נכנס לאולם ואומר "אני רעב אני היום עוד לא רצחתי יהודי".

עבר כמה שבועות עברו ולקחו אותם לכיכר וחילקו אותם לשתי קבוצות, הנאצים כך הם פתרו את הבעיה של שמאל וימין בקבוצה אחד בריאים גם תינוקות וזקנים וזקנות, וקבוצה שנייה כל אלה שנראים חולים.

שמעון וסבתו נראו חולים וסבתא של שמעון בחושים המחודדים שלה הבינה שהולך להיות משהו לא טוב, והיא דחפה את שמעון לקבוצה השנייה שמעון התרגז על סבתא שלו, הוא כעס ולא הבין למה היא דוחפת אותו, אבל הוא לא ראה את סבתא שלו שוב והוא לא ראה את החברים שלו יותר. סיפרו להם אחר כך, שהובילו אותם ליער וקברו אותם חיים באדמה, שעות רבות עד שהם  נחנקו למוות וסיימו את החיים שלהם.

מתקרב החורף, בחוץ היה מינוס שלושים מעלות והתחילו להכניס אותם לגטו. הכניסו אותם כמו שהקאובוי מכניסים את הבקר לתוך המכלאות, עם מכות עם מקלות, עם כלבים שנושכים ועלבונות. כל אחד יכול לקחת על הגב מה שהוא יכול. שמעון אמר הוא זוכר איך שאימא שלו באותו הבוקר אפתה לחם וכל אחד מהם לקח כיכר לחם מהתנור על הגב והוא סיפר שעד היום הוא זוכר את התחושה, של השריפה על גבו מהלחם הלוהט.

בגטו, חילקו כל דירה להרבה חלקים, ובכל חלק התאכסנה משפחה. בלי תנאים סניטרים, בלי מים זורמים, בצפיפות נוראית. התחילו להתפתח מחלות, אחת המחלות טיפוס, זו מחלה מדבקת של המעיים, והם פחדו לבקש תרופות כי הם חשבו שאם הנאצים ידעו שיש מחלה מדבקת הם יחסלו את הגטו.

בחורף הטמפרטורה מגיע ארבעים ושתיים עד ארבעים ושלוש מעלות. בחצרות של הגטו התגלגלו גופות. עשרות תינוקות גברים נשים זקנים שמתו. התארגנה קבוצת קברנים יהודים והיו מביאים אותם כמה פעמים ביממה לקבורה לפי חוקי ישראל.

גם שמעון חלה החום שלו הגיע ל-43 מעלות, הוא מספר: "אתה מאבד הכרה בטמפרטורה כזו וקוראים לזה מצב של קריזסס, אם עברת 43 מעלות הטמפרטורה יורדת הרבה פחות מאשר בחום רגיל. אתה לא יכול לרדת מהמיטה זה לוקח עוד כמה ימים עד שאתה מתאושש וימים רבים עד שאתה יכול להתהלך".

מצד שני החיים בגטו התחילו להתארגן, פתחו בית הספר. שמעון היה הולך בערב ללמוד שעת חשבון, תורה, אחיו ואחותו פתחו תיאטרון יחד עם עוד חברים וגם חוגי שחמט. היו גם אהבות שפרחו, לאחיו הייתה חברה, לאחותו היה חבר והם פינקו אותו. הייתה בגטו המון  אחווה ומקרים של עזרה הדדית וגבורה ונבחר "יודנראט". בראש ה"יודנראט" עמד יהודי שידע את השפה הגרמנית. הוא בכל שבוע היה צריך לאסוף דברי ערך (קונטריבוציה) מכל היהודים ולמסור אותם לנאצים כביכול לכפר על הפשעים שהעם היהודי עשה נגד העם הגרמני. באחד מהשבועות הוא לא הספיק לאסוף חפצי ערך, הנאצים פרצו לתוך הגטו הוציאו אותם לכיכר עם כפפות משי לבנות עם אקדחים שלופים ודרשו מאיתם רשימה של עשרה אנשים להוצאה להורג, כעונש על זה שלא הכינו ושלא הביאו את הקונטריבוציה.

קשה לתאר את צורת החיים הזו בגטו, החוקים היו אחרים, הזמן הולך אחרת, הרי אומרים שמי שבגטו נשאר שפוי סימן שהוא השתגע וזה שהשתגע אולי דווקא הוא זה שהיה שפוי.

באחד מהאסמים שמחוץ לגטו שהיה שייך פעם ליהודים, התאכסנו סוסים גרמניים סוסים גזעיים גרמנים. ואחד מהסוסים נפל לבור ושבר את הרגליים, מי אשם? היהודים. הגרמנים אמרו "בטח היהודים באו בלילה הוציאו את הרכוש ועכשיו בגללם סוס גרמני שבר את הרגליים".

הם שוב פרצו לגטו. שמעון לא עבד ואביו לא עבד באותו יום, והוציאו אותם לכיכר על יד בית הכנסת בתוך הגטו, הצביעו על חמישה אנשים ביניהם על אביו של שמעון, ואביו אחז בידו של שמעון, וגם שמעון צעד עם אביו חמישה מטר קדימה ועם דודו. משטרה נאצית עמדה מאחורה ורצח את כולם.

שמעון לא יודע איך הם לא רצחו אותו? אולי זה היה מתחת לכבודם, אבל למעשה הוא חושב שתוך כדי נפילה אביו משך אותו והוא נפל על השלג ואביו נפל עליו. הדם של אביו של שמעון כיסה אותו, והגרמנים חשבו שהוא מת, והוא זוכר שהוא שאל את עצמו, ככה כאילו הוא מת "איפה אני בגן עדן או בגהנום? לאן אני הולך שם בעולם הבא".

שמעון התעלף והנאצים הסתלקו וכל האחרים הלכו לבתים. הקברנים היהודים העמיסו אותם על עגלות וגם אותו והובילו אותם לקבורה גם את שמעון. מחום הגופות שמעון כנראה הוא הזיז רגל והקברן היהודי ראה ששמעון עוד חיי והוא הוריד אותו מהעגלה.

ככה הודות לאביו ולקברן היהודי שמעון נשאר החיים, הוא ניצל פעם נוספת ממוות בטוח.

לא היה מה לאכול. רעב. יציאה מהגטו זה סכנת חיים, אבל רעב גם כן. אימא של שמעון לקחה אותו והם יצאו מחוץ לגטו. הם הגיעו לגויה שהיא שכנה שלהם שהם הכירו אותה, והם ביקשו מזון והיא נתנה להם מזון ביד רחבה. הם פחדו שהיא תלשין עליהם, אבל היה רעב והיא נתנה להם מזון.

לרוע מזלם נכנס לחצר קצין נאצי הוא כנראה הכיר את המשפחה, והוא ראה אותם עם הטלאי הצהוב על החזה, העמיד אותם לקיר והתחיל לשלוף את האקדח. שמעון עדיין רואה את האקדח מופנה למצח שלו. בינתיים האישה רצה הביתה הביאה לו וודקה, סיגריות, ונקניק נפלה אל הברכיים התחילה לבכות ולנשק לו את המגפיים וביקשה ממנו שלא ירצח אותם, היא לא רוצה שבחצר שלה ועל הקיר שלה יהיה דם יהודי. הקצין הנאצי באמת הכה את שמעון ואת אימא שלו והשפיל אותם הקצין הנאצי צעק וכעס והחזיר את שמעון ואת אימא שלו לגטו.

הנוער היהודי ניסה להשתלב ב"פרטיזנים" אבל הפרטיזנים לא קיבלו יהודים בלי נשק. שמעון, אחותו ואחיו עבדו במחנה הצבאי הזה ובסוף השבוע הם היו מקבלים מנת מזון בשק. מה זה אומר מזון כיכר לחם עשוי חמישים אחוז נסורת עצים וחמישים אחוז קמח מקולקל. כי הרי יהודים זה לא בני אדם. וכמה קילוגרמים של תפוח אדמה ממש עיסה.

אחיו ואחותו הצליחו לגנוב מספר אקדחים. בסוף השבוע אחיו היה מפרק את האקדח מכניס את החלק העיקרי לתוך כיכרות הלחם שלושה כיכרות, ואת החלקים האחרים היה מערבב עם תפוח האדמה. הם היו נותנים לשמעון להעביר את זה, וכך שמעון העביר לא מעט אקדחים. אחיו היה מארגן קבוצות נוער ויהודים ומעביר אותם לפרטיזנים.

הדבר הזה נודע ל"יודנראט" ולמשטרה יהודית שהיו ביניהם גם אנשים רעים, שחשבו שהם יוכלו להקריב את כל היהודים האחרים ולהציל את המשפחות שלהם או את המקורבים שלהם. היה להם שוטר יהודי שהם שנאו יותר מאת הנאצי. בערב כשהם שיחקו בגטו כמה ילדים, הוא היה בא ומכה אותם, וצוחק והיה אומר: ״הנה אתם רואים שם קצין נאצי אני אקרא לו והוא ירצח אותכם״ והוא התפוצץ מצחוק.

הנאצים אסרו על נשים יהודיות להיכנס להריון אז אם האישה הייתה מקורבת למשטרה יהודית או ל"יודנראט" זה היה עובר בשלום.

התארגנה קבוצת יהודים בריונים שהם היו ממש פושעים, שאפילו לא גייסו אותם למשטרה יהודית. הם ארגנו מחברת ושם הם רשמו כל שם של אישה יהודייה שהייתה עם בטן ואת הכתובת שלה, הם כבר היו מומחים לנשים בהריון, וכמה ימים לפני שהייתה צריכה ללדת, כשכל הצעירים הגברים נשים הלכו לעבודה, הם היו פורצים לדירה שלה משכיבים אותה על הרצפה ורוקדים על הבטן שלה, אם התינוק הולד היה יוצא מת הם היו מרוצים, ואם הוא היה חיי הם היו חונקים אותו.

ל"יודנראט" ולמשטרה הצבאית נודע על פעילות אחיו עם הפרטיזנים אז הם עצרו את אחיו של שמעון. הכניסו אותו למרתף ב- 20 מעלות עם חולצה דקה למרתף, ואיימו למסור אותו לנאצים להוצאה להורג על זה ששיתף פעולה עם הפרטיזנים.

היהודים אספו דברי ערך, ושיחדו את ה"יודנראט" ואת המשטרה היהודית את היהודים והם (היודנראט והמשטרה היהודית ) הסכימו לשחרר את אחיו של שמעון. אחיו של שמעון היה צריך לחתום שהוא מפסיק את הפעילות עם הפרטיזנים, ואם לא, הם היו מוסרים את כל המשפחה שלו לנאצים להוצאה להורג.

גם דברים כאלה היו.

קשה להגיד מי יותר גיבור זה שנלחם עם הפרטיזן בנשק או אחיו של שמעון, שבעצם הקריב את החיים שלו כדי לאפשר למשפחתו תקופה נוספת של חיים.

הם הרגישו שמתקרב הסוף. בכל הסביבה כבר חיסלו את כל הישובים היהודים ואת הצעירים הביאו אליהם, הם היו זקוקים לידיים עובדות. המחנה גדל והיו בו כחמשת אלפים יהודים. היו מקרי עזרה הדדית ומקרי גבורה רבים. היהודים בישלו מרק בשביל היהודים האלו שבאו, חיפשו בגדים בשבילם, הסתירו אותם.. כל מה הצליחו לעשות למענם. היה להם מרתף. מרתף עם רצפת קרשים, הם בנו קיר דמה לכל מקרה שלא יהיה.

כל מה שהנאצים עשו, בדרך כלל, הם עשו בעורמה. ביום שבערב שצריך להיות ערב פורים בבוקר כשכל הבריאים הלכו לעבודה, הם ראו שהנאצים פורצים לגטו עשרות חיילים ושוטרים הם הבינו שזה חיסול הגטו. הם נכנסו כעשרים איש לתוך המרתף הזה שמעון ואימא שלו רק וכמה אנשים וזקנות ושני גברים ותינוקות. וסבתא השנייה שמה את הקרשים שמה שמיכות ומזרונים. הם שמעו איך הנאצים פורצים לתוך הדירה ורוצחים את הסבתא השנייה. זה היה בערב פורים. מאז, שמעון כאשר יש בערב פורים שמחה, קשה לשמעון לחגוג. הוא לא יכול היה לחגוג את זה גם כשהוא היה מנהל בית ספר (בית ספר עמל ב' פתח תקווה).

שמעון וכ- 15 חברים מהגטו, הקימו לפני כ- 40 שנה מצבה בחולון וכל ערב פורים, בשעות הצהרים, הם היגיעו לשם, ערכו אזכרה, קראו "אל מלא רחמים", "קדיש" ומגן דויד אדום. חלקם התעלפו תוך כדי. לאחר מכן שמעון היה מגיע לביה"ס, השתתף במסיבת פורים, לשמוח עם התלמידים ולאפשר לתלמידים ולמורים לחגוג. זה היה מצב קשה מאוד, ושמעון היה מגיע הביתה "הרוס".

הם ישבו במרתף. בהתחלה הין להם במרתף מים וקצת מזון. כשהחלו להיגמר המים, נתנו לו מים כמה טיפות. הייתה איתם תינוקת עם קול צורמני, משהו לא מעולם הזה, היא התחילה לצרוח. הם פחדו שהנאצים ישמעו ויגלו אותם. אז החליטו לרמות אותה ולתת לה שתן לשתות ואז היא צרחה חזק יותר. היו שדרשו מהאימא לחנוק את הילדה. האימא ניסתה ולא היו לה את הכוחות הפיזיים והנפשיים כנראה, ואז התנדבו שני גברים וחנקו את הילדה. הם פחדו גם לבכות בקול רם, הם בכו בחרש. אחרי איזה חצי שעה הם שומעים את הקול שלה, הם גם לא חנקו אותה עד מוות, אבל קול חרשי כזה שכמעט ולא שומעים.

הם פגעו לה במיתרי הקול. היום היא ניצולת שואה והיא עברה מספר ניתוחים במיתרי הקול והיא עם מכשיר לדיבור. שומעים אותה מאוד חלש, על הצוואר יש לה סימנים של האצבעות של שני הגברים היהודים שניסו לחנוק אותה.

הרביעי הנאצים אפשרו לאוכלוסייה המקומית להתחיל בביזה. והם שומעים מעליהם שהם קוראים בשם אבא של שמעון ובשם של אמא של שמעון ובשם של המשפחה של שמעון. והם מחפשים את הרכוש. לקראת ערב שני בריונים התחיל לדפוק על הרצפה וגילו חלל ואמרו ״הו, מצאנו את הרכוש היהודי צריכים לעלות את הקרשים״. והם יושבים מתחת לקרשים האלה אבל הם התחילו מכות מי גילה את זה, ואז באו שני שוטרים, הם סיפרו לשוטרים את הסיפור והשוטרים אמרו להם ״אוי ואבוי אל תרימו את הקרשים עכשיו אנחנו נבוא מחר בבוקר אנחנו עכשיו בתפקיד אנחנו גם רוצים להשתתף בחלוקת הרכוש״. באותו הלילה היהודים יצאו.

מה שהם ידעו, זה רק את הכיוון אל פרטיזנים. הגטו היה על שפת נהר, והם ראו להבה גדולה וריח של בשר. אחר כל סיפרו להם שעל שפת הנהר היה אסם ענקי מאות מטרים. הנאצים הכניסו לשם את כל היהודים, אלפים יהודים. כולל אחיו ואחותו של שמעון, כל המשפחה של שמעון ושרפו אותם חיים כך. הם עלו לשמיים. סיפרו להם שהנהר היה אדום שעות רבות מהדם היהודי שזרם לנהר. סיפרו שהנאצים הביאו מוטות ארוכים כדי לחסוך בכדורים, וכאשר יהודייה או יהודי ניסו לצאת מהאש הם דחפו אותם בחזרה אל האש. סיפרו להם, שלצורך שעשוע הנאצים הביאו עשרות תינוקות יהודים וארגנו תחרות שפדו אותם על הכידונים, ומי שיזרוק אותם יותר עמוק ובזמן יותר קצר לתוך הלהבות. הם הלכו תוך כדי שינה, ישנו תוך כדי הליכה, שמעון אפילו עוד היה חולה אז אימא שלו סחבה את שמעון ממש נשאה אותן על הגב שלה.

רדפו אחריהם. אחרי נדודים הם פגשו בדרך גויים והם לא הלשינו עליהם, הם הראו להם כיוון לעבר הפרטיזנים. בדרכם, מצאו יהודים הרוגים מתברר שגם הם ברחו אבל הם פגשו יחידות פרטיזנים ממש יחידות קרביות עם מפקדים, הרבה יהודים היו שם גם אבל הרבה מאוד שבויים שהצליחו לברוח מהצבא הרוסי, וכל המקומיים שהיו נגד הנאצים.

שמעון סיפר שהפרטיזנים לא קיבלו אותם בפרחים אבל גם לא בעוינות, שמעון לא זוכר מקרה אחד של אנטישמיות. ובשבילו ובשביל אמא שלו זו תקופה יותר קשה מאשר בגטו. נעלמו להם הנעליים הרגליים שלהם נהפכו לגושי בשר כמו בקצביה עד שראו את העצמות, שמעון עד היום סובל מכאבים ברגליים, הוא יכול לעלות במדרגות אבל ממש מתקשה לרדת ממש כאבים. שמעון זוכר, שאחרי המלחמה כששמעון למד בבית הספר, בית הספר היה על הר, שמעון היה מצליח לעלות, אבל לרדת הוא לא היה יכול, הוא היה מחכה שכל התלמידים ירדו וכל המורים ואז הוא היה מתגלגל או מחליק על הישבן. כשנעלמו לשמעון המכנסיים, הוא היה שם כמה עלים וכמה ענפים על השלג, מתיישבים ומדליקים מדורה מחממים חלק מהגוף וחלק אחר קופא.

אחרי כחודש הפרטיזנים גיסו אותם, את אימא שלו הם לקחו היא הייתה צריכה לאפות להם לחם ועוד כל מיני דברים, ואת שמעון הם לקחו קודם כל בתור שעשוע, זה לא ששמעון התנדב, זה לא ששמעון היה גיבור גדול, אבל הם לקחו אותו. חלק מהזמן שמעון היה עם הפרטיזנים, חלק הוא היה חוזר למחנה הזה שהם היו בו, למחנה האזרחי של היהודים. הם לימדו את שמעון להרכיב פצצות, ולהשתמש בנשק, ושמעון השתתף בהרבה מאוד פעולות.

כל האזור התחלק לשלושה חלקים הישובים הגדולים היו היחידות צבא נאצי ועם שוטרים, ביערות היו פרטיזנים ממש יחידות קרביות עם נשק קל אבל יחידות עם משמעת, ועם הכלים המועטים שהיו להם, היו מפוצצים רכבות ומחסלים משתפי פעולה, כל יתר השטח היה שטח הפקר.

בבוקר היו שם הנאצים במשך היום, בלילה הם פחדו להישאר. בלילה הפרטיזנים שלטו, ומי שהיה אומר להם הנה בכפר הזה יש כמה גברים שאוהדים את הנאצים הם היו באים וחוקרים אותם, הם היו השופטים, והם היו המבצעים את חיסול הירי.

שמעון השתתף בפעולה אחת כזאת, הנאצים היו הרבה יותר משוכללים מהם. כשמישהו אמר להם שהינה בכפר הזה אוהדים את הפרטיזנים עוזרים להם, הנאצים היו באים אוספים את כל הכפר זקנים זקנות ילדים תינוקות באסם ושורפים אותם חיים כמו את היהודים.

הזוית האישית

שמעון: קשה לחזור לזיכרונות העבר מתקופת השואה, אך מוצאים את הכוחות לספר. אני נותן המון הרצאות וסיפורי עדות גם "יד ושם" וגם בצה"ל.

לירי: היה לי העונג לשמוע את סיפורו של שמעון, זה תמיד מעניין לשמוע סיפורים מהתקופה הקשה הזאת, אבל זה גם עצוב מאוד ומזעזע לשמוע את כל מה שהיהודים באירופה עברו בתקופת השואה. מאוד נהנתי לדבר עם שמעון בן אדם ממש מרתק ומעורר השראה.

מילון

טיפוס
היא מחלה קשה של מערכת העיכול הנגרמת על ידי החיידק Salmonella typhii (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מי שבגטו נשאר שפוי סימן שהוא השתגע וזה שהשתגע אולי דווקא הוא זה שהיה שפוי.“

”מחום הגופות הוא הזיז רגל והקברן היהודי ראה ששמעון עוד חיי והוא הוריד אותו מהעגלה. “

”האדם חזק יותר מכל חייה“